1. אחרי החגים
טקס הדלקת המשואות של יום העצמאות ה-71 של מדינת ישראל כלל לא מעט רגעי קסם שייזכרו לדורי דורות: הקריאה המרגשת של מארי נחמיאס לשלום בין העמים, ההשתלטות העוינת אך הנוגעת ללב של המיליארדר מוריס קאהן על המיקרופון, העוצמה של אבי נשר והאחדות של שלוש האמהות שצמחו מהטרגדיה, החום והרוך של יהודה פוליקר ועוד ועוד. המצקצקים יעירו בצדק שהטקס היה רחוק מלהיות צמוד לפרוטוקול, אך דווקא בשל כך הוא היה כל כך ישראלי ונוגע ללב - זה היה מה שמכונה "שכונה", אבל זאת השכונה שלנו, לטוב ולרע.
רק רגע אחד שיבש את ההרמוניה של הרגע הנדיר שבין שכול ועצמאות שבו לזמן קצר שמים בצד את כל מה שמפריד ומבדיל בינינו - והוא רשום על שמו של ראש הממשלה. נתניהו אמנם ויתר הפעם על הקרב על הנאום של השנה שעברה והסתפק במקום ביציע הכבוד, אך בכל זאת דפק כניסה ויציאה מפוארים בליווי קול תרועה וכרוז, וסרטון ברכה שפיאר ורומם את פועלו והישגיו הדגולים בארץ ובניכר. הסרטון, שנראה כאילו נשלף מתוך קמפיין הליכוד, שבר את האידיליה של האחדות והחוצפה הישראלית והחזיר לקרקע המציאות של הפוליטיקה ושידר שהמדינה/שכונה היא לא של כולם - אלא בעיקר של ביבי.
בחסות סבב האש הקטלני מדרום, אירועי יום הזיכרון וחגיגות העצמאות, נדמה שהמערכת הפוליטית מעט רדומה, אבל אצל נתניהו אין אף פעם פסק זמן מפוליטיקה ומי כמוהו יודע שהשעון מתקתק והחול אוזל לקראת הדדליין להרכבת הממשלה. במוצאי שבת שעברה, לדוגמה, כשתושבי הדרום הכינו את המקלטים לקראת לילה קטלני של אש ובעוד צה"ל מפגיז בעזה, הוא לקח פסק זמן מההתייעצויות הביטחוניות ונועד קרוב לשעתיים עם בצלאל סמוטריץ' בקריה, ובמהלך כל השבוע יריב לוין בילה שעות בלשכתו במגעים ושיחות על הרכבת הממשלה.
כעת, עם חלוף הטקסים והחגיגות, "אחרי החגים" מגיע: ביום רביעי יפוג פרק הזמן הראשוני שניתן לו להרכבת הממשלה, ועד כה - אף הסכם לא נחתם עם אף אחת מהשותפות. כנהוג, נתניהו יקבל מהנשיא ארכה של שבועיים לסיים את הרכבת הממשלה והמגעים המזדחלים יקבלו בוסט של מרץ. מטבעו של משא ומתן, ובעיקר מהטבע של איך שנתניהו נוהג ללמד אותו, זה תמיד נמשך ממש עד הרגע האחרון.
מכיוון שמדובר בממשלה הרביעית שהוא מרכיב בעשור האחרון אפשר כבר לעשות סטטיסטיקות ולהרגיע שעד כה - אסטרטגיית הדקה ה-90 תמיד עובדת. ההסכמים הקואליציוניים הראשונים של הממשלה הקודמת - עם כולנו ויהדות התורה - נחתמו ארבעה ימים אחרי קבלת ההארכה מהנשיא, וה-2009 ו-2013 רק מפלגה אחת חתמה עם הליכוד עוד לפני סוף הדדליין הראשוני (ישראל ביתנו ב-2009 והתנועה של לבני ב-2013), ושאר המפלגות חתמו רק אחרי ההארכה.
ההיסטוריה מלמדת גם שבמגעים הקואליציוניים של נתניהו תמיד יש הפתעה: ב-2009 אהוד ברק הפתיע כשהצטרף ברגע האחרון, ב-2013 לבני היתה הראשונה לרוץ פנימה והחרדים נשארו בחוץ, ב-2015 ליברמן הבריז ממש ברגע האחרון והשאיר את נתניהו עם 61. הפעם, עדיין לא היתה שום חריגה מפתיעה מהתוכנית הראשונית של נתניהו להקים ממשלת ימין חרדית עם השותפים הטבעיים שלו.
בפלג הימני והחרדי של הקואליציה יש לנתניהו שליטה, והשיחות עם יהדות התורה, ש"ס ואיחוד מפלגות הימין מתקדמים בחיוב. בצד החילוני של שולחן הממשלה העתידית מושכים יותר את הזמן - גם ליברמן וגם כחלון עושים שרירים ומעבירים מסרים סותרים - אבל בסביבת נתניהו מעריכים שברגע האמת שניהם ייכנסו לחדר עם נתניהו ויסגרו את הצטרפותם לממשלה. הקואליציה הטבעית של נתניהו לא באמת מורכבת להרכבה, הפאזל כבר די הושלם,
וכפי שפורסם השבוע בוואלה! NEWS אפילו למשבר הגיוס נמצא (עוד) מתווה של פתרון. מה שמעכב אותה כרגע הוא בעיקר עיניים צרות של השותפות: אף אחת לא רוצה לסגור ראשונה לפני שתראה מה השנייה קיבלה.
על פניו, אין סיבה לצפות לתפנית מעניינת או דרמטית, אבל עם כניסת המו"מ לשלב המכריע שלו, המתח עולה והעמדות מתחדדות; אסטרטגיית הדקה ה-90, יחד עם הסטטיסטיקה וההיסטוריה, משאירה בכל זאת מקום להפתעה של הרגע האחרון.
2. חולשת הגנרלים
חילופי האיומים והטונים המתעצמים של איראן וארצות הברית, שמצטרפים לרוחות המלחמה החזקות שנושבות מדרום מסבב לסבב, מאותתים שהקיץ עוד הולך להיות חם. יהיה שר הביטחון אשר יהא, נתניהו עומד לשלוט מקרוב על סדר היום, ולהמשיך לאסוף חומרים לסרטוני תדמית של מר ביטחון ושומר ישראל לצמתים הקשים של ההליכים המשפטיים שעוד יבואן.
כפי שגילינו שוב השבוע, המתיחות הביטחונית מספקת לנתניהו גם סוג של כיפת ברזל פוליטית - ומעקרת את העוקץ של יריביו באופוזיציה. כשהתותחים רועמים המוזות האופוזיציוניות שותקות, ובמיוחד כשבספסלים האלה יושבים כל כך הרבה גנרלים.
ביום שני, אחרי שנורו יותר מ-600 טילים ונהרגו ארבעה אזרחים - ונתניהו שוב החליט על הפסקת אש, בפעם המי יודע כמה בשנה האחרונה, יו"ר האופוזיציה הנכנס בני גנץ הגיע לישיבת סיעה בכנסת. מסביב לשולחן נראו הרבה פרצופים רדומים, והוא גם לא ממש העיר אותם: הדבר הכי חזק שהיה לו להגיד היה לקרוא ליזום מהלכים מדיניים שימנעו את הסבב הבא (יאיר לפיד, שענה לנאום אחריו, השלים את המלים שהיו חסרות לו - ביקורת - "כניעה, פחדנות, בושה").
אין כאן איזו הפתעה גדולה: עזה היתה יכולה להיות אירוע גם בקמפיין הבחירות של כחול לבן, אבל פספסו שם את ההזדמנות למנף את המציאות הבלתי נתפסת ונסבלת ברצועה כדי להציב אלטרנטיבה ממשית למדיניות שמוביל נתניהו, ולא השכילו לקעקע את האבסורד בכך שמר טרור מנהל משא ומתן עקבי עם ארגון טרור. גם עכשיו, בין שלל ססמאות על סחטנות ואובדן ההרתעה, יש בעיקר מסרים ריקים.
העובדה שברמה הצבאית נתניהו נצמד להוראות מערכת הביטחון והצבא מסרסת את היכולת של הרמטכ"לים לשעבר למתוח ביקורת מהותית על המהלכים שהוא מוביל, וחושפת את חולשתם. מלבד קריאות ליוזמות מדיניות והומניטריות, את האמת המדינית נראה שהם חוששים לחשוף: שהדרך היחידה להתמודד עם רצועת עזה עוברת דרך הרשות הפלסטינית, ובטח שלא דרך משא ומתן עם חמאס, בגישת נתניהו של הפרד ומשול.
כשהם היו בצבא, בחדרים סגורים, הם ידעו להגיד לקבינט ולדרג המדיני שחייבים לחזק את אבו מאזן והכוחות המתונים ברשות, אבל אחרי שהם פשטו את המדים ועשויים לשלם מחיר פוליטי - האמירות שלהם נשמעות הרבה פחות ברורות. כשהם היו בצבא ידעו לצקצק על השיקולים הפופוליסטיים שמנחים את הפוליטיקאים בקבינט, עכשיו הם צריכים לחשוב בדיוק על אותם שיקולים.
מי שמתבלט בינתיים בקול החד וברור ומסתמן כמרענן האופוזיציוני של הכנסת הבאה הם משה יעלון ובכירי מפלגת תלם צביקה האוזר ויועז הנדל, שמתרוצצים באולפנים עם ביקורת מימין, אבל קולם של גנץ ואשכנזי מורגש הרבה פחות. ייתכן שהם עדיין מתרגלים למקומם החדש באופוזיציה, אבל הסלמה ביטחונית בקיץ גם עשויה לשתק אותם לחלוטין - או לגרום להם לשנות את הנתיב ממש ברגע האחרון.
3. ובכל זאת, הפתעה?
אם לא יהיו הפתעות ומה שהיה הוא מה שיהיה, עד סוף מאי הכול יסתדר ונתניהו ישביע את ממשלתו החמישית עם שותפיו הטבעיים. אבל בשם הספקולציה אפשר לדמיין סנסציה של הרגע האחרון, שתמנע מקואליציית החסינות-סיפוח-שבת לרקום עור וגידים. ליברמן וכחלון אומרים שניהם שהם לא מפחדים ללכת לאופוזיציה, ואם אחד מהם יחליט להישאר בחוץ - לנתניהו עדיין תהיה ממשלה אבל עם רוב דחוק עד בלתי אפשרי; עם קואליציה צרה של 61 עוד אפשר להסתדר, אבל לאורך זמן - לא תהיה לו ברירה אלא לשנות את כיוון ההגה. לכיוון כחול לבן.
הוא עשה את זה לקדימה ועשה את זה למפלגת העבודה ואין סיבה לחשוב שגם בגלגול הזה נתניהו לא ינסה לפרק את המפלגה שממולו לרסיסים על ידי פיתוי בכניסה לממשלה. במקרה של כחול לבן הם גם לא מודבקים כל כך טוב מלכתחילה - בין המפלגות של גנץ, לפיד ויעלון יש פערים אידיאולוגיים עצומים בנושאים מדיניים, כלכליים ובתחומי דת ומדינה, והדבק המאחד של הרצון להחליף את נתניהו ילך ויתפוגג לטובת החיים בכנסת עצמם.
בעוד לפיד ויעלון כבר ספוגים בעוינות כלפי נתניהו ונושאים עמם משקלות פוליטיות כבדות, גנץ הממלכתי והחיובי, שלא באמת פוסל חד משמעית ישיבה עם נתניהו, יהפוך למטרה אטרקטיבית וקלה. ב-2015 הוא התחיל עם ממשלת 61 צרה אבל במשך שנה חיזר בעיקשות אחרי בוז'י הרצוג, וגנץ צפוי לעבור מסעות גישושים דומים, אם אלה לא התחילו כבר בחדרי חדרים סגורים.
גנץ רק התחיל את היכרותו עם מסדרונות הכנסת אבל לא בטוח שהוא יעמוד בפיתוי אם יוצע לו לחזור לקומה ה-14 בקריה. אם ברקע תהיה הסלמה או הידרדרות ביטחונית או לחילופין תוכנית שלום היסטורית של הנשיא טראמפ, גם יהיה לו תירוץ מצוין לאחדות השורות. הוא יוכל להתנות את הצטרפותו לממשלה בהוצאתו של סמוטריץ' מהאירוע, לדרוש עבור גבי אשכנזי את תיק החינוך ולנאום על שעת פיוס לאומית. על החסינות נדבר אחר כך.
הכנסת עוד לא התחילה לפעול, אבל החריקות בכחול לבן כבר התחילו; ההערכה הרווחת היא שהפירוק של המסגרת הוא לא שאלה של אם, אלא של מתי, והצעה רצינית של נתניהו לגנץ תאיץ את התהליך באחת. אם ללמוד מהתקדימים ההיסטוריים, ההצעה הזו עוד תגיע, וגנץ יצטרך להכריע אם הדרך לראשות הממשלה עוברת דרך ראשות האופוזיציה או דרך משרד הביטחון. ואם זה יקרה בכל מקרה, למה בעצם לחכות ולא להקים כבר עכשיו ממשלת אחדות לאומית? ככל הידוע לנו גם נתניהו וגם גנץ שוללים את זה מכל וכל, אבל אל תעשו פרצוף מופתע אם זו תהיה ההפתעה של הרגע האחרון.