פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יורים, קוברים, הופכים דף: ריטואל ההסלמה של ישראל ועזה

      בירושלים ממשיכים לחמוק מהכרעה, וישראל גוזרת על עצמה מלחמות התשה שבהן היא לא מצליחה לעמוד. אילו משלה בישראל הנהגה רצינית, היא לא היתה מתגאה בהפסקת האש, אלא מקדמת יוזמה. בישראל של נתניהו אין עתיד, רק הווה שמתמשך בין סבב אלים אחד לשני

      יורים, קוברים, הופכים דף: ריטואל ההסלמה של ישראל ועזה
      צילום: החדשות 13, עריכה: תומר לוי

      בזמן שישראלים ועזתים היו עסוקים ברקטות, פצצות, צפירות והלוויות, התרחשו בעולם שני אירועים שאינם קשורים למזרח התיכון אך משיקים לו: קוריאה הצפונית שיגרה טיל לים שבין קוריאה הדרומית ליפן ובמירוץ השנתי "קנטקי דרבי" נפסל הסוס המנצח.

      הטיל של קים ג'ונג און נורה סתם כך, לא נגד מישהו, רק כתזכורת לשכנים ולדונלד טראמפ שקים עודנו איש הרקטה שטראמפ התרברב כלפיו לפני הדייט הראשון שלהם; שאת קים לא מורחים. נחמד לדבר, אבל בהיעדר התקדמות עלולים לעוף שם טילים.

      הסוס שהגיע ראשון, כפי שהעריכו המהמרים שייחסו לו עליונות, הוא "מקסימום סקיוריטי", לאמור ביטחון מרבי. המונח יכול להיקרא כפשוטו, וגם כדרגה של בית סוהר - הכלא המאובטח ביותר, הנשמר מכולם, כך שהאסירים המסוכנים המתארחים בו מבודדים היטב מהסביבה החיצונית.

      עזה לאחר הפצצות חיל האוויר, 5 במאי 2019 (רויטרס)
      היעד המציאותי הוא שיווי משקל. הריסות ברצועת עזה (צילום: אי-פי)

      מתאים לראייה הישראלית את עזה, אך גם לשאיפה הבלתי מציאותית לביטחון מרבי. הבהמה המתקראת מקסימום סקיוריטי נגעה/בעטה בסוס שדהר בסמוך, השופטים בדקו את התלונה והניצחון נשלל והועבר למס' 2, שהוערך תחילה כדל סיכוי.

      בהתמודדות בין צה"ל לבין חמאס והג'יהאד האסלאמי, אין לישראל אפשרות להשיג ביטחון מרבי, כי זו שאיפה המביסה את עצמה. ניצחון מוחלט, כולל השמדה וכיבוש, לא יערוב לביטחון אלא יסכן אותו. פירוס יישכח; זה יהיה ניצחון ביבי.

      היעד המציאותי הוא שיווי משקל. איזון בין כל הגורמים, שאם לא יבואו על סיפוקם באופן שניתן לחיות איתו יערערו את היציבות. לכן רצתה מצרים, אותה מצרים המגשרת עכשיו בין בנימין נתניהו ליחיא סינוואר, בהסכם נפרד לשלום ונסיגה עם ישראל (ולא פחות חשוב, פתיחת הדלת האמריקנית), אך בתנאי שבעקבותיו תטופל גם הבעיה הפלסטינית. איך ועם מי - ירדן, אש"ף, תושבי השטחים או תמהיל של כל אלה - לא כל כך משנה, ובלבד שתהיה תנועה לעבר פתרון, כי בלעדיו ירחף איום מתמיד על ההישג בזירה הישראלית-מצרית.

      ישיבת ממשלה,5 במאי 2019 (רויטרס)
      מעודד את הקיצוניים בקהילה הפלסטינית. נתניהו (צילום: רויטרס)

      מנחם בגין התחכם נגד עצמו. לאחר רצח אנואר סאדאת סיפח את הגולן ויצא למלחמת לבנון, ששברה בהתבוססותה הבוצית את הדימוי ההרתעתי של צה"ל ושב"כ ועודדה את הנוער הפלסטיני להתעורר משני עשורים של תרדמת לאינתיפאדה. מסלולי מדריד ואוסלו ובהמשך פינוי ההתנחלויות והכוחות מעזה נגזרו מהכרת הכורח בהאצת הטיפול בבעייה, אבל ישראל נתקעה בעלייה והעמידה פנים כאילו העניין ייפתר מעצמו, ייגווע או יישכח איכשהו.

      כשנתניהו מעודד את הקיצוניים בקהילה הפלסטינית ומשתרר על המתונים, בעזרת האוויל בבית הלבן, המשוואות אינן יכולות להתכנס. לא רק שהפלסטינים מזהים יתרון ללוחמנות על פני מתינות, כשיטה להפשרת הקיפאון, אלא שגם הקיצוניים נאלצים לפעול נגד קיצוניים מהם. לכל הגנה יש אצ"ל, לכל אצ"ל יש לח"י, לכל פתח חמאס ולכל חמאס ג'יהאד אסלאמי (ודאעש), ובסוף הם משיגים בפסיכומטרי 700 טילים. אני יורה, משמע אני קיים, או קים.

      ישראל אינה בנויה למלחמות התשה, אבל כשהיא חומקת מהכרעה - וזאת יכולה להיות רק הכרעה מדינית, אף שהיא מושגת גם באמצעים צבאיים - היא גוזרת על עצמה מלחמות כאלה. בעזה כבר מותשים זה שנים, אבל נחושים להתיש גם את הישראלים. "תמות נפשי עם פלישתים" היא סיסמה המשמשת גם את הפלישתים. בחילופי מהלומות בין קריית גת לקריית גא"פ מפסידים הישראלים יותר.

      ולכן יורים, שוברים, קוברים והופכים דף. לנתניהו אין חזון, אין תכלית ואין תוכנית. יש רק תקווה עמומה לעבור עוד יום, עוד שבוע, עוד חקירה, עוד חקיקה. לצבור ותק בתרגילי סרק. ומדוע לא? עד עכשיו זה עבד.

      חאמד אל-חדרי, נורה מהפצצת רכבו בידי צה"ל בעזה, 5 במאי 2019 (ללא שם)
      צה״ל מציג: גבעת חלפן. החיסול של אחמד חדורי, אתמול

      אילו משלה בישראל הנהגה רצינית, לא היתה מתגאה בהפסקת האש, שכביכול ישראל בנדיבותה נעתרה בה להפצרות חמאס והג'יהאד האסלאמי, אלא מושיבה עוד היום את מיטב המוחות, באמ"ן ובמוסד, בשב"כ ובתיאום הפעולות בשטחים ובמל"ל (וגם במשרד החוץ, לולא נמחק כליל) לרקוח יוזמה. אמנם על כל השולחנות מונחת זה שנים היוזמה הסעודית, אבל לא נאה לממשלת הוד והדר של יהודים זקופים לקבל תוכנית שהציעו ערבים. מצד שני, יותר נוח לא ליזום דבר, ולהמתין לסבב הבא, שהוא היפוכו של סבבה, כמו לגזירת גורל. גם בקליפורניה העשירה, בסמוך להוליווד, נשרפים בכל שנה בתים ויערות. ככה זה בחיים. אין מה לעשות.

      השרים, למודי לקח הסיכול הממוקד של רחבעם (גנדי) זאבי, פוחדים לאשר התנקשויות במקבלי החלטות, פן יהיו אישית מושא לתגובה קטלנית. הם אישרו רק לעלות מתקיפת עמדות ריקות למושבים מאויישים בשורות העממיות בירכתיים ומשם, לרגע, למחלקת העסקים, לאיש הכספים אחמד חדורי, אבל לא למחלקה הראשונה של המנהיגים. סדר גודל של ראש מת"ש - מחלקת התשלומים - והיועץ הכספי לרמטכ"ל ומנהל בנק "אוצר החייל". לא מישהו שבלעדיו קשה להילחם; אבל גם כשנהרג מי שתואר כרמטכ"ל חמאס אחמד ג'עברי - האיש שקרקפתו תקועה בחגורה של בני גנץ - במהלך הפתיחה של "עמוד ענן", לא נרשמה תפנית ביחסי ישראל-חמאס, רק נפתח אופק קידום.

      בישראל של נתניהו אין עתיד. רק הווה מתמשך שאינו מוביל אל המנוחה והנחלה, עם עצבים מרוטים וציפוי דק של שיגרת אכול ושתה. ההשלמה הכנועה עם מה שמתקבל כנורמליות חדשה, בלי התארגנות פוליטית חוצת מפלגות להתקוממות נגדה, מדאיגה עוד יותר מהמחיר הממשי של ההסתובבות סביב אותן נקודות תורפה, המכונות "סבב". הרי אש שהופסקה אך לא כובתה תתלקח מחדש, ושר החינוך בממשלה הבאה, מי שיקבע אם ילדי ישראל ייצאו ללמוד, יהיה לא רפי פרץ או בצלאל סמוטריץ', אלא - שוב, כמו השבוע - סינוואר.