פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בין ריקוד הדגלים למצעד הגאווה: כשהתשובה להומופוביה מגיעה מהסרוגים

      ירושלים מדגישה תמיד את הקטבים בחברה, המתחדדים עוד יותר בשבוע שבו מתקיימים בה אירוע השיא של הציונות הדתית לצד מצעד הגאווה. "בציבור הדתי לאומי זו כבר לא תופעה מושתקת", אמרו משתתפים חובשי כיפה, אך גם לאחר מפגן הכוח - הדרך עוד ארוכה. "בת"א חוגגים, כאן נלחמים"

      בין ריקוד הדגלים למצעד הגאווה: כשהתשובה להומופוביה מגיעה מהסרוגים
      צילום: אמרי לוי סדן

      ירושלים הפכה השבוע למפגש בין שניים מהמגזרים הכי מעניינים בישראל: הסרוגים והגייז. בתוך כמה ימים נשטפה בירתנו בגלונים של גאווה: ביום ראשון חובשי הכיפות הניפו דגלי ישראל בהתרוממות הרוח, מריעים לעיר המדומיינת שהם אוהבים לאהוב, והיום התגנבו כ-15 אלף לוחמי חירות והניפו את דגל הקשת העולה בליבה של ירושלים של מטה.

      הלוקיישן אינו מקרי. מגרעותיה האינסופיות של ירושלים לא מכסות על כך שעדיין מדובר בכיכר השוק האמיתית של מדינת ישראל. זו שמפגישה בין כל השבטים שאותם מנה הנשיא ריבלין בנאומו המפורסם. הסרוגים חוששים עדיין מתל אביב (למרות שגם הם מתגנבים אליה במלוא המרץ - חילונים שימו עין על יפו הנכבשת), והגייז יודעים שהקרב האמיתי לא מתנהל ברחבת הריקודים של עופרה, אלא דווקא בתהלוכה השנתית המשמימה שיצאה אחר הצהריים מגן הפעמון בירושלים.

      מצעד הגאווה בירושלים, 6 ביוני 2019 (ללא שם , צילום: אמרי לוי סדן)
      15 אלף לוחמי חירות שהניפו את דגל הקשת בלב הבירה. מצעד הגאווה בי-ם (צילום: אמרי לוי סדן)

      "כאן באים להילחם ולמחות, בתל אביב באים לחגוג", אומר לי א', צעיר בן 19 חובש כיפה סרוגה שהגיע למצעד בפעם הראשונה בחייו. לידו שני חברים נוספים, אחד חרדל"ש ואחד דתי עם כיפה בכיס. "אתם גייז?", אני מוודא. "בטח", הם משיבים בחיוך. "ולמה לדעתכם יש הרבה כיפות סרוגות כאן?", אני שואל את הבנים "הרשעים" בשאלת תם. "בציבור הדתי לאומי זו כבר לא תופעה מושתקת. בטח לא בירושלים. זה לא בת אל כאן. ואפילו בשילה, יש חוג בית של הומו שתולה דגל גאווה על הבית. השינוי מחלחל גם שם".

      וזו אכן מסורת, אני קולט בשעה שאני מלקלק את הקרטיבים המחולקים בדוכן הגאווה של "הארץ". מדי שנה מפציצים חובשי הכיפות הסרוגות את מצעד הגאווה. חלקם להט"בים וחלקם פשוט תומכים. "יש איסור משכב זכר וישב גם ואהבת לרעך כמוך. התורה יודעת מתי להבליט ציוויים מסויימים ומתי להצניע אחרים", מסביר לי ג', דתי אמריקני המגדיר את עצמו כ"מודרן-אורתודוכס".

      בהמשך הדרך אני נתקל בריקודי מעגלים מסורתיים של סרוגים, שרים "ירושלים אורו של עולם" ואפילו "ה' מלך". ברקע, בסמוך לימין משה ומאחורי מעטה עבה של שוטרים, נשמעים קולות סרוגים אחרים: המגפונים של גופשטיין וחבורתו מתריעים מפני "מצעד התועבה".

      מצעד הגאווה בירושלים, 6 ביוני 2019 (ללא שם , צילום: אמרי לוי סדן)
      "השינוי מחלחל". מצעד הגאווה בירושלים, היום (צילום: אמרי לוי סדן)

      אז מי את הציונות הדתית? נערים משולהבים החוגגים את שחרור ירושלים בריקוד ומתרפקים על אבני הכותל המערבי? משתתפים סטרייטים אך גאים במצעד שעל דגלו חרוט איסור חמור מן התורה? או מצביעי איחוד מפלגות הימין המזדהים עם עמדתו של בצלאל סמוטריץ'?

      ומי את קהילת הלהט"ב? גם זו שאלה מורכבת. האם מדובר במיעוט נרדף, כפי שהציונות הדתית חוותה את עצמה בימי ההתנתקות? או שמא מדובר באוונגרד רב עוצמה שמקדש את עמדת המקופח? הנה דוגמה למשל: במסגרת רעיון שיווקי נפלא של חברת Lightricks - חברת הייטק ירושלמית מצליחה מאוד - חולקו ברחבת הגן הלוהטת מניפות בצבעי דגל הגאווה - תזכורת למחאת הפונדקאות שקודמה בידי חברות הייטק מובילות בישראל שחשפה לראשונה את כוחה הפוטנציאלי של קהילת הלהט"ב. נתניהו אז נאלץ להקשיב לעוצמת הטכנולוגיה, וכעת מינה את שר המשפטים הראשון בהיסטוריה של מדינתנו, שיתחיל את כהונתו מחוץ לארון. מינוי ציני, אין ספק. אבל תקדימים היסטוריים גדולים מהנסיבות שבהן הם באו לעולם.

      מצעד הגאווה בירושלים, 6 ביוני 2019 (ללא שם , צילום: אמרי לוי סדן)
      מי מייצג יותר את הציונות הדתית? משתתפי המצעד או סמוטריץ' (צילום: אמרי לוי סדן)

      "מצבם של הלהט"בים בישראל מעולם לא היה טוב יותר", אומר לי פרופ' יובל נוח הררי, אותו אני פוגש במעלה רחוב קרן היסוד, קצת אחרי המקום שבו נרצחה שירה בנקי. הררי לובש חולצה עם הקופירייטינג המתבקש: "אני הומו סאפיינס", ולוחץ יד למעריצים רבים מהצפוי שמזהים את ההיסטוריון המעניין הזה. "אבל", הוא מדגיש, "זה לא ערובה לכלום. זה יכול להשתנות ברגע".

      אני מצטט לו חבר להט"ב שנתן כדוגמה את מצבם של היהודים ברפובליקת ויימאר, שם כיהן ולתר רתנאו, יהודי עם משבר זהות עמוק, כשר חוץ רב עוצמה של הדמוקרטיה המדשדשת הזו - עד שנרצח. הררי מסתייג מהדוגמה מחשש לתקרית יאיר גולן 2, אבל מאשר את הרציונל.

      מצעד הגאווה בירושלים, 6 ביוני 2019 (ללא שם , צילום: אמרי לוי סדן)
      "מצבם של הלהט"בים בישראל מעולם לא היה טוב יותר". יובל נוח הררי (צילום: אמרי לוי סדן)

      זוהי גם שאלה גיאוגרפית: אין ספק שעוצמתה של קהילת הלהט"ב נמצאת במגרש הביתי שלה, בתל אביב שתציין בשבוע הבא את ה"פרייד". בירושלים התחושה היא שקהילת הלהט"ב שוכנת כל השנה בבונקר חשאי מתחת לקמפוס של בצלאל, ומגיחה רק ביום הזה מחוזקת בכמה פלוגות של המיעוט החילוני של ירושלים, גדוד של חובשי כיפות סרוגות ושתיים שלוש דיוויזיות להט"ב מתל אביב, וכמו הקיקיון של יונה הנביא, בן רגע כובשת את מרכז ירושלים בצבעי הקשת, ולמחרת נעלמת ומשאירה את העיר הזו עם הסכיזופרניה הנצחית שלה. ירושלים, כפי שהוכח השבוע, נותרה המגרש הביתי של הסרוגים.

      ועדיין, למרות סמוטריץ', למרות הסרטון המבחיל של עמותת חזון ולמרות גופשטיין והמגפון, נראה שקהילת הלהט"ב לא עומדת בפני כליה. אדרבה, וזו אולי המסקנה העיקרית מהשבוע הזה בעיר הבירה של ישראל: בימים שבהם השמאל הישראלי קורס לתוך עצמו כחור שחור מפא"יניקי או כמו מים שסובבים סביב עצמם בדרך לניאגרה, ייתכן שדווקא קהילת הלהט"ב הופכת להיות הקוטב הנגדי לימין החדש והישן.

      מצעד הגאווה בירושלים, 6 ביוני 2019 (ללא שם , צילום: אמרי לוי סדן)
      ירושלים, כפי שהוכח השבוע, נותרה המגרש הביתי של הסרוגים (צילום: אמרי לוי סדן)

      כי לאף אחד אין כבר כוח לריב על הכיבוש. לאף אחד כבר אין כוח לריב על הסכסוך. בנט ושקד למדו את זה על בשרם כשקמפיין חאן אל-אחמר, לנצח את חמאס ולשמרן את בג"ץ שלהם קרס בבחירות האחרונות. לא, זירת הקרב עוברת למקום שהרבה יותר קרוב לנפש האומה שלנו - המשפחה. הרב יגאל לוינשטיין, אבא ואבא, פונדקאות, נישואין אזרחיים. מלחמת הדעות הישראלית נכנסת לחדר המיטות, לשולחן השבת, לחופה וליחסים המגדריים. METOO היה רק הסנונית.

      "כוס, כוס, כוס, די עם הכיבוש", חרחר לידי גייז נלהב אך חסר כישרון קופירייטינג בניסיון לקשר את המצעד למה שמתרחש מעבר לקו הירוק. הוא היה לבד ובודד. "נתניהו הומופוב, אז יצאנו לרחוב", תפס הרבה יותר חזק.

      מצעד הגאווה בירושלים, 6 ביוני 2019 (ניב אהרונסון)
      (צילום: ניב אהרונסון)

      בשעה שקהילת הלהט"ב צוברת עוצמה אך עדיין חרדה לגורלה, הציבור הדתי לאומי ניצב בפני משבר זהות. מי הם נציגי המחנה הזה? הרב רפי פרץ ובצלאל סמוטריץ'? נפתלי בנט? מי מאגד תחת כנפיו את אלו שאולי צועדים במצעד הדגלים אבל גם משתתפים בגאווה במצעד הגאווה? "הם כנראה מפוזרים בין פייגלין, הימין החדש, איחוד מפלגות הימין, הליכוד וגנץ", מסביר לי דתל"ש גיי. אני מסכים איתו. הציונות הדתית היא כמו ירושלים, גברת נכבדת שסובלת מפיצול אישיות חמור. וכמו בירתנו המפוארת, גם היא מחפשת עדיין את הגאווה שלה.