פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בוגר משמרות המהפכה צועד על דגל ישראל בטקס בטהראן, איראן, 30 ביוני 2018 (אתר רשמי , סוכנות הידיעות תסנים)

      מאחורי הדם והדת: החשבון הקר בין איראן לישראל

      האויבים המשותפים במצרים ובעיראק איחדו בין השאה למדינה היהודית - ואז הגיע חומייני, ששינה את הכול. מי שהיה מזוהה עם העריץ שילם את המחיר במשטר החדש. 40 שנה למהפכה האסלאמית, כתבה חמישית ואחרונה בסדרה

      ינואר 1977, המוזיאון הלאומי, טהראן. שנתיים לפני המהפכה מתקיימת באיראן נוכחות ישראלית מוצנעת רשמית אך בולטת מעשית - דיפלומטית, ביטחונית, כלכלית. יש גם קצת תיירות. טייל ישראלי שסייר בשיראז ובאיספהאן חוזר לבירה, נצמד לקבוצה אמריקנית ושומע איתה ממורה בתיכון המחלטר כמדריך הסברים על שכיות החמדה, גאוות העם והקיסרות. לאחד האמריקנים יש שאלה. "אמור לי," הוא מבקש מהמדריך, "מדוע אתם, הערבים...".

      האיראני אינו ממתין לסוף השאלה. הוא קוטע, משסע, מוותר על הנימוס הנחוץ להבטחת התשר בסוף הביקור, מסתער על השואל התמים, הקהה לדקויות המזרח-התיכון. "הערבים? אנחנו? יש לך מושג כמה עתיקה התרבות שלנו? כמה אותיות יש באלף-בית שלנו? מתי צצו הערבים?" וכיוצא באלה התמרמרויות על השגיאה החמורה, בעוד האמריקני הנבוך ממלמל התנצלות.

      המשוואה המתבקשת, שלפיה חומייני (היום חמינאי) שווה המן היא פשטנית עד כדי הטעיה, והרי לצד ישראלים מסוימים, אין כאיראנים אמני ההונאה. למרות האסלאם המשותף, וגם אם מתמקדים בשיעים ומתעלמים מהסונים, באיראן אין ולא הייתה אהבה גדולה לערבים. הגישה תועלתנית.

      תת-אלוף במילואים צורי שגיא, קצין צנחנים ותיק שאימן את הכוחות הכורדיים בגבול איראן-עיראק, מטיף כמעט מימיה הראשונים של מהפכת חומייני להיגמל מהתבוננות רגשית במשולש איראן-ערב-ישראל: "הם לא פרו-ערבים או אנטי-ישראלים. האיראנים היו איתנו נגד הערבים, כשפחדו להישאר לבד, והם עם הערבים נגדנו, בדיוק מאותה סיבה. שלום ישראלי-ערבי אינו רצוי להם".

      אייתוללה חומייני, נואם בזמן המהפכה באיראן (רויטרס)
      פועלים על פי הגישה התועלתנית. האייתוללה רוחאללה חומייני נואם בזמן המהפכה (צילום: רויטרס)

      ההתרפקות על העת העתיקה של פרס ומדי, בבל ואשור ומצרים, טובה לזהות התרבותית. זאת התשתית שמתחת לציפוי האסלאמי. אבל המציאות האסטרטגית מושפעת יותר ממעצמות עולמיות. לפנים היו אלה בעיקר הבריטים והרוסים, שמהלכיהם עיצבו את התגובה האיראנית. כשהבריטים נסוגו, לפני יובל שנים, עבר המוקד לאמריקנים. ישראל הייתה שחקנית-משנה במופע הגדול של המזרח-התיכון, חצי האי ערב, המפרץ הפרסי; והיחס אליה, היחסים איתה, נגזרו תמיד מחשבונות מורכבים יותר.

      השאה רזא פהלווי צימח כנפיים ככל ששרד בשלטונו, תחילה באדיבות בריטית ובהמשך באלימות מנגנוני מודיעין, ביטחון ומשטרה ולקה בשגעון גדלות אישי וקיסרי. סביבו רחשה חצר של חנופה, שרירות ושחיתות. המעמד, הכוח, העושר - כולם עמדו על פיגומי קרבה, או דימוי של קרבה, למלכות. ישראלים, כמו יהודים מקומיים, ניצלו הזדמנויות. זה היה טוב מאוד במובן הרווחי, לא המוסרי - כל עוד השאה רכב על הסוס; וזה נעשה רע מאוד כשהמשטר הישן הופל וכל מי שהיה מזוהה איתו שילם את מחיר הקנאה והשנאה.

      חתונת השאה של אירן לפארה דיבה הלובשת שמלת כלה בעיצוב כריסטיאן דיור (GettyImages)
      לקה בשגעון גדלות אישי וקיסרי. השאה של איראן, רזא פהלווי (צילום: אימג'בנק)

      מאז סוף שנות ה-50 היה לישראל ולאיראן אויב מקומי משותף, שליט מצרים גמאל עבד א-נאצר, ומאחוריו איום מעצמתי כבד, הסובייטים. בהשאלה ממונחים מאוחרים יותר, הסובייטים היו השטן הגדול ונאצר השטן הקטן. כדי לבלום אותם, התהדק שיתוף-הפעולה בין ישראל, איראן, טורקיה (הברית המודיעינית "תלתן") וגורמים לא-ערביים (אתיופיה) או לא-מוסלמים (הנוצרים בלבנון). היה לכך גם ממד מלוכני. השאה, חוסיין בירדן, בית סעוד, מוחמד במרוקו - כולם חששו שנאצר יתסיס נגדם את עמיהם. לישראל האנטי-נאצריסטית זאת הייתה שעת כושר. בין השאר התגייסה לטובת הסעודים, הבריטים והאמריקאים ונגד מצרים במאבק הפנימי בתימן.

      הייתה גם עיראק, האויבת הקבועה של איראן והמעצמה הצבאית השנייה בגודלה, אחרי מצרים, בין אויבותיה הערביות של ישראל. חילות-משלוח עיראקיים השתתפו או נערכו להשתתף בכל מלחמה נגד ישראל. בהיעדר גבול משותף, השתמטה עיראק מהסכמי שביתת-הנשק והיתה פגיעה לפעולת צה"ל פחות ממצרים, סוריה, ירדן ולבנון. נוצר אינטרס ישראלי-איראני משותף לריתוק אוגדות עיראקיות למזרח, לגבול האיראני, במקום למדבר הסמוך לממלכה ההאשמית שהשתלטות עליה תפעיל את תוכניות החירום של צה"ל לכיבוש הגדה המערבית של הירדן - בתנאי שהכורדים יקיזו דם עיראקי. נקודת התורפה של מדיניות זו, שהגדילה את נוכחות המוסד וצה"ל באיראן, היתה תלותה בסדרי-הקדימות של השאה. כשהגיע למסקנה שמוטב לו לכרות עיסקה עם בגדאד, נשלחו הכורדים - לא בפעם האחרונה - לעזאזל.

      היה גם הנפט, במיוחד לאחר מבצע קדש שפתח את הפקק בבקבוק הדרומי של ישראל, העלה את אילת על דרך המלך והתניע קו מכליות מהמפרץ וצינור לאשקלון. עם זאת, התחרות בין השאה לבין הסעודים לא מנעה מהם להוביל את תאגיד היצרניות והיצואניות, אופ"ק, להעלות מחירים, בין השאר כדי לממן את ההתעצמות הצבאית. יצא שמפעלי המטוסים האמריקניים, בלהיטותם למכור פנטומים לאיראן, המריצו את השאה להכביד על הכלכלה האמריקנית כולה בייקור דלק. הנשק התנגש עם המשק.

      גמאל עבדל נאצר נשיא מצרים (AP)
      אויב משותף לישראל ולאיראן. שליט מצרים נאצר (צילום: אי-פי)

      הניצחון הישראלי המובהק במלחמת ששת הימים שימח את השאה, אך הוא חשש ממתיחות מתמשכת שתסלים לעימות אמריקני-סובייטי שיפגע גם בו. כשנאצר מת ויורשו אנואר סאדאת חיפש צוהר לוושינגטון, הופשרו יחסי טהראן עם קהיר. השאה העביר לגולדה מאיר מסרים פייסניים מסאדאת, ללא הועיל - גולדה רצתה בשלום, אך בלי לשלם את מחירו הנקוב. כך היה בין מלחמת ההתשה למלחמת יום הכיפורים ואף ב-7 באוקטובר 1973, יומה השני של המלחמה.

      אחד מלקחי יום הכיפורים, בתכניות החירום של ישראל, היה שאין להתבסס על סיוע ממדינות אירופה, בוודאי לא השותפת לשעבר צרפת; שאמברגו נפט עלול להשפיע גם על השיקולים האמריקניים; ושנחוצות בעלות ברית נוספות, גם אם משטריהן אינו שיא הדמוקרטיה - דרום אפריקה ואיראן (וכמו כן, בעוצמה פחותה, סינגפור). כך הודקו קשרי התעשיות הביטחוניות, כולל במיזם טיל הקרקע-קרקע "פלאוואר", הדוד החורג של משפחת ה"שיהאב" - עוד דוגמה להעברת ידע, ציוד או תורות-לחימה לאיראן המלוכנית, שהכתה בישראל בעקיפין - חיזבאללה - או במישרין בידי איראן המהפכנית.

      הסייסמוגרף לא זיהה

      נוהגים לייחס לישראל, ובמיוחד לשגריר הלפני אחרון בטהראן אורי לוברני, התרעה חלוצית על נפילתו הקרובה של השאה. זה נכון אך לא מדוייק. הסיסמוגרף הישראלי אכן איתר תזוזות במחוג המתריע על סכנת רעידת אדמה, אבל לא עד כדי הבנה שהאירוע כה מידי, שהצבא ישותק ויחשוש להתעמת עם ההמונים ושהשאה ייבהל ויתקפל. גם הישראלים, כמו זרים אחרים באיראן, היו קורבנות של צמידותם לשאה. טיפוח מקורות מידע בחוגים העויינים לשאה לא היה מעשי; אילו נחשף, היה מסכן את היחסים. בסופו של דבר, למרות הדיווח הביתה על סימנים מעידים, גברה האשליה שמה שהיה הוא שיהיה.

      40 שנה אחר כך, קל להביט לאחור ולראות שלא היה לכך סיכוי אמיתי, אבל באווירת תקופת הביניים של ממשלת המעבר, בראשות בני-סאדר ובזרגאן, עוד ניתן היה להאמין במציאת הסדר מעשי ליחסים. חודשים ראשונים אלה הסתיימו בהשתלטות על השגרירות האמריקנית ובהשקת העימות המתמיד בין טהראן לוושינגטון; ואף על פי כן נותרו מרחבי שיתוף-פעולה בין ישראל לאיראן, בזכות איבת שתיהן לעיראק. חודש לאחר שסדאם חוסיין פלש לאיראן נכשלו מטוסים איראניים בתקיפת הכור הגרעיני ליד בגדאד וסיפקו בכך תקדים וחיפוי לתקיפה הישראלית המוצלחת לאחר שבעה חודשים נוספים.

      הרצון הישראלי למנוע מסדאם ניצחון מוחץ על חומייני עמד, כרגיל לצד מניע ריווחי, ביסוד המשך מכירות הנשק לאיראן, ובהמשך - לפרשת איראן-קונטראס, שנומקה בחיזוק המתונים במשטר. אבל הגישה הפשטנית שרוותה נחת מההתשה ההדדית בין איראן לעיראק, שמונה שנים רצופות ועתירות הרג והרס, היתה קצרת-ראות. מלחמת הערים בין טהראן לבגדאד שיכללה את הטילים בשני הצדדים. ישראל ספגה מנה ראשונה, עיראקית, ב-1991. את המנות האיראניות, בהגשה עצמית ובאמצעות חיזבאללה, היא מעכלת בסוריה ובלבנון.

      סדאם חוסיין, 1998 (AP)
      מלחמת הערים בין טהראן לבגדאד שיכללה את הטילים. חוסיין (צילום: אי-פי)

      שאיפת איראן לגרעין נולדה בתקופת השאה, התפתחה כמשקל-נגד לגרעין העיראקי וגברה לאחר תבוסת סדאם ב-1991. אז, בימי ממשלת רבין, שנים לפני בנימין נתניהו, גם הפכה תוכנית הגרעין של איראן לסכנה שהצדיקה קשב ישראלי, אך רק לאחר מפלתו הסופית של סדאם ב-2003 ואיתה גם גניזת חלומותיו על טילים ומטוסים נושאי חימוש גרעיני, כימי וביולוגי נעשתה איראן לאויבת הראשית של ישראל.

      לפי המידע שהצטבר מאז, האיום הרחוק לא היה כבד כפי שנתניהו ניסה לשווק אותו - הפחד האיראני מהמעורבות הצבאית האמריקנית, שהוכחה לאחר 11 בספטמבר 2001 ממזרח לאיראן (אפגניסטן) וממערבה (עיראק), צינן את הלהט הגרעיני. הרצון נשאר, ההכנות נמשכו, הפריצה אל סף ההתחמשות נבלמה.

      נפילת בנייני התאומים 11 בספטמבר (AP)
      פחד איראני מהמעורבות הצבאית האמריקנית. 11 בספטמבר 2001 (צילום: אי-פי)

      בשנים האחרונות נצבר ידע רב על איראן במודיעין הישראלי. לעתים הוא מהול בנימה ריגשית. במחצית הראשונה של העשור שעבר היה לאיראן ייצוג נכבד בצמרת הביטחונית הישראלית, בודאי יותר מאשר בכל מדינה אחרת. למפקד חיל-האוויר ואחר כך הרמטכ"ל, דני חלוץ, היה רקע מישפחתי חצי-איראני. הרמטכ"ל ואחר כך שר הביטחון, שאול מופז, נהג לכתוב בסעיף ארץ מוצאו, בטפסים שמילא, "פרס" (אף ששמה הוחלף רשמית לאיראן כבר בשנות ה-30').

      בדצמבר 2003 הגיע מופז לאולפני קול ישראל בפרסית ושוחח עם מאזינים שטילפנו אליו מאיראן ולדברי התעמלנים בירושלים "הביעו בגלוי תמיכה בישראל ודרשו ממנה לבוא ולהציל אותם". בכך אמורה ישראל לגמול למלך כורש, שסייע לגולי בבל לחזור למולדתם ולבנות מחדש את בית מקדשם. בסיכום המישדר נאמר כי "מאזינים רבים ניסו לשכנע את שר הביטחון הישראלי שמישטר האייתוללות מסוכן יותר לאזור ולעולם מאשר משטר סדאם, שהאמריקנים השקיעו כה רבו בהפלתו. מופז התחמק מנקיטת עמדה, אולם מדבריו היה ברור שמישטר סדאם היווה סכנה מיידית יותר לישראל מאשר המישטר באיראן."

      ותחת הכיסוי "יודעי דבר", הוסיפו לוחמי התודעה של קול ישראל בפרסית, בהידהוד לדברי אותו מדריך אפוף עלבון במוזיאון, לפני המהפכה, "איראנים רבים שונאים את הערבים על כך שלפני 1400 שנה פלשו לארצם, השמידו את התרבות האיראנית וכפו על התושבים את דת האיסלאם". אל דאגה, אמר מופז ברוח אחוות העמים, "אם יהיה צורך להשמיד את היכולת הגרעינית של איראן, יינקטו הצעדים הדרושים על מנת שלא ייפגעו אזרחים איראניים". מתוך ההריסות יגיחו עלי ואלי, ינערו את הנשורת מעל בגדיהם ויצעדו יחד אל הזריחה.