בפינה אחת של הזירה, הימנית, אדמירל ג'יימס ("אייס") ליונס. בפינה הנגדית, השמאלית, השגריר ויליאם ("ביל") ברנס. בדימוס, יש להוסיף לשני התארים. במקרהו של ליונס, זה חצי שנה, גם עליו השלום; אבל אמירותיו הנחרצות, כמו גם אלה המעודנות של ברנס, חיות וקיימות.
ליונס, שכיהן בתפקידים בכירים בחיל הים האמריקני בשנות ה-70 וה-80, כולל סגן ראש מטה החיל למבצעים ומפקד כוחות הצי באוקיינוס השקט, ייצג זרם לוחמני, סרבן דקויות, בקהילת מקבלי ההחלטות בוושינגטון. הוא היה מקורבו של שר הימיה ג'ון להמן, שהשפיע בממשל רייגן יותר מאחרים בדרג שלו (שאינו אמור לקבוע מדיניות, אלא רק לשמש מעין סמנכ"ל לבניין הכוח הימי ומשגיח פוליטי על הקצונה) אך שעמדותיו - גם בסוגיית התמיכה בישראל - היו קרובות פחות לממונה עליו, שר ההגנה קספר ויינברגר, מאשר ליריבו של ויינברגר, שר החוץ ג'ורג' שולץ.
כיום משקף זרם זה ג'ון בולטון, יועצו לביטחון לאומי של הנשיא דונלד טראמפ, ובמידה דומה אך פחותה שר החוץ מייק פומפאו. ההבדל ביניהם נעוץ באופי ובאופק. בולטון הוא קנאי נטול שאיפות פוליטיות. פומפאו, שאינו נלאה להזכיר שהוסמך לקצונה (בשריון, כחניך המצטיין של המחזור) באקדמיה של זרוע היבשה בווסט פוינט והוצב כמפקד מחלקה בחזית הגרמנית של המלחמה הקרה, בא לממשל, תחילה לסי-איי-אי, מחברות זוטרה בבית הנבחרים. בהופעותיו הפומביות נשתלים רמזים שעיניו נשואות לתפקידים נבחרים בכירים מטעם מפלגתו הרפובליקנית, אולי כמועמד למושל או סנאטור במדינת ילדותו קליפורניה. לכן הוא זהיר יותר מבולטון, חסר העכבות; אבל שניהם נמצאים באגף הקיצוני של הממשל, ימינה מטראמפ.
ברנס, בוגר צוות השלום המזרח-תיכוני של שר החוץ ג'יימס בייקר בממשל בוש האב, היה אחר כך שגריר בירדן וטיפס במעלות שירות החוץ עד לדרג הבכיר ביותר, תת-שר. במבנה האמריקני, זהו למעשה מנכ"ל המשרד, בעוד שהדיפלומט הבכיר הוא סגן-השר (סמנכ"ל) המדיני, אבל בתוקף הרקע והניסיון המשיך ברנס לרכז את מלאכת הדיפלומטיה המקצועית וזכה באמון נדיר של נשיאים שונים ושל שרי חוץ שונים (הילרי קלינטון וג'ון קרי) בשתי תקופות הכהונה של ברק אובמה.
הסכם הגרעין עם איראן ב-2015 היה הישג חשוב של אובמה, באמצעות קרי וסגנו ברנס. איש לא האמין, לא טען ולא השלה שהיה זה הסכם מושלם. אין הסכמים מושלמים, גם לא הסכמי כניעה, שהם תכתיבי המנצחים למנוצחים ומניחים תשתית לנקמה עתידית. הביקורת על פגמים בהסכמים מוצדקת נקודתית ומתחמקת מהשאלה הגדולה, האם המשכו של מצב מסוכן עדיף על שינוי הסכמי. השלום עם מצרים היה פחות ממשאת-הנפש של ממשלת הליכוד שחתמה עליו (בזכות תמיכה חיצונית של מפלגת העבודה), אבל מנחם בגין הבין שסירוב לו יהיה רע יותר. השאיפה המציאותית היא להישג מיטבי. הישג מירבי יש רק בחלומות, ואז אחרי מלחמת ששת הימים באות מלחמות ההתשה ויום הכיפורים. בהיעדר הסכם המהווה פשרה סבירה בין שני הצדדים, לכל מוצאי מלחמה יש מלחמה.
שוללי הסכמים נוהגים לתקוף אותם לאורכם (מה שנכלל בהם) ולרוחבם (מדוע לא כללו נושאים נוספים). הבט שני זה הוא בבחינת "תפסת מרובה": עניין של קדימות. אם הסוגיה הגורלית היא תפוצת הנשק הגרעיני, והרחבת החזית לסוגיות נוספות תמנע הסכם אי-התגרענות, ההכרעה שבפני המדינאים היא האמנם כדאי להתעקש ללא הועיל בגזרות הנוספות ובכך לשמוט את הסיכוי להתקדמות בנתיב החשוב מכולם. ההחלטה האמריקנית הנכונה מסוף שנות ה-60 ועד להתפוררות ברית-המועצות לאחר שני עשורים הייתה שההפשרה הגרעינית, שתנמיך את להבות מלחמת העולם השלישית, מוכרחה להיות המאמץ העיקרי. דרישות מוצדקות כשלעצמן, כגון שינוי יחסו הנוקשה של המשטר הסובייטי למתנגדיו ולהגירה (במיוחד של יהודים), הוצבו - לרוב בלחץ הקונגרס - אך לא הוצגו כתנאים שבלעדיהם לא תהיה עסקה גרעינית בין שתי מעצמות-העל. בקומות התחתונות נמשכה תחרות בין-גושית, אבל הגג לא התפוצץ והבית לא נחרב.
כך גם בפרשה האיראנית. אובמה בחר בתבונה להתמקד בגרעין, בניגוד לגישת הכל או לא-כלום. במקביל נמשכה ההתמודדות עם הפעילויות האחרות של הרפובליקה האסלאמית - בהתעצמות טילית, בסוריה, בתימן, בסיוע לחיזבאללה ולחמאס. פינוי הכוחות האמריקנים מעיראק, לאחר ההכרזה על השלמת המשימה שם - הפלת משטר סדאם חוסיין וייצוב המדינה שהתפרעה עם אובדן האכיפה הרודנית שלו - יצר ריק שהזמין את עליית דאעש. התוצאה קלעה את המדיניות האמריקנית, ללא הבדל נשיא, לסתירה פנימית. האיראנים לחמו נגד דאעש בסוריה, כלומר בסך הכל פעלו בכיוון חיובי בעיני וושינגטון (לאחר שההתערבות הרוסית גרמה לגניזת התקוות להפלת בשאר אסד, לפיוס לאומי ולעליית שלטון אחר, כביכול דמוקרטי); אבל בכל ממד אחר פעלו בכיוון שלילי.
סתירה זו היתה מחייבת תימרון אמריקני, במאזן הכוחות והאינטרסים באזור והשיקולים הכלל-עולמיים, גם אילו קלינטון נבחרה לנשיאות, אך הגעת טראמפ לבית הלבן הוציאה את המדיניות משיווי-משקלה, משום התעקשותו לממש את הבטחת הבחירות שלו לפרוש מההסכם. טראמפ, המתאווה להוכיח שהוא הנשיא הכי טוב אי-פעם, הראשון ש- וכיוצא באלה שבחים עצמיים, ממשיך לחרף ולגדף את ממשל אובמה-קלינטון-קרי ולטעון שבעשותו ההיפך מקודמו ישיג יותר. במילה אחת, ניצחון. זה המועמד לנשיאות שהתחייב שבהנהגתו ינחלו האמריקנים שוב נצחונות כה רבים, עד שיימאס להם לנצח. שנתיים וחצי אחר כך, עדיין ממתינים לניצחון הראשון.
ניצחון הוא כמובן מונח חמקמק. כשהגנרל מקארתור הכריז, במלחמת קוריאה, שאין תחליף לניצחון, הוא בילבל בין טקטיקה לאסטרטגיה, בין כיבוש הגבעה הבאה והברחת האוגדה הקרובה לבין מניעת השמדתה של האנושות בחילופי מהלומות גרעיניות, בין מלחמה כוללת נגד גרמניה הנאצית לבין מלחמה מוגבלת ביעדיה ובמשאביה. כשהנשיא טרומן הדיח את מקארתור, הנפיק יורשו, הגנרל רידג'וויי, עצת זהב לדרג המדיני בוושינגטון - להישמר ממלחמות יבשתיות באסיה. לא להסתבך עם סינים, קוריאנים, וייטנאמים; כדי שלא לבוסס בחצרות היפאנים ולאבד מיליון חיילים הרי הופצצו הירושימה ונגסאקי. כשבאים לאסיה הבולענית, עלולים להישאר שם הרבה לאחר שקבלת הפנים החמה מצטננת. אין תחליף למהלכים מדיניים, משמע לבריתות ולהסכמים. ההסתבכות בוייטנאם אישרה את צידקתו של רידג'וויי.
לימים, אחרי אפגניסטן ועיראק השנייה, עידכן את העצה רוברט גייטס, שר ההגנה של בוש (הבן) ואובמה, לאמור, שמי מיורשיו שימליץ לנשיאו לשלוח שוב צבא למעורבות במזרח-התיכון יהיה "דפוק בראש". כוחות אוויר וים, מודיעין, ייעוץ והדרכה למקומיים, לכל היותר כוחות מיוחדים, רק לא אוגדות יבשה ומארינס.
עד אז הגיחו האיראנים לראש טבלת אויבי האמריקנים, בגלל כיבוש השגרירות לפני 40 שנה והחזקת בני-הערובה. איראן של השאה תפקדה כמשמר המיפרץ, בשירות המערב, בעקבות הנסיגה הבריטית מהאזור בסוף שנות ה-60. סעודיה ונסיכויות הנפט היו ועודן חלשות מכדי להגן על עצמן ועל הנפט, מתקניו ומכליותיו. עם נפילת השאה, נותרו המפרציות חשופות, ואף שגם עיראק נחשבה לאיום, הסכנה האיראנית נראתה גדולה יותר. העימות האמריקני-איראני התחדד, עד כדי נטייה אמריקנית להבליג על התנהגותה של עיראק, וכמקובל אפיינה שניות את המדיניות הוושינגטונית - פעילות צבאית נגד איראן (מבצע "מרבד תפילה", מנטיס) ובה בעת מכירת נשק תמורת בני ערובה ובאמתלה של חיזוק המתונים בטהראן, מקורבי האשמי רפסנג'אני (פרשת איראן-קונטראס, שמבצע העברת הנשק בה באמצעות ישראל הוכתר גם הוא בשם מהווי המזרח, "קומקום הפוך").
באותו עשור ראשון של איבה איראנית-אמריקנית נרשמו בפנטגון שני כשלונות צורבים: חילוץ בני הערובה באביב 1980 והפיגוע במטה המארינס בנמל התעופה של ביירות ב-1983. בעיני האמריקנים, הפלת מטוס נוסעים איראני בשמי המפרץ ביולי 1988, בעקבות זיהוי שגוי שלו כמפציץ העלול לתקוף משחתת, אינה נכללת ברשימה זו. סליחה, תקלה. אין חרטה, אבל האזהרה השבוע לחברות תעופה, מפני סכנת יירוט במיפרץ, מלמדת שהזיכרון באזור ארוך ועלול לפתע להתעורר ולנשוך, גם אם חלפו למעלה מ-30 שנה.
באחת מהופעותיו, שצולמו והופצו לאוהדים, רטן ליונס ש"הכל התחיל בממשל קרטר ובעליית הקנאות האסלאמית". ג'ימי קרטר אמנם היה כמו ליונס בוגר האקדמיה של חיל הים באנאפוליס, אך שלא כליונס שהכיר את החיל ב-36 שנות שירות מלמטה עד למעלה, כטוראי לפני היותו צוער וכאדמירל בעל ארבעה כוכבים, קרטר - כמו פומפאו - הסתפק בחתימה ראשונה לקבע. המחזור של קרטר, שהגיע לאנאפוליס בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הואץ בשלוש שנים במקום בארבע אך סיים שנה לאחר תום המלחמה. ליונס גיחך בדברו על קרטר ומחזורו המזורז.
כה אמר ליונס: כשנוער חומייני השתלט על השגרירות בטהראן, טילפן אל האדמירל יו"ר המטות המשולבים, גנרל חיל האוויר דייוויד ג'ונס, ושאל מה יכול הצבא האמריקני לעשות. ליונס הציע לו לשגר צוותי קומנדו ימי וכוחות מיוחדים אחרים לפשיטת פתע על נמל הנפט באי חארג. קרטר סירב, והתוצאה - ליונס התעלם ממבצע הנפל לחילוץ הדיפלומטים השבויים - הייתה סדרת חטיפות, התנקשויות ופיגועים, עד לפיצוץ מפקדת המארינס בביירות. לדברי ליונס, המודיעין האמריקני החמיץ הזדמנות נדירה להתרעה שהיה בכוחה להביא לסיכול הפיגוע שקטל 243 נחתים. האוזניים הגדולות של אנ-אס-איי, 8200 של אמריקה, יירטו שדר של השגריר האיראני בביירות למשרד החוץ בטהראן, ארבעה שבועות לפני הפיגוע. השגריר דיווח שביצע את ההוראה ומסר לראשי הארגונים השיעים בלבנון כי משימתם היא פגיעה ממוקדת בכוח הרב-לאומי, שהוחזר לביירות בעקבות הטבח בסברה ובשתילה, בדגש על פעולת ראווה נגד המארינס. ליונס, קצין המבצעים של חיל-הים (שאליו מסונפים המארינס) בוושינגטון, נחשף למידע המיורט יומיים לאחר הפיגוע.
המודיעין הפליל את ארגון אמל - אז עדיין גדול ומקורב לאיראן יותר מחיזבאללה - ובסי-איי-אי ביקשו מליונס לתכנן מבצע עונשין ולמדר את המטות המשולבים. ליונס הסכים ועידכן רק את להמן ואת מפקד חיל-הים. אנשי הסי-איי-אי איתרו את האחראים לפיגוע בבסיס צבא לבנון, מחנה שייך עבדאללה, ליד בעל-בק, חדרו למקום וצילמו אותו. כוח משימה של נושאות מטוסים בצי השישי נערך להזניק תקיפה אווירית. המטוסים חומשו ועמדו להפוך את היעד ל"שדה תירס חרוש בקנזאס". ליונס תדרך את יו"ר המטות, גנרל זרוע היבשה ג'ון וסי, את ויינברגר ובסתר גם את סגן הנשיא בוש. לאכזבתו, הם לא הגיבו בצהלה על האפשרות לנקום במי שהפילו יותר חללים בין לוחמי המארינס "מאז הקרב על אוקינאווה" במלחמת העולם השנייה. בדיון המועצה לביטחון לאומי התנגד ויינברגר למבצע, בטענה שחיילי צבא לבנון נמצאים בבסיס ועלולים להיפגע. ראש הסי-איי-אי ויליאם קייסי, שהגיע לדיון ממסע בחו"ל בלי להתעדכן בפרטים, לא הצליח לסתור את דברי ויינברגר.
לנוכח המחלוקת הורה הנשיא רייגן לפנטגון ולסי-איי-אי לבדוק את הנתונים שוב. החימוש הורד מהמטוסים, המקורות תושאלו, נוכחות צבא לבנון נשללה - והמבצע בוטל, כי בדיון המחודש הזהיר ויינברגר שהתקיפה תגרום לאובדן מדינות ערביות ידידותיות. המארינס פונו מלבנון, הצי השישי נסוג מערבה והמסר שנקלט מחיזבאללה ועד אוסאמה בן לאדן היה שחללים מבריחים את האמריקנים. לא הלוחמים ברחו, הדגיש ליונס - רק הפוליטיקאים, בראשות רייגן.
ליונס לא ויתר. בתפקידו הבא, כמפקד כוחות הצי באוקיינוס השקט, שש אלי קרב נגד איראן במלחמת המכליות במפרץ. "מאוקטובר 1986 ואילך" - חודש לפני חשיפתה של שערוריית איראן-קונטראס - "הייתה לנו תוכנית לשתק את איראן. ויינברגר התארח במפקדה שלי בפרל הרבור ותדרכתי אותו. הוא לא רצה לשמוע וניסה לקום מכיסאו. בכל פעם שהתרומם, דחפתי אותו בחזרה לכסא. היו לי שלושה כוחות משימה של נושאות מטוסים, כוח משימה של אניית מערכה (נושאת תותחים כבדים), חטיבת נחתים, עם תכנון להפליג במעלה המפרץ ולשתק הכל, כולל האתר הגרעיני בבושהר. לדעתי היינו מפילים את משטר חומייני. זה בדיוק מה שהם לא רצו לשמוע. התחשבו יותר בעמדת סעודיה. הקריבו את חיי החיילים הנפלאים שלנו כי הגבילו את הוראות הפתיחה באש, בתקווה כושלת לזכות באהדת חברה שבטית".
כדאי לעצור לרגע כדי להשוות את גילויי ליונס על שנות ה-80 לפרסומי השבוע החולף - מה נודע על האיום האיראני לפגיעה ביעדים אמריקנים באזור, במיוחד בעיראק, ומדוע טראמפ, שהוא חיקוי של רייגן, שגם הוא לא היה נשיא מקורי אלא שחקן שגילם אותו, נרתע מהצטרפות ללוחמנות של בולטון ופומפאו.
מותר האדמירל מהגנרל בחוויות המעצבות שלו. חיל הים האמריקני, שליונס היה מקציניו הגאים, חיכה עשרות שנים לקרב הגדול נגד הצי הסובייטי או לשיגור טילים מצוללות ולא נלחם בוייטנאם, למעט בסיירת הנהרות שלו (שם התחיל להתבלט סגן ג'ון קרי) ובתקיפות מנושאות מטוסים (כך נפל בשבי רב-סרן ג'ון מקיין). הטראומה של וייטנאם לא פסחה עליו בהקשרי כוח אדם - מתחים בין-גזעיים, סמים, משמעת, עד לביטול גיוס החובה - אך הוא לא סבל ממנה בתחום הפעלת הכוח כמו זרוע היבשה. אדמירלים כמו ליונס התקשו להבין לעומקה את רתיעתם של גנרלים יוצאי וייטנאם, כמו קולין פאואל, ממהדורה מחודשת של מלחמה כזו, שהכתימה את מדיהם, פגעה ביוקרתם המקצועית וגרמה לניכור החברה שלטובתה נותקו ממשפחותיהם חודשים ארוכים ואיבדו את רעיהם.
ראשיתה של נסיקת פאואל לעמדות השפעה, לפני מינויו ליועץ לביטחון לאומי וליו"ר המטות, הייתה בהצבתו לתפקיד מזכירו הצבאי של ויינברגר. הצמד ויינברגר-פאואל ניסח כללים, ולמעשה תנאים, למעורבות צבאית אמריקנית: אינטרס לאומי חיוני, הגדרה הדוקה של המשימה, אסטרטגיית יציאה, תמיכה ציבורית נרחבת. לא עוד הפגנת כוח והנפת דגל ונוכחות של כלים וחיילים ההופכים ליעדים. אולי טוב למות בעד ארצנו, אבל עד שיוכח ההיפך - לא בעד ביירות, מוגדישו, טהראן.
אף שטראמפ בור ואדיש - התכונות משיקות - מכדי להתעניין בכללי ויינברגר-פאואל או לרדת לשורש חשיבתם של הגנרלים שחדלו לשרת בממשלו, שר ההגנה ג'יימס מאטיס והיועץ לביטחון לאומי הרברט מקמאסטר (שכתב את הדוקטורט שלו על תפקודה הרשלני עד כדי הפקרות של ההנהגה הוושינגטונית במלחמת וייטנאם), תחושותיו מובילות אותו לכיוון דומה. בדלנותו, התנגדותו (בדיעבד) לפלישה לעיראק, הודעתו הפזיזה והבלתי-מתואמת עם הפנטגון על הנסיגה מסוריה, חתירתו להתכנסות במצודת אמריקה ולהגפת השערים - כולן אותתו רתיעה ממלחמה, עם איראן או בכלל, עוד לפני אמירותיו הברורות על כך.
מה יהיה הסוף?
איזה אינטרס לאומי חיוני משרתות הפרישה מהסכם הגרעין וההתגרות באיראן להגיב עליה בצעדים בוני עימות? איך תוגדר המשימה לפיקוד המרכז (סנטקום), לפיקוד אירופה (יוקום) שישגר טילים מהים התיכון ולמפציצי הפיקוד האסטרטגי (סטרטקום)? מי יכול לומר מראש מה יהיה הסוף? ואיזו מידה של הסכמה ציבורית ניתן לגייס, כאשר סקרי דעת קהל מראים שטראמפ רחוק מהשגת רוב, חצי הקונגרס נגדו ואוסר עליו בחקיקה לשלוח כוחות לפעולות מלחמתיות והבחירות לנשיאות - שאוי לו אם יגיע אליהן כשהוא מסובך בהתשה עם איראן, כולל פיגועים בבית - בעוד פחות משנה וחצי?
טראמפ רוצה להפחית את המחוייבות והנוכחות ברחבי תבל ולהסיט אותן לתחביבו הכפייתי, חומת הגבול הדרומי, כי מובטלי אמריקה הלטינית נוהרים צפונה, האמל"טים על הגדרות. בשנתיים וכמעט חצי יזם רק מהלך מסלים אחד, מטח טילים נגד יעדי נשק כימי בסוריה, והתכנס בקונכייתו (נגד דאעש רק המשיך את קו אובמה). כשהוא מישיר מבט לעיניו של האייטולה עלי חמינאי, כדי להלך עליו אימים ולאלץ אותו להידבר על הסכם חדש, שטראמפ יהלל כנפלא, קשה לו לצמצם - את המעורבות הצבאית - בלי למצמץ. אין לו מתווה ברור, רק תקווה ערטילאית שחמינאי יישבר ראשון בלחץ הכלכלה הקורסת והתסיסה העממית.
לתוך הקשר כללי זה של מדיניות "לחץ מירבי" הוזרקה ההתרעה המודיעינית של השבועות האחרונים. לפי התקשורת האמריקנית, מקורה במוסד ובאמ"ן, שהזהירו את הסי-איי-אי. זאת כותרת עמומה, שאינה מפרשת את התוכן. מה, בדיוק, נקלט במודיעין הישראלי? כוונות, תוכניות, הכנות? הנחיית-על מטהראן למיליציות השיעיות בעיראק להיערך לפגיעה ביעדים אמריקניים כלשהם, או פקודות מפורטות - יעד, מקום, זמן, שיטה - המאפשרות גם היערכות ממשית לסיכול?
בסיפורו של ליונס על ההתרעה שהוחמצה בביירות בספטמבר-אוקטובר 1983 לא נאמר שהמידע היה ממוקד דיו להבין שמתוכנן פיגוע התאבדות נגד מפקדת המארינס, להבדיל מעמדות הנחתים בנקודות שונות בעיר; והפגם העיקרי היה בכוננות השומרים ובעיקר בחשיבת הפיקוד הבכיר, שלא פרס מחסומים ומהמורות בנתיב ההתקרבות למפקדה - ירי במשאית הנפץ בשניות האחרונות כבר לא שינה דבר. בהשאלה, זה כנראה מה שאפיין את ההתרעה גם הפעם. היא התבססה על פענוח סימנים מעידים לפעולה, בין יזומה ובין בתגובה על המהלך האמריקני הבא, אך לא הייתה נקודתית. אמ"ן ושב"כ הרי מתווכחים תמיד על הגדרת "התארגנות" או "ציר" לפיגוע - האם די בדיבור בין שני זוממים להקפיץ את הגיזרה, או את הגדה המערבית כולה, או שמא להתרעה ייחשב רק גילוי חיבור בין תוכנית, חוליה ואמצעי לחימה. גלעד שליט נחטף, כזכור, לאחר שנודעה כוונת חדירה בדרום רצועת עזה. שב"כ, ספק ההתרעה, טען שמכאן ואילך זאת אחריות המודיעין הצבאי והכוחות בשטח להיערך בהתאם. צה"ל קיבל את הביקורת חלקית בלבד והביע אכזבה מעמימות ההתרעה.
הבעיה של טראמפ מול איראן דומה לזו של בנימין נתניהו מול חמאס במובן אחד וגדולה יותר במובן שני. יחסי הכוחות ברורים. צה"ל יכול למחוץ את חמאס והג'יהאד, הצבא האמריקני יכול לפצפץ את משמרות המהפכה, את צבא איראן ובהזדמנות חגיגית זו גם את התשתית הגרעינית. מה שנתניהו רוצה שטראמפ יעשה הוא מה שאביגדור ליברמן רוצה שנתניהו יעשה. זה לא קרה, עד כה, כי במונחי עלות-תועלת זה אינו משתלם - אף שהמשוואה עלולה להשתנות לנוכח גורמים אישיים ופוליטיים אחרים.
הקושי האמריקני הנוסף נעוץ במהותה הכפולה של הברית שבמרכזה עדיין וושינגטון, למרות נטייתו של טראמפ שלא לכהן כנשיא העולם (המערבי, לפחות). מצד אחד, עליה להתחשב בשותפות, כגון לונדון. פעמיים בשבועיים האחרונים הביכו בכירים בריטיים את ממשל טראמפ בחזית איראן. תחילה עמד שר החוץ ג'רמי האנט ליד פומפאו וחלק עליו בסוגיית הסכם הגרעין, שהממשלה השמרנית, תחת דייויד קמרון, השתתפה בבריאתו לפני ארבע שנים ועודה מחוייבת לו תחת תרזה מיי. אחר כך תדרך עיתונאים באדיבות הפנטגון הגנרל הבריטי כריס גיקה, סגנו של המפקד האמריקני בבגדאד, שהדגיש כי הנוכחות בעיראק, באישור (העלול להתבטל בלחץ איראן) הממשלה המקומית, מיועדת אך ורק ללחימה בדאעש וטען שאין כל שינוי ברמת הדאגה והדריכות לאור מודיעין טרי. אחת משתיים: או שנוצר כאן סדק בין הצבאות המערביים, או שהפנטגון בתחכומו הזמין כך איתות בריטי שיצנן את התלהבות משרד החוץ והמועצה לביטחון לאומי. התוצאה, מכוונת או לא - הבהרת טראמפ שאינו רוצה במלחמה ושהוא מסתייג ממאמצי בולטון לדחוף אותו אליה.
זה חלק אחד, המדיני ובמשתמע גם הצבאי - האמריקנים לא ישושו להילחם לבדם - אך כשלעצמו אין בו ניצרה מספקת, כי בהתקפה העוצמה האמריקנית אדירה. החולשה היא בהגנה, על כל הנכסים האמריקנים באזור, כי פגיעה קטלנית בהם תנחית מכה פוליטית קשה על טראמפ, שהתנפל על קלינטון בגלל מות ארבעה דיפלומטים ומאבטחים בפיגוע בשלוחת השגרירות בבנגזי שבלוב; ועוד יותר מכך באבטחת אינסוף היעדים הימיים והתשתיתיים של מדינות המפרץ. הנזקים שנגרמו מחבלה או מרקטות לארבע המכליות בנמל פוג'יירה היו רק איתותים ראשונים, מקדמה קטנה בחשבון המאיים לגדול.
האיראנים, מצידם, ינסו לשמור על כבודם ולהציל את כלכלתם המתכווצת. המשמעות היא הוספת מיקוח על הנושאים שמחוץ להסכם הגרעין והתעקשות - בתמיכת אירופה, רוסיה וסין - על שימורו. יש מרחבי אינטרסים משיקים הנותנים סיכוי למשא ומתן, אם מטפחים את גחלת הרצון ההדדי שמתחת ללהבות העימות. ולכן הכדור חוזר למגרש הדיפלומטי והמשחק הופך מכדורגל צבאי לכדורסל מדיני. טראמפ לא רק ממצמץ - הוא קורץ, לחמינאי, לתת לו איזו מראית עין של הישג, משהו כמו המפגש הראשון ההוא עם קים ג'ונג און, שלא שיפר מהותית את המצב בקוריאה אך איפשר לטראמפ להתרברב שתמהיל של קשיחות וחביבות המס את הקרחון ששבר את קודמיו.
ומכאן שטראמפ ייטיב לעשות אם בחופשת הגולף הבאה ידפדף ב"ערוץ אחורי", ספרו של ביל ברנס, וילמד כיצד ניהל אובמה, בעוד הוא מהדק את העיצומים על טהראן והודף את לחצי נתניהו שעליו לתקוף באיראן, מגעים גלויים (יחד עם גרמניה, צרפת, בריטניה, רוסיה, סין והאיחוד האירופי) וחשאיים (בתיווך עומאן) עם שליחיו של חמינאי; עד כמה נודע משקל להחלפת האישים שייצגו את איראן (אחד הנוקשים שביניהם ביים כעס נורא על השימוש בקלישאת המקל והגזר, כי "אנחנו לא חמורים"); ואיך, צעד אחר צעד ובשתי פעימות, הושג ההסכם שטראמפ אינו יודע כעת איך לצאת מהיציאה ממנו. לקח אחד כבר נלמד: בחיזורו אחרי חמינאי הזכיר לו טראמפ ששוייץ, מעין עומאן של אירופה, מייצגת את האמריקנים כלפי איראן מאז ניתוק היחסים לפני 40 שנה.
השיטות ידועות: מתחילים במחווה כמו-אנושית, שחרור אסירים, בין תמימים (מטיילים שתעו בגבולות איראן ושעומאן תיווכה בהחזרתם) ובין מרגלים או חיילים, כך שיוזמת הפשרה מתחילה בכלל בתפיסת נכסים כאלה, כדי לתת עילה להידברות. טראמפ הרי השתבח בהחזרת גופותיהם של חללים ממלחמת קוריאה, כאילו זה שווה-ערך להבקעה המתמהמהת בשיחות הגרעין עם פיונגיאנג. האמריקנים תובעים זה שנים שיוחזרו אזרחים הנעדרים באיראן. אם בדרך פלא יופיע טראמפ, כולו מחמדים, לצד אחד מהם על מדשאת הבית הלבן, יהפוך הלחץ המירבי למתקפת חיוכים; ואם התזמון יהלום את הצורך הפוליטי, לקראת הבחירות, מה טוב.
המלחמה המיותרת עם איראן נוגדת את השקפת עולמו של טראמפ, שבמקרה זה הולמת את האינטרס הלאומי האמריקני. לכן ניתן לצפות ממנו לעשות ולומר דבר והיפוכו. לנופף במפציץ גדול ובנושאת המטוסים "אברהם לינקולן" - המפקד העליון של הכרעת הדרום עד עפר במלחמת האזרחים - ולחפש דיבור רך בערוץ אחורי. למדינות האזור עניין רב בהרגעת החזית האמריקנית-איראנית, גם אם נתניהו מייחל להסלמה. ישראל, מצרים וירדן עוקבות בעירנות אחר המגמות. במטה נאט"ו בבריסל תועד השבוע הגנרל מוחמד אל-קשקי, ראש אגף קשרי החוץ במשרד ההגנה המצרי, בתצלום משותף נדיר עם סגן הרמטכ"ל אלוף איל זמיר, שחלק עם הצבא המצרי את הדאגה לטרור בסיני בתפקידו הקודם כאלוף פיקוד הדרום.
ואפשר גם לרחם - קצת - על הפקידות האמריקנית הייגעה, המיטלטלת בין הקטבים. במשרד החוץ, למשל, שפומפאו הזחוח שבראשו מסביר מדוע הגיונית פרישה אמריקנית מאחד מהסכמי הגרעין עם רוסיה, בעקבות פרישה רוסית ממנו, כי הרי טיפשי שלא לנהוג כך, אך בה בעת מזהיר את איראן שלא לפרוש מההסכם שטראמפ פרש ממנו.
עשרות גנרלים, אדמירלים ושגרירים בדימוס חתמו על עצומות נגד המדיניות האיראנית של טראמפ. מולם ניצב רק קומץ מעמיתיהם, כגון ליונס והגנרל המופלל והמודח מתפקיד יועצו לביטחון לאומי מייקל פלין. אין בקצונה ובפקידות מרי גלוי נגד טראמפ. מאותתים רתיעה וממתינים בסבלנות להתפכחותו. יו"ר המטות, גנרל ג'וזף דנפורד, ידבר בודאי ביתר חופשיות בעוד כשלושה חודשים, עם פרישתו מכהונתו ומשירות הקבע. השבוע, כשנשלח לתדרך בקונגרס בעד מדיניות טראמפ, לא הצליח - ואולי לא ממש טרח - לעשות נפשות לקו שאינו לגמרי מקובל עליו. ייעודו הראשי של הפנטגון, כדברי מפקדו לשעבר מאטיס, הוא גיבוי צבאי לדיפלומטיה. לדבר חייבים, לירות רק אם מוכרחים. בשתי מלים: ויינברגר-פאואל. או בצמד נוסף, סרק-סרק.
דוגמה חיה לתהפוכות נמצאת בישראל: לזלי צו, הצירה - סגנית השגריר - בתל אביב שהתניידה לירושלים. צו השתתפה בצוות של ברנס ונטלה חלק בהפקת הסכם הגרעין ובשיווקו כהישג מבורך. היא הגיעה לשגרירות כאן בקיץ 2016, כמשנה מקצועית לשגרירם של אובמה וקרי, דן שפירו. שלושה חודשים אחר כך צפתה בקלינטון מפסידה לטראמפ ובמדיניות שצבעה את הלבן בשחור. עכשיו, כנציגת הדרג המדיני הנבחר וכסגניתו של אוהד הימין המתנחלי דויד המלך פרידמן - זה שמו המלא והרשמי, דייוויד מלך פרידמן - עליה להתכחש לעמדותיה הקודמות ולשכנע שהטוב הוא בעצם רע. אבל עוד יבואו ימים אחרים, אצל הנשיא הבא (עד אז תעבור לתפקיד אחר) או עדיין אצל הנוכחי, למה לא, הוא מסוגל לנסוע נגד הכיוון של עצמו בלי לעפעף.