אני לי גיא-רון ואני רוצה שיתייחסו אלי באהבה ובכבוד. בת 24. גרה בתל אביב. יש לי שני הורים מדהימים ואחיות שלפעמים מציקות, כמו לכולם. אבל, יש עוד משהו חשוב וגדול שמאפיין אותי - אני אוטיסטית, שלא יכולה לדבר אבל יש לה מה להגיד. יותר מהכול אני רוצה שישמעו אותי, שיתייחסו אלי ושיבינו אותי. לא כי אני אוטיסטית, אלא כי אני חכמה, רהוטה ומצחיקה. כי יש לי מה לומר וכי אני מאמינה שכדאי לכם להקשיב. אני רוצה לדבר מבעד לאילמות. לפעמים אני גם צועקת מבעד לאילמות. חזק. שישמעו.
"מצעד הגאווה" בדרך לתל אביב. המצעד עוסק בלהיות גאה במי שאתה. אני חושבת שכולנו צריכים להיות גאים במי שאנחנו. זה חלק חשוב מאוד מהכרתנו, כדי שנוכל להיות מאושרים. אפשר להגדיר גאווה בדרכים שונות. יש כאלה שמגדירים את המונח הזה באופן שלילי, כמשהו רע, יש כאלה שמגדירים את הגאווה שלהם כשחצנות, ויש כאלה שפשוט רוצים להיות שלמים עם עצמם. כאלה יש לא מעט. אני מאלה שחושבים שגאווה הוא מושג נחוץ מאוד וחיובי, דבר טוב. בראייה שלי, הגאווה עוזרת לך לקבל את עצמך. היא מראה לך שאתה שמח בך, במה שאתה, עם עצמך. אני חושבת שכולנו צריכים להיות גאים בעצמנו, אחרת נהיה אנשים לא מאושרים.
מילה שלי | לכל הטורים של לי גיא רון
כל שנה במהלך יוני מתקיימים אירועי גאווה - לא רק בישראל אלא בכל העולם. הקהילה הגאה מרגישה שהיא נדחקת לצד רוב הזמן, ובמשך חודש אחד בשנה היא רוצה להיות במרכז. זה הזמן של חברי הקהילה להיות מי שהם. בגלל שבמשך כל השנה חברי הקהילה מרגישים שקופים, הם עושים מצעד שנוי במחלוקת באופן מכוון - שיראו אותם, שיחושו את קיומם על כל המשמעויות שלו. שיתחשבו בהם. אני מסכימה שחלק מהדברים הם מוגזמים, אבל מי שלא רוצה לא חייב להשתתף או לצפות. זו בחירה אישית של כל אחת ואחד. אני רוצה להגיד לכל אלה שרוצים לבוא לתמוך בכל זאת, יש גם מצעדים ואירועים מתונים יותר בכל מיני ערים אחרות.
אני חושבת שיש הרבה קווי דמיון בין הקהילה הגאה לאוכלוסיית הצרכים המיוחדים. בעבר, לרוב, לא קיבלנו, כחברה חדשה המתהווה במדינה חדשה, את האחר והשונה. אני רוצה שתבינו, אני רוצה להיות כמו כולם. אני עובדת כמו כולם ולומדת כמו כולם. נולדתי כמו כולם ואני חיה כמו כולם. זה מאד מתסכל שאני עדיין חריגה. אני רואה את עצמי מאד בודדה, לכל מקום שאלך אליו, אהיה בו שונה. אומנם אצלי זה קצת יותר בולט, אבל זה קורה גם ללהט"בים.
הם עובדים כמו כולם ולומדים כמו כולם, ממלאים את חובותיהם החברתיות, אבל עדיין לא שווים בעיני רבים ולא מקבלים את מלוא הזכויות כמו כולם. למשל, יש מגבלות על אימוץ, יש מגבלות על פונדקאות ואין יכולת להתחתן. הזכות לאהבה ממוסדת, למשפחה מוכרת, להורות מלאה בכל המצבים, נגזלות מהם על ידי החברה. אבל הם אזרחים ואזרחיות שווי זכויות כמו כולם, אז למה בעצם? זה מאוד מעצבן אותי. אני לא סובלת שנפגעות זכויות שוויוניות מקבוצות מיעוט.
המצעד הוא אירוע מאד גדול שמושך הרבה תיירים. זה מאוד יפה לראות שכולם מגיעים במיוחד כדי לחגוג עם הקהילה הגאה. עם זאת, זה מצחיק שאנחנו משדרים כלפי חוץ הרבה תמיכה בקהילה הגאה, אבל אנחנו לא באמת מקבלים אותם באופן שווה פנימה. זה ממש כמו במשפט "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו" - מה שנראה זה לא תמיד מה שיש באמת. אני מאד מתחברת למשפט הזה, בעיקר כי אם תראו אותי, אני לא חושבת שתאמינו שאני מבטאת את עצמי בדרך שבא אני מתבטאת. לא הכול הוא כמו שהוא נראה.
אני חושבת שצריך להביט היטב לפני שאנחנו שופטים מצבים או אנשים אחרים, אני יודעת את זה על עצמי. אני מאחלת שיהיה לנו חודש גאווה שמח. לפרגן לשוויון בין אנשים הופך את כולנו לאנשים יותר טובים. מילה של לי.