1. המתמטיקה נגד האגו
76 יום לבחירות, גאות מסחררת במפת המפלגות: לא פחות מ-12 מפלגות - שבע מימין וחמש משמאל - נסקרות בימים אלה, ולפחות שלוש מהן נמצאות קרוב מאוד לאחוז החסימה. בהתחשב בטראומה הטרייה משתיית המנדטים של המפלגות הגדולות בבחירות האחרונות, שהותירה את בנט, שקד ופייגלין מחוץ לכנסת ואת מרצ והעבודה בשפל היסטורי, ההיגיון הפוליטי אומר שבשביל לשרוד - המספרים הקטנים חייבים להתכנס. בשלב זה, ההיגיון הקר עדיין נתקל באויב המר של האגו, שרק הולך ומתחזק ומוביל למגמות של פיצול. עד מועד סגירת הרשימות ב-1 באוגוסט, חלק מהאגו יצטרך להימחק, אחרת הוא עלול להשליך מאות אלפי קולות לפח.
בשלושת השבועות הקרובים העיניים יתמקדו במה שמתרחש בצדי הליכוד וכחול לבן, בשני המחנות האידיאולוגיים המנוגדים: בימין הדתי-לאומי ובשמאל. נתניהו עדיין לא התחיל לבחוש בצורה אקטיבית בשטף המגעים שמתנהלים בין בנט ושקד, פרץ וסמוטריץ', בן גביר ומרזל, ופייגלין וזהות - אבל בליכוד מביטים במתרחש ומודאגים שהפיצול בימין רק מחמיר. בפעם הקודמת, גוש הימין איבד בין 250-300 אלף קולות שירדו לטמיון עם בנט, שקד ופייגלין, והפעם נתניהו ינסה לדחוף להתכנסות אל שתי מפלגות לכל היותר - במקום שלוש.
בחירות 2019, מועד ב' - סיקור מיוחד בוואלה! NEWS:
סקרים כחודשיים וחצי לבחירות: הימין ללא גוש חוסם; ברק על סף אחוז החסימה
ביקורת חריפה נגד איחוד מפלגות הימין בהשקת קמפיין עוצמה יהודית
פרץ על איחוד בשמאל: לא כולם חייבים להיות פרטנר במפלגה אחת
אין לנתניהו הרבה סיבות להיות מעודד מהסקרים שמראים שגוש הימין נחלש, שהוא יתקשה מאוד להרכיב את הממשלה הבאה ושלמרות איומיו לכתוש את ליברמן - הוא נשאר איתן עם 7-8 מנדטים ועומד על שתי רגליים. עם זאת, לפחות הכוחות במחנה שמתנגד אליו מפוצלים לא פחות - שלוש מפלגות משמאל לכחול לבן מתחרות כעת על מאגר מצומצם של 15-22 מנדטים. הניצחון של עמיר פרץ בבחירות לראשות העבודה נתן ברקס רציני לתוכניות של אהוד ברק לעמוד בראש איחוד של מפלגות השמאל. למרות העניין התקשורתי הרב במיזם של ברק - הציבור, מסתבר, נלהב פחות, והמפלגה החדשה עוברת רק בקושי את אחוז החסימה. מהסקרים נראה שהוא בעיקר מפצל את הגוש, ומעמיד בסכנה את העבודה ומרצ.
הבחירה של פרץ שינתה לגמרי את מאזן הכוחות במשולש השמאל, וגם במרצ מספרים שהמנייה של ברק צונחת ושניצן הורוביץ "מאוד מסויג" משיתוף פעולה איתו. מרצ מתגאה בבוחרים הערביים שלה, שעבורם ברק הוא סדין אדום מאז מאורעות אוקטובר 2000, וח"כ עיסאווי פריג' כבר יצא נגדו פומבית. בינתיים, האיחוד בין העבודה ומרצ מקבל יותר גיבוי ונכונות, ובכירים בשתי המפלגות כבר פועלים מאחורי הקלעים כדי להגיע להבנות. לכן, את ההצהרות המפויסות של פרץ על כך שבמידת הצורך יסכים לוותר על המקום ה-1 מומלץ לקחת בעירבון מוגבל: כרגע הוא ממוקם יותר טוב מברק בסקרים - ואם הוא יצליח לסגור עם מרצ לפני ברק, אין לו שום סיבה להתערער או לוותר.
מי שנשם לרווחה לנוכח הסקרים האחרונים היו ראשי כחול לבן, ששמחו לגלות שברק לא ממש מתקבל בזרועות פתוחות והקפידו לחבק ולחזק את פרץ כדי להמשיך לשבש לו את התוכניות. למרות הטון הבוטה והחד שבו הוא מאתגר ותוקף את נתניהו, ברק לא מתקרב עדיין לשיעורי ההתאמה והתמיכה בגנץ לראשות הממשלה. אמנם, כחול לבן מאבדת 5-6 מנדטים מהבחירות האחרונות, אבל בהתחשב בכך שכל השמאל שינה את פניו בשבוע האחרון - זה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. ברק לא נרתעים מהסקרים ואומרים שהוא בכל מקרה "ממשיך עד הסוף". מימין ומשמאל יזרמו עכשיו הרבה הצעות וספינים על גישושים מתקדמים, פגישות ליליות, הבנות והסכמות ולסירוגין פיצוצים במשא ומתן. זה מאבק צמוד בין המתמטיקה של המספרים הקטנים לבין האגו - שיוכרע, אם בכלל, רק עם סגירת הרשימות.
3. האמת העצובה שמאחורי השוביניזם של הרב אבינר
הפנינה השוביניסטית האחרונה של הרב שלמה אבינר, לפיה "נשים לא צריכות להיות בפוליטיקה", תפסה את סדר היום והולידה גינויים מרחבי הקשת הפוליטית. מי ששמר על שתיקה היה רפי פרץ - שמאבק הכוח בינו ובין איילת שקד הוליד את גילוי הדעת של הרבנים, שנחשף לראשונה בוואלה! NEWS, ונועד לחזק את ידיו של פרץ במאמציו לשמור על ההובלה באיחוד מפלגות הימין. מלשון המכתב עולה כי הרבנים מתרעמים יותר על היותה של שקד חילונית מאשר על היותה אישה, סוגיה פוליטית לגיטימית כשלעצמה כשמדובר בהנהגה של מפלגה דתית. אולם, הרב אבינר, כהרגלו, לקח את הדברים למחוזות הקיצוניות וההדרה, כשהודיע בריאיון ב"כאן" שהפוליטיקה היא "מסובכת" ואינה זירה למין הנשי, ולכן, כדבריו, "עדיף לאבד מנדטים מאשר ששקד תנהיג את המפלגה".
צומת הדרכים המשולש ששקד נמצאת בו יתחיל להתבהר בשבוע הבא עם שובה מחופשה בחו"ל, והיא תידרש לקבל החלטה: לחזור לזרועותיו של בנט ולקבל את המקום הראשון, להילחם על ההובלה באיחוד מפלגות הימין מול פרץ והרבנים שמגבים אותו, או להמשיך לחלום שבבלפור ייכנסו ללחץ מהסקרים ויאפשרו לה לחזור לליכוד. בנט, שבינתיים מתארגן בימין החדש בלי שקד, היה הראשון לגנות את דברי הרב אבינר. "אם למישהו היה ספק למה צריך את הימין החדש, הנה התשובה. מקומן של הנשים בפוליטיקה ובכל תחומי החברה אינו מוטל בספק", הוא אמר, בתקווה שגילוי הדעת של הרבנים יסמן לשקד את הדרך אליו, בחזרה למפלגה.
קל להזדעזע מהפרובוקציה של הרב אבינר, שראויה לכל גינוי - אך למרבה הצער, ייתכן והיא דווקא משקפת נאמנה את תמונת המצב: הזירה הפוליטית הופכת פחות נוחה לנשים. ישראל השוויונית לכאורה, שמשוויצה בגולדה מאיר שהייתה ראש ממשלה כבר בשנות ה-70, צועדת בחודשים האחרונים לאחור וצמרת הזירה הפוליטית נכבשה בידי גברים. עד ממש לא מזמן, בכנסת ה-19, שלוש נשים עמדו בראש מפלגות - שלי יחימוביץ' בעבודה, זהבה גלאון במרצ, וציפי לבני בתנועה. אחרי הדחתה של תמר זנדברג מראשות מרצ, המספר הזה עומד כעת על אפס, ואם שקד לא תאשים את חלומותיה לעמוד במקום ה-1, כך הוא גם יישאר. שלוש נשים חזקות שכיכבו בכנסת הקודמת - שקד, ציפי לבני ואורלי לוי - נפלטו החוצה בבחירות האחרונות, כששתי האחרונות אפילו לא ממש ממהרות לחזור. בכנסת הקודמת מספר הנשים הגיע לשיא של 35, אבל אם הכנסת ה-22 הייתה שורדת יותר מחודש היו בה רק 29 נשים, ואם נתניהו היה מקים את ממשלת הימין-חרדים עליה הוא חלם הוא היה צריך להתאמץ כדי שיהיו בה שלוש שרות, אם לא פחות מזה.
ספירת הראשים המייגעת הופכת מיותרת לגמרי כשמסתכלים על צמרת המפלגות הגדולות, אלה שמייצגות את הרוב החילוני והמסורתי שרחוק שנות אור מפסיקותיו של הרב אבינר. עם שריונו של כחלון בליכוד, מירי רגב נדחקה למקום השישי ואין אף אישה בחמישייה הראשונה של מפלגת השלטון. בכחול לבן חמשת המקומות הראשונים תפוסים בידי הגנרלים, לפיד וניסנקורן, ולמרות ההבטחות "לתקן" את הייצוג הנשי הלקוי - רוב עמדות המפתח במפלגה נותרו מאוישות בידי גברים. בפגישה שגנץ קיים השבוע עם הח"כיות במפלגה, הוא הסביר שוב שבשל ההחלטה להקפיא את ההסכמים של הקמת כחול לבן אין היתכנות לקידום נשים או לשינויים שיזעזעו את הרשימה. לא מספיק לגנות את הדעות החשוכות של הרבנים. התשובה המוחצת לדבריו של הרב אבינר חייבת להיות הצבת נשים בעמדות מפתח, והחזרת החזקות שבהן למרכז הזירה.
