ישראל חיה בדימויים, כמו כל מדינה. אחד הדימויים החזקים, לא בלי סיבה, הוא שהעולם כולו נגדנו. שכל החלטה העוברת באו"ם, אלא אם ארצות הברית מטילה וטו, היא מוטה לטובת הפלסטינים ונגד ישראל, ושהפלסטינים נהנים מאהדה אוטומטית ולא משנה מה יעשו, ושאירופה תומכת בחמאס.
ואז מגיעים הימים האחרונים והעולם, או לפחות העולם הרלוונטי לנו - אין לנו הרבה ציפיות מטורקיה או איראן - מתייצב חד-משמעית לטובת ישראל. לא רק ארצות הברית, שם בהפרש של כמה שעות מתייצבים שר החוץ מייק פומפאו והנשיא דונלד טראמפ ומצהירים על תמיכתם בישראל. מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש, האיחוד האירופי כגוף ומדינות האיחוד האירופי בנפרד מצהירות כולן על כך שלישראל יש את מלוא הזכות להגן על עצמה, והאחריות לסבב הלחימה הזה נופלת חד משמעית על חמאס.
ההצהרות החדות האלה מגיעות ממרכזי הכוח - מנשיא צרפת עמנואל מקרון, למשל, ואפילו מאירלנד. אירלנד היא המדינה הידידותית ביותר לפלסטינים ביבשת, ונחשבת למדינה קשת השירות ביותר לדיפלומט ישראלי באירופה עקב חוסר האהדה, עד כדי שנאה, לישראל בה.
זה לא האירוויזיון. גם במבצע "צוק איתן" האיחוד האירופי גינה חד-משמעית את חמאס, והטיל גם אז את כל האחריות לעימות על חמאס, שמוגדר ארגון טרור באיחוד האירופי.
מבחינה מדינית, ישראל נהנית כרגע ממרחב תמרון גדול, ואשראי נדיב במסדרונות הכוח הרלוונטיים. אם יהיה מבצע קרקעי או המשך והחרפת סבב הלחימה יתחילו הלחצים להגיע להסדר, אבל הרי הניסיונות להגיע להסדר מתקיימים כל הזמן, וגם בלי לחצים אירופיים או אחרים.
.
הפלסטינים, ממבצע למבצע, וגם ביניהם, רואים או אמורים לראות את השחיקה במעמדם הבינלאומי. מרבית העולם ממשיך לדבר על פתרון שתי המדינות, אבל בפועל יש עייפות, וגם תומכיהם בעולם הערבי נראים יותר כתומכים מן השפה ולחוץ. הצהרות, תרומות וסיוע כלכלי כן, אבל מעבר לכך כלום, למעשה.
הפעם אין לאיש בישראל סיבה להתלונן גם על הסיקור של התקשורת הבינלאומית, שתמיד נראה לנו עוין בלי סיבה. הפעם אין את הכותרות שעוררו זעם בישראל נוסח "שני פלסטינים נהרגו בעזה בתקיפה ישראלית" כשבשום מקום לא מוזכר מי החל לירות על אזרחים. הסיקור הוא ענייני, יבש, ובעיקרו הכתבים האירופים והאמריקנים מדווחים על עוד סבב לחימה בין ישראל לפלסטינים - מה שנכון, בסופו של דבר.
כל עוד אין דרמות קיצוניות - במובן של מטח טילים על תל אביב, מבצע קרקעי או הרג בטעות של משפחה פלסטינית - זה יישאר אופי הסיקור. אם הסבב יחודש נראה כרגיל את התעצמות הקריאות להשבת השקט על כנו. וכרגיל קריאות להסדר ארוך טווח - עדיף הסדר כולל בין ישראל לפלסטינים, שזה אומר הרשות הפלסטינית - זו המוכרת בידי העולם, שכן חמאס אינו בן שיח לא רק בעיני ישראל, בעיני העולם המערבי כולו.
ומבחינת העולם אנו גוליית בסיפור. קשה להיראות הצודק בעיני בני אדם בצד השני של העולם, שאינם מעורים בפרטי הסכסוך, בהיסטוריה שלו, אבל רואים מצד אחד מטוסים ותותחים ומצד שני, במהומות על הגדר צעירים הנאבקים בצבא. במצב כזה הנטייה הטבעית היא להזדהות עם החלש. וזה אכן קורה במרבית ימי השנה - אבל לא כעת.
אז בסבב הנוכחי, כאשר ברור לחלוטין מי ירה את הירייה הראשונה, מי מטווח אזרחים, מי מוגדר ארגון טרור, ישראל מנצחת גם בקרב על התודעה. זמנית, אמת. ותומכי החרם על ישראל מצד אחד ומצדדי ישראל מצד שני לא משנים את עמדותיהם רק בגלל השאלה מי התחיל הפעם. וכן, יהיו לחצים בינלאומיים להקל על סבלם של תושבי עזה. ועדיין, בזמן חילופי אש, כשהיתרון הישראלי כל כך ברור - מדינאי העולם המערבי, הדיפלומטיה של העולם המערבי ואפילו התקשורת של העולם המערבי לצדנו, או לפחות מדווחת בלא משוא פנים. לא מובן מאליו.
(עדכון ראשון 17:59)