לפני 60 שנה בדיוק, ביולי 1959, המדינה סערה. זה החל כאירוע מקומי: עקיבא יעקב אלקריף, אלכוהוליסט מוכר, נעצר לאחר שהשתולל בבית קפה בחיפה. העצור נפצע, ופשטה השמועה שהוא מת. השלב הבא היה הקריאה "בואו נעלה עליהם". המילים לא נאמרו אולי במפורש, אבל היו ברורות. "עליהם" החילונים, המפא"יניקים, מצביעי אבא חושי, האשכנזים, אוהדי הפועל חיפה, בעלי פנקס החבר בהסתדרות. רבים מהם גרו אז בהדר הכרמל העליון, מרחק כמה מאות מטרים בלבד מהמקום שבו סערו הרגשות - ואדי סאליב.
מהומות ואדי סאליב ייכנסו להיסטוריה הישראלית. הן התפשטו בארץ ותודלקו בזעם האפליה והמצוקה של מדינה שפיה וליבה אינה שווים כשהיא מדברת על שוויון.
היו הרבה סיבות לפערים החברתיים אז, ועתה. אבל השורה התחתונה הייתה ברורה - בוואדי סאליב, שכונת מצוקה מוזנחת, שלבתיה המתפוררים והמטים לנפול הגיעו עולים מצפון אפריקה, התרכזו הזעם והטינה. מנהיגי הוואדי, עמר ובן הרוש, ראו מה קיבלו ואיך הסתדרו מי שהגיעו ממדינות מסוימות ומה קיבלו ואיך הסתדרו מי שהגיעו ממדינות אחרות. נימוקים והסברים היו וגם הרבה צדקנות, אבל הזעם בעבע.
המעצר של אלקריף גרם למהומות ואדי סאליב כמו שרצח הארכידוכס פרנץ פרדיננד גרם למלחמת העולם הראשונה. זה לא היה הגורם, זה היה הטריגר. אם לא היה המעצר, משהו אחר היה מצית את להבות הזעם.
ישראל נקטה אז באקמול הקלאסי והקימה ועדת חקירה בראשות שופט, שקבעה שלא הייתה אפליה מאורגנת נגד עולי צפון אפריקה. אבל היו עיוותים, בעיקר בתחום הדיור.
11 שנה אחר כך מהומות ואדי סאליב יתחדשו, אחד לאחד והפעם בירושלים. גם מוסררה, בדיוק כמו ואדי סאליב, היא שכונת מצוקה עזובה שממנה ברחו הערבים במלחמת העצמאות ושוכנו בה עולים מצפון אפריקה. ועמר ובן הרוש החיפאים הרי הם בני דמותם, בני זעמם של אברג'יל, ביטון ומרציאנו הירושלמים.
הפגנות מחאה לא נולדו בישראל וקיימות ברחבי העולם משלל סיבות. מדיכוי ועד איכות הסביבה, ממחאה נגד קפיטליזם למחאה נגד קומוניזם, מהפגנות שקטות ומסודרות ועד השתוללויות אלימות. אבל יש כמה הפגנות שיש להן מכנה משותף אחר - זעם של קבוצת אוכלוסיה מופלית. הפגנות של אלה החשים שבגלל צבע עורם, דתם, או מוצאם לעולם לא יהיו להם ההזדמנויות שיש "להם". שאמנם המדינה - ישראל, צרפת, ארצות הברית מחויבת לשוויון ההזדמנויות - אבל לא באמת.
לא מדובר כאן בפלסטינים, ערביי ישראל, השחורים בדרום אפריקה או הכורדים בטורקיה. הם שייכים לסיפור אחר. גם לא אוכלוסיות החשות שהן תחת שלטון זר, כמו ההודים היוצאים למצעד המלח עם גנדי בזמן הראג' הבריטי.
אבל יש מספיק אחרים שלא רוצים מדינה משלהם. יש להם אזרחות ודרכון, ולכאורה הם שווים ובעלי זכויות כמו לאחרים. על הנייר. ואת המציאות מכירים כולם, המציאות שבה לא מודים, שבה חייהם של צעירים מאוכלוסיות מסוימות שווים פחות, אפשרויות התעסוקה שלהם משתנות פלאים ברגע שבו הם מגיעים לראיון, אם לא קודם לכן, כשכתבו את שמם, או ארץ מוצאם. אחת לכמה שנים הטינה, התסכול והזעם מתפרצים.
בין זיאד לז'אן-פול
ב-27 באוקטובר 2005 החלו המהומות, או למעשה מלחמת אזרחים בפריז. הדמיון לאירועים בישראל לא היה בעוצמת האלימות, אלא בזעם של הקהילה, הטענה לשיטור יתר ואלימות משטרתית מטריד.
שני צעירים מהפרברים העניים של בירת צרפת, זיאד בנה ובנו טראורה, מתו אחרי שנגעו בשנאי. הם נמלטו מהמשטרה, שניגשה אליהם וביקשה לראות את תעודות הזהות שלהם. שר הפנים יאמר שהמשטרה חיפשה חשודים אחרים, אולם בכל מקרה הם נמלטו, הסתתרו ליד שנאי, נגעו בו ומתו. צרפת היא מדינה המקדשת את השוויון וההפרדה המוחלטת בין דת למדינה. כולם צרפתים וכך אסור לשאול אדם לדתו, או מוצאו.
אבל כולם יודעים כי אדם ששמו טראורה, או שמו הפרטי זיאד, סיכוייו למצוא עבודה הם מחצית הסיכויים של ז'אן-פול, או מישל. וכשהמיקוד שלו הוא 93, המיקוד של פרברי העוני המקיפים את פריז, הסיכוי כמעט ולא קיים, ודאי לא למשרות טובות. אז כן, הם צרפתים, תעודת זהות, רישיון נהיגה, הטבות מהמדינה. אבל הם אזרחים סוג ב' והם יודעים את זה.
אין פה ניסיון למצוא אשמים, אלא להסתכל על המצוקה המולידה מחאות. בצרפת החלה מיני מלחמת אזרחים, או אינתיפאדה, עם הרוגים, נזק אדיר לרכוש, והתפשטות המהומות לפרברי עוני אחרים באירופה שגם בהם יש ריכוזים גדולים של מהגרים מאפריקה ומדינות האסלאם.
התגובות המוכרות מתחילות בקריאה לתקיפות ואפס סובלנות לאלימות, ממשיכות בטענות ליד נעלמה הבוחשת מאחורי הקלעים ועד ניסיונות להרגיע את הרוחות, שאכן נרגעו בסופו של דבר.
תמיד חשודים
לפני שלוש שנים היה שידור חוזר. צעיר שחור אחר, אדמה טראורה מת כשהיה בחזקת המשטרה. הוא התנגד למעצר אחיו ומשפחתו טענה שנהרג עקב אלימות משטרתית. הרחובות שוב בערו, הכעס התפרץ וכן התחושה שאמנם הצעירים האלה נקראים צרפתים, לכאורה שווים בפני המדינה והחוק, אבל תמיד חשודים, תמיד מופלים ותמיד בולטים. הם נראים אחרים.
לקהילה השחורה בארצות הברית יש סיבות מצוינות לחוש זעם, בייחוד לאור ההיסטוריה הקשה. עד לפני כמה עשרות שנים אדם שחור לא יכול היה להשתמש באותם שירותים, לשתות מאותו ברז או להיכנס באותה כניסה כמו אדם לבן במדינות רבות. וזאת, אחרי מורשת העבדות.
אבל גם אחר כך ועד עתה, התחושה של הקהילה השחורה היא שדמם מותר. במקרים רבים הם סובלים משוטרים גזענים ובארצות הברית היד על ההדק קלה בהרבה מאשר בצרפת או ישראל. צעירים שחורים לבושי קפוצ'ון מפחידים את הבורגנות הלבנה והם נעצרים ונכלאים הרבה יותר. יש חוקים במדינות הדרום שנועדו להקשות על העניים, כלומר השחורים, להגיע להצבעה (ובעבר, אחרי שחרור העבדים ועד שנות ה-60 כמובן לא יכלו להצביע כלל בדרום).
והמשטרה הורגת אותם. המשטרה יכולה להביא נתוני פשע ולהסביר מדוע יש יותר פשע בשכונות מצוקה, ומי גר בהן. יש משפחות הרוסות, סמים, עוני ותת-תרבות המפארת פושעים מצליחים ומה לא. הכל נכון, הכל לא רלוונטי.
במחזוריות קבועה, הזעם מתפרץ. בימים אלה לא מדובר רק בשמועה הפושטת בדירות ההרוסות של ואדי סאליב, אלא כי אנשים רואים צילומים. רואים סרט וידאו שצילם בלוס אנג'לס בשנת 1992 שכן שראה איך עוצרים את רודני קינג, גבר שחור בן 26 על נהיגה במהירות גבוהה. הוא הוכה בידי ארבעה שוטרים, כששישה אחרים מביטים במכות ולא עושים דבר למעט קריאות גזעניות לעברו. כל עשרת השוטרים היו לבנים.
השוטרים המכים הועמדו לדין - זו אמריקה, מדינת חוק. בחבר המושבעים לא היה אף אדם שחור והם זוכו. באותו לילה עיר המלאכים החלה לבעור. 63 בני אדם נהרגו, הנזק לרכוש היה אדיר והצבא נשלח כדי להרגיע את הרוחות.
רודני קינג אינו היחיד. תנועת "Black Lives Matter" קמה בעקבות שורת מקרים שבהם התברר שהמשטרה הרגה והכתה צעירים שחורים שנחשדו רק כי הם שחורים, וברור לחלוטין שאם היה זה צעיר לבן הוא לא היה נעצר, שלא לדבר על נורה למוות.
טרייבון מרטין בפלורידה ומייקל בראון במיזורי הם שני צעירים שחורים, בלתי חמושים, לא פושעים שנורו למוות. הראשון בידי איש משמר אזרחי, השני בידי שוטר. שני היורים זוכו. אין צורך לומר שהמקרים האלה לא הגבירו את האמון בין הקהילה השחורה לבין כוחות המשטרה. אגב, בפרגוסון, מיזורי, רוב מוחלט של הקהילה הם שחורים, בעוד רוב מוחלט של המשטרה לבנים.
במקרים אלה המיתוג, הצבע, חשובים. במקרים רבים הם מגדירים את האדם ובנסיבות של חשד צבע העור יכול להיות ההבדל בין שוטר מפוחד, או חמום מוח, הלוחץ על ההדק, לאותו שוטר עצמו שאינו עושה דבר, או עושה חיפוש מנומס.
ניתן לעבור את העולם כולו כך, במסע בין קהילות החשות מופלות, והן אכן מופלות, בגלל מוצא או צבע עור. לעתים לא מדובר במיעוטים, אלא רוב הנשלט בידי מיעוט. המצע שעליו קמו תנועות שמאל רדיקליות, ולעתים גרילה של ממש, כמו הזפאטיסטים במקסיקו.
הטריגר המצית את הזעם
השורה התחתונה למקרים בארצות הברית, צרפת וישראל היא כי יש שוני רב בין הדור השלישי למצוקה בקלישי שבפרברי פריז, לדור השישי ויותר אחרי העבדות והדור השני למבצע משה. ישראל עשתה אז מאמץ שכלל סיכונים אישיים אדירים ללוחמי מוסד וצה"ל למען העלאת ביתא ישראל מאתיופיה לישראל.
הגברים הצעירים, המובטלים או הנמצאים במשרות ובשכונות טובות פחות וחיים טובים פחות, כולם אזרחים שווי זכויות. על הנייר. אותם חובות, אותן זכויות. אבל הם יודעים את האמת שזו התיאוריה. במציאות, כששוטר רואה אחד מהם הוא לא רואה אזרח, אלא חשוד. לשוטר, לעתים, יש סיבות טובות לחוש כך, אבל השורה התחתונה, הכואבת היא שיש אזרחים, בכל העולם וגם בישראל החשים שהמשטרה, שכוחות החוק, שמנגנון המדינה לא נועד למענם - אלא נגדם.
והמעגל מזין את עצמו. אותו צעיר אמריקני או צרפתי שחור שחבריו מוכים בידי המשטרה, שאין להם חינוך מתאים ולא מתקבלים לאוניברסיטאות או למשרות טובות לא בדיוק יגדל ויהיה אזרח נאמן, ישר ומאושר. הוא יודע שהדבר הראשון שרואים בו הוא את צבע עורו. ועם צבע העור באות הסטיגמות, הקלישאות, הגזענות והחשד.
במקרים קיצוניים התוצאה העצובה היא גופה של צעיר ואחריה זעם ברחובות. המקרים של טקה, מרטין ובאנה - הם הטריגר המצית את הזעם. אותו לא ישככו ועדות בראשות שופט עליון, כתבות בתקשורת, או הבטחות להקצאות כספים. כולם יודעים כי הספירה לאחור להתפרצות הזעם הבאה כבר החלה.
