הפולנים שוב מבקשים למרק את מצפונם - והפעם על חשבון הרכוש היהודי

אם נדמה לכם שכבר קראתם את הכותרות האלה, אתם צודקים. במחזוריות מדכאת ועצובה אנו רואים את ההתנגשות החוזרת על עצמה בין ישראל ופולין, וגורמים שונים בתוך שתי המדינות האלה שההיסטוריה שלהן, וגם האינטרסים הפוליטיים והמדיניים שלהן כיום שלובים זו בזו.

זה החל עם החוק הפולני שעורר ויכוח סוער בישראל. ניתן לטעון ובצדק מוחלט שהיחסים הכה מורכבים בין פולין למרבית העם היהודי שחי בגבולותיה החל עם בוא היהודים לפולין, עם החיים המשותפים, עם הפוגרומים המזדמנים, עם קריעת פולין בין המעצמות השכנות והכנסת יהודי פולין תחת המשטר הצארי ועד החורבן בשואה.

השואה האפילה, וזה הגיוני, אולי אפילו מוצדק, על אלף שנות חיים משותפים, גם אם לא תמיד תוך חיבה וודאי לא שוויון.

אחרי מלחמת העולם השנייה, פולין, זו שבגללה הכריזו בריטניה וצרפת מלחמה על גרמניה הנאצית, חרבה ונכבשה. האליטה שלה חוסלה בידי הנאצים והסובייטים, ומאז לא קמה מחדש. פולין הייתה לחלק מהגוש הסובייטי, לאומיותה דוכאה וסבלה גומד לצד הסבל הסובייטי. הגבורה הפולנית - והייתה גם כזו - הושתקה, ומותר היה לדבר רק על הגבורה הסובייטית.

עם התפוררות הגוש הקומוניסטי קמו לתחייה רוחות הרפאים מהעבר, בפולין ובישראל. העניין הישראלי בשואה הלך וגבר. הוא הופיע בספרות, בקולנוע (למשל סרטו של אבי נשר "החטאים"), בחינוך, בהיסטוריה.

גם בפולין התעוררו. הוקם המוזיאון ליהדות פולין, המדגיש את החיים המשותפים, לא הרצח. היסטוריונים כמו יאן גרוס החלו לבדוק מיתוסים פולניים, ושבו עם ממצאים המספרים מה קרה באמת בידוובנה, והוקצו בארצם. כשחומת ברלין נפלה, והיה מותר לדבר סוף סוף על העבר, לא התייצבו רק האמת ההיסטורית והדמוקרטיה. עלו הלאומנות ושכתובי ההיסטוריה. קודם לכיוון אחד, וכעת, עם תנועת המטוטלת לכיוון השנה. אם קודם לכן אסור היה לדבר על ההתנגדות הפולנית, עתה אסור היה לדבר על שום דבר אחר פרט לה.

פולין סיפרה לעצמה את הסיפור שסיפרו לעצמן קודם אוסטריה, צרפת והולנד, על מדינה שנכבשה בידי הנאצים האיומים, אבל התנגדה בגבורה במחתרת והצילה יהודים. בהחלט היו גם כאלה, אך לא רק.

פולין ביקשה לתקן עוולות, רצתה להבהיר שמחנות המוות היו נאצים ולא פולנים למרות שהיו על אדמתה, ובכך צדקה לגמרי. אולם החוק הפולני הלך כמה צעדים רחוק מדי וביקש להשתיק חוקרים והיסטוריונים. החוק העלה באוב את הזיכרונות שמעולם באמת לא נחו על הסגרת יהודים ועל רציחתם.

פולין מבקשת לדייק כי הרציחות לא היו מתוך שיתוף פעולה עם הנאצים. בסדר. עדיין נרצחו בתקופת השואה כ-200 אלף יהודים בידי פולנים ורבים הוסגרו מפחד, מאנטישמיות ומתאוות בצע. נזכור תמיד את הגיבורים הרבים שחירפו נפשם, הסתכנו בהוצאה להורג שלהם ושל כל בני משפחתם והצילו יהודים, אבל הגיבורים תמיד מעטים.

כעת הסיבוב המי יודע כמה בקרב הזה הוא לא רק על זיכרון היסטורי, אלא על כסף ופוליטיקה. שילוב גרוע תמיד.

בסוף השבוע יתקיימו הבחירות לפרלמנט האירופי. ברחבי אירופה, מבריטניה שתשתתף אולי בפעם האחרונה ועד פולין והונגריה, רואים עלייה של מפלגות לאומניות. בהמשך השנה יתקיימו גם הבחירות בפולין. מפלגת השלטון הלאומנית אינה יכולה להיראות פחות לאומית, פחות עומדת על משמר הכבוד וההיסטוריה הפולנית מאשר מפגיני הימין הקיצוני ברחובות וברשתות החברתיות.

הקרב על הזיכרון ההיסטורי נמשך ומוסיף להיות פצע פתוח. הפוליטיקה גם היא אינה דבר חדש, אך מה עם הכסף? מדובר בכסף רב, המספרים הממעיטים הם מיליארדים, האחרים מדברים על מאות מיליארדי דולרים בפולין לבדה.

ארצות הברית העבירה חוק, לפיו משרד החוץ האמריקני יעקוב אחרי מדינות שחתמו על אמנת טרזין, בהן פולין, להשבת רכוש יהודי שנגזל. לא מדובר על אכיפה, או סנקציות, מעקב, אבל פולין נעמדה על הרגליים האחוריות. מה גם שבישראל, מסיבות הפוליטיקה הפנימית שלנו, הייתה התפארות, מוקדמת מדי כמובן, שהנה הרכוש יושב לבעליו והצדק עומד להיעשות.

הצדק הישראלי והצדק הפולני, מתברר שוב, אינם זהים. מבחינת ישראל, העם היהודי (וצריך לזכור תמיד שאלה מושגים חופפים אבל לא זהים) הפיצוי החלקי, המאוחר, הוא השבת הרכוש היהודי שנגזל בשואה. כמו כן, מרבית בעלי ויורשי הרכוש הזה נספו בשואה. נשאלת השאלה למי יוחזר הרכוש?

אבל מבחינת פולין השאלה כלל אינה רלוונטית. המפגינים הלאומנים ברחובות והממשלה עצמה מודיעים במפורש שזה לא יקרה. פולין לא קיבלה פיצויים על המלחמה, אומרת ורשה. אין לנו כסף, וממילא אנו ה-קורבנות של המלחמה. מדוע שקורבנות יפצו קורבנות? נימוק נוסף הוא שאחרי מלחמת העולם השנייה, עם השתלטות הקומוניסטים הולאם הרכוש כולו, יהודי ולא יהודי כאחד בידי הקומוניסטים, כך שהחרמת הרכוש מעט קודם לכן בזמן השואה אינה רלוונטית.

כמו בכל דיון שבו מעורבת השואה אין אפשרות כמעט לנהל שיח שקול. הרגשות עזים מדי, הכעס והאבל חזקים מדי. בצד הישראלי כמובן, אבל גם בפולין.

ההיסטוריה העגומה מתערבבת עם הפוליטיקה העכשווית, שבה ישראל רואה בפולין בת ברית חשובה, סוס טרויאני אם תרצו בתוך האיחוד האירופי המונעת, עם הונגריה, החלטות בגנות ישראל בתחומים שונים. כששמים על כפות המאזניים הצהרה היסטורית על העבר לעומת פעולה מדינית בהווה - די ברור מה השיקול המנצח.

המשבר הנוכחי ייפתר, ופולין לא תשלם מיליארדי דולרים, ויותר, על הרכוש היהודי שנגזל. יהודים, בנים לניצולים, היכולים להוכיח בעלות ספציפית על רכוש יכולים לקבל אותו בתום דרך חתחתים עתירת תלאות בפני בתי משפט פולניים. שרידי הקהילות היהודיות קיבלו מבני ציבור. בכך פולין ממרקת את מצפונה בנושא הזה. כמובן, הנושא הזה של הרכוש היהודי שנגזל, כשלימים הוחרם הרכוש של כל תושבי המדינה קיים בשאר מדינות הגוש הקומוניסטי לשעבר.

אולם פולין מתחמקת יותר ממדינות אחרות ותחושת הקורבנות שלה חריפה יותר (ולעתים בצדק, שכן רומניה למשל שיתפה פעולה עם הנאצים מלכתחילה, סלובקיה, הונגריה ואחרות שיתפו פעולה גם כן). פולין הייתה ביתם של 3.3 מיליוני היהודים שנספו בשואה. קל יותר למצפון ולאוצר המדינה לשלם פיצויים לעשרות אלפים מאשר למיליונים.

החוק הפולני נועד לתקן עוולות היסטוריות, להביא לסיום את המחלוקות על תפקידם ופעולותיהם של פולנים בזמן השואה. מבחינת יחסי פולין וישראל הוא עשה ההפך - פתח מחדש תיבת פנדורה קשה וכואבת - מדיונים אקדמיים המבקשים לדעת ולהבין את ההיסטוריה ועד זעם מבעבע ברשתות החברתיות וברחובות. העימות הנוכחי על שואת היהודים, לא יהיה האחרון.