במלאת שנה לפרישת ממשל טראמפ מהסכם הגרעין, קיבל העימות האמריקני-איראני תפנית מהירה ודרמטית. האיראנים שינו כיוון, שמתבטא לא רק בהפרה ראשונית של הסכם הגרעין אלא גם כנראה בפגיעה במכליות נפט במפרץ הפרסי.
הפיגוע המשולב בקרבת נמל פוג'ירה, שבמהלכו נגרם נזק למכליות מסעודיה, מהאמירויות ומנורבגיה, נראה כפעולת קומנדו ימי מחושבת וחשאית - חבלה חמורה במעטפת האוניות, אבל בלי להטביע אותן, ללא נפגעים בנפש, וללא הוכחה למעורבות איראנית. בשנים האחרונות נמשכו חיכוכים והתגרויות מצד כלפי ספינות הצי החמישי האמריקני, ללא פגיעה פיזית, ודוברים איראנים הסתפקו באיומים על שיבוש אספקת הנפט מהמפרץ. לצעד החריג במפרץ נוספה גם תקיפת מל"טים מדויקת של החות'ים מתימן על מתקני נפט סעודיים.
האיראנים פתחו שלב חדש במערכת התודעה מול האמריקנים, והעבירו במקביל מסרים בשתי חזיתות, שעל כל אחת מהן אחראי גורם אחר. את המסר הדיפלומטי והניסיון ללחוץ על השותפות להסכם הגרעין מובילים הנשיא חסן רוחאני ושר החוץ מוחמד ג'וואד זריף. החזית במפרץ היא באחריות ראשי משמרות המהפכה והצבא, ומטרתם הייתה להדגים את יכולת פגיעתה של איראן והשפעתה על הסחר הנפט.
לאמריקנים יש כנראה התרעות ספציפיות, שהניעו את הצבא האמריקני לתגבר את כוחותיו. מפקד משמרות המהפכה הוחלף לפני כחודש, אולי כהכנה לאירועים. המנהיג עלי חמינאי מאזן בין שני המסרים: הוא הצהיר שלא צפויה מלחמה, אבל שאיראן גם לא תיכנס למשא ומתן עם האמריקנים.
הצעדים האיראנים מצביעים על לחץ ומצוקה גוברת. המשטר מחויב קודם כל להקל על המצור הכלכלי, שהחרפתו הצפויה עלולה להציב בפניו איום קיומי לטווח ארוך: התקוממות עממית נרחבת של הציבור האיראני. בשנה האחרונה הסתבר שאין למדינות אירופה כל יכולת להתמודד עם הסנקציות האמריקניות, ושמעבר להצהרות תמיכה הן אינן יכולות לסייע. הייאוש האיראני הביא לשבירת כלים מצומצמת, לאיום בהפרת ההסכם ובמהומה במפרץ. זהו ניסיון אחרון ללחוץ על האירופים. כעת צפויה תקופת המתנה של כחודשיים, ואז אולי החרפה נוספת. אם יתגשמו התחזיות הפסימיות, אמור הקיץ הקרוב במפרץ להיות חם מהרגיל לעונה.
בינתיים, נראה שהאיראנים נכנסו למלכוד, בחוסר זהירות לא אופייני. אם יחריפו את הצעדים האלימים במפרץ ויפרשו סופית מהסכם הגרעין, ברור שהמעצמות האחרות יצטרפו לחרם עליהם. הנושא אף עשוי להיות מובא לדיון ולהחלטה של מועצת הביטחון של האו"ם. מנגד, התקפלות איראנית וחזרה למצב הקיים תציג אותם כחלשים ולחיצים, ולא נראה שהגורמים הקיצוניים באיראן יאפשרו זאת. ואילו תחילת משא ומתן בהתאם למסמך 12 הדרישות של שר החוץ מייק פומפאו תחייב את המשטר להתפשרויות בלתי אפשריות מבחינתו. המנהיג האיראני איבד את שאריות האמון במשא ומתן עם האמריקנים.
לכאורה, מצבה של ישראל משתפר: ממשל טראמפ מטפל באיום האיראני, משימה שישראל לא יכולה להשלים בכוחות עצמה. אלא שהאמריקנים עלולים להיקלע למבוי סתום, וטראמפ לא יהיה מוכן לשלם את מחיר ההסלמה האפשרית, ולהסתבך במלחמה שנה לפני הבחירות.
האסטרטגיה האמריקנית הנוכחית מול יריביהם כמעט זהה ולא משיגה את התוצאות המקוות: הטלת סנקציות קשות, מלווה בהפרחת איומים, בתקווה שהצד השני יהיה מוכן להגיע להסכם בדיוק על פי התנאים שהוכתבו לו. שיטה זו לא הביאה עד כה להישגים מול רוסיה, להסכם סחר עם סין, להתקדמות מול קוריאה הצפונית ולהפלת המשטר בוונצואלה. נדמה שאחרי שלב הטלת סנקציות, היעיל יחסית, אין לממשל טראמפ תכנית המשך. הנשיא נראה מופתע כאשר הצד השני לא רק שלא נכנע מיד, אלא גם נוקט בפעולות תגמול משלו אל מול הלחצים, כמו במקרה האיראני.
החלטות טראמפ נעות על הציר שבין חושיו לבין יועציו, והמטוטלת באה לידי ביטוי למשל בסוגיית פינוי החיילים האמריקאים מהאזור. הנשיא התעקש עד לא מזמן על פינוי כל הכוחות מסוריה על אף שהדבר מחזק את איראן, ואז חזר בו חלקית. צחוק הגורל - כעת הוא עשוי לשגר הרבה יותר כוחות למפרץ לרגל המתיחות עם איראן.
הנשיא ייאלץ גם להתמודד עם סוגיה פנים ממשלית. היועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון, שאותו מינה לפני כשנה, הוא ממובילי אסכולת "החלפת המשטרים" עוד מתקופת ממשל בוש. בשנת 2015, ערב החתימה על הסכם הגרעין, פרסם בולטון מאמר ובו קרא להפציץ את איראן. יחד עם שר החוץ פומפיאו הוא תומך נלהב בתנועות האופוזיציה האיראניות. בולטון גם כנראה דחף לאחרונה לניסיון הכושל להחליף את משטר מדורו בוונצואלה, והוא שהכריז על תגבור הכוחות האמריקאים במפרץ. בדומה לתקופת בוש - גם כעת מנסים אישים דומיננטיים בממשל לדחוף לקיצוניות; אז היו אלו שר ההגנה דונלד רמספלד וסגן הנשיא דיק צ'ייני, וכיום מדובר בעיקר בבולטון ובמידה פחותה בשר בפומפאו.
צרה ושמה תחכום
מול בולטון הפירומן מצטייר כעת הנשיא כמבוגר האחראי. גישתו הבסיסית להפעלת כוח צבאי שקולה, וקרובה דווקא לאסכולת אובמה. קיפול הכוחות האמריקאים מאזורי לוחמה, הימנעות מעימות צבאי והטלת לחץ כלכלי מאסיבי לא לצורך שינוי משטרים אלא כדי לאלצם למשא ומתן.
הצרה היא שמשא ומתן דורש תחכום. אמירות ריקות על ה"ציפייה שיתקשרו אלי" והשארת מספר הטלפון אצל השוויצרים היא לא תחליף לדיפלומטיה חשאית. הנשיא הצהיר שהוא לא רוצה מלחמה אלא רק "שלא יהיה לאיראן גרעין". הוא לא הזכיר משום מה את 12 התביעות של פומפאו, שחלקן הגדול דווקא אינן עוסקות בגרעין. בנוסף לכך, הוא התעלם מכך שפרישתו מהסכם הגרעין לפני שנה היא שעלולה להאיץ את ההתקדמות האיראנית.
בשלב הבא עשוי להתפתח עימות צבאי מוגבל במפרץ, גם אם אף צד לא מעוניין בו. האיראנים עלולים גם לעורר פרובוקציות מול ישראל. המסלול הדיפלומטי כמעט סגור כרגע, ונותר בו פתח צר ומוגבל בזמן. האיראנים עדיין לא פרשו מהסכם הגרעין וגם לא הגבילו את פעילות הפיקוח של סבא"א על המתקנים. בתחום הגרעיני נראה שאין להם אינטרס כרגע לחזור לפרויקט "אמאד" שהוקפא בשנת 2003, שמטרתו הייתה ייצור ראשי נפץ גרעיניים. אבל אם יעריכו שחזון החלפת המשטר של בולטון יהפוך בהמשך לאסטרטגיה המובילה של ממשל טראמפ - הם עלולים לשקול לחדש את בניית ההרתעה הגרעינית.
