שר התחבורה וממלא מקום שר החוץ, ישראל כץ, נאם הערב (רביעי) במהלך עצרת הזיכרון הממלכתית לשואה ולגבורה במשואה - המכון הבינלאומי ללימודי השואה, במושב תל יצחק שבשרון. השר כץ אמר כי "כל מסילת רכבת כאן היא התשובה לאותן מסילות רכבת שהובילו יהודים חסרי אונים וחסרי ישע, תוך הפעלת מכונת מלחמה אדירה, אל מותם". כץ הוסיף, "ביום הזה, אנו מתייחדים עם זכרם של בני עמנו, ומקדשים את מעשי הגבורה ומעשי המרד בימים החשוכים ההם. המשטר הנאצי נקט בכל האמצעים האפשריים על מנת לפרק את מסגרות החיים היהודיות, ולחסל את התרבות והרוח היהודית".
הטקס המרכזי במשואה שבתל יצחק נערך בסימן "השחרור: בין כאב לתקווה", ובנוכחות השר כץ, יו"ר משואה פרופ' יצחק קשתי, מפקד חיל האוויר האלוף עמיקם נורקין, מנכ"לית משואה איה בן-נפתלי ובכירים נוספים. בעצרת הודלקו שש משואות זיכרון על ידי ניצולי שואה אשר לוו על ידי בני משפחותיהם וחיילי צה"ל. את המשואה השביעית, "משואת התקומה", הדליק הרב ד"ר בני לאו.
כץ התייחס בנאומו לעלייה במקרי האנטישמיות במדינות מסביב לעולם, ואמר כי "בימים אלה אנו רואים ברחבי העולם תופעות חמורות של אנטישמיות ששוב מרימה את ראשה המכוער, תוך הסתה, תקיפה וגם רצח יהודים בשל היותם יהודים. פעמים רבות האנטישמיות מוסווית בהתקפות כביכול מדיניות, נגד מדינת ישראל והציונות. אנו מצווים לעמוד בכל תוקף מול מעשים חמורים אלה ומי שנותן להם גיבוי".
לקריאה נוספת בנושא:
האיש שמנהל את הקרב על היסטוריית השואה
מהגטו, מהמסתור, מהמחנות ומהמחתרת: 13 ניצולים מול המצלמה
כשהאמריקנים נקמו בנאצים: תמונות נדירות מיום שחרור מחנה דכאו
"מדינת ישראל נמצאת במאבק מיום הקמתה ועד היום. כמדינה מוקפת אויבים אנו מתמודדים כל העת עם ניסיונות פגיעה בנו מצד אויבנו - ובזכות צור ישראל וצבא ההגנה לישראל, יכול נוכל לכולם. אתם, ניצולי השואה, הנושאים בגופכם ובלבכם את הצלקות הנוראיות, עומדים כאן היום יחד איתנו, במדינה שקמה על ערכי הסולידריות, האחדות והאהבה, ולנו לא נותר אלא להרכין ראש בפניכם ולהודות לכם על ההקרבה שעשיתם למעננו. היום, 74 שנים אחרי סיום המלחמה הנוראית ההיא, עומדים אנחנו כאן בגאווה ויודעים כוחנו באחדותנו, כוחנו בשמירה על מדינת העם היהודי, הלא היא מדינת ישראל".
מפקד חיל האוויר, האלוף עמיקם נורקין, נאם גם הוא במהלך הטקס. "ניצולי השואה, מוריי, רבותיי ומכובדי כולם. הטקס הנוכחי העוסק בנושא השחרור בין כאב לתקווה פוגש אותנו בתקופה מיוחדת. תקופה בה אנו מקבלים את האחריות לזיכרון. את הפיקדון על סיכום פרק אפל באנושות וטראגי לעמנו".
נורקין הוסיף, "את כאבם של הניצולים לעולם לא נבין. גם אם ננסה, לא נבין. ננסה, נתאמץ - אך מי שלא היה שם - לא יבין את הכאב. את התקווה עלינו להבין. אנו חלק ממנה. לאלו ששרדו היתה תקווה אחת - להקים חזרה את הבית. להקים בית לעם שכמעט ונכחד. המשימה הזאת שלא נכתבה בשום פקודה הייתה ברורה לכל אחד מהם. והם התגייסו למענה. זו הייתה משימת חייהם. הניצולים, בתקוותם, הובילו תהליכים והשפיעו על תקומת ישראל. בתעשייה, במשפט, בתרבות בחקלאות ובמדע. בכל שורד שואה יש מנהיגות. בחיל האוויר שירתו מעל 140 טייסים ששרדו את השואה. הם לא דיברו, הם היו נחושים להקים מדינה שאזרחיה יכולים לחיות בה בנוחות, בביטחון וברווחה".
השחקן ששון גבאי קריין את הטקס. הוא קרא את עדויותיהם של כל ניצולי השואה שהדליקו משואות תוך שהם עולים לבמה מלווים בחיילי צה"ל. את המשואה הראשונה השיא צבי איכנולד, יליד 1926 בבנדין שבפולין, הצעיר מבין שישה אחים והיחיד ששרד את השואה. את שנות המלחמה הוא עבר במחנה ההשמדה בירקנאו, בכמה מחנות עבודה ובצעדת המוות ממחנה הריכוז גרוס-רוזן.
את המשואה השנייה הדליקו אפרים אפטר ותומאש בונצ'אק. אפרים נולד בגטו ורשה ב-1939. זיגמונד בונצ'אק, חברו של האב מקס ואביו של תומאש, ראה את מצוקת המשפחה והציע להוציא את אפרים מהגטו. זיגמונד גייס את אחיו וזה הבריח את העולל בן השנתיים לבית המשפחה. האם, זינה, נעצרה בגטו ונשלחה לאומשלגפלץ, אך הצליחה להימלט והצטרפה לבנה במסתור. את אבי המשפחה הבריח זיגמונד דרך תעלות הביוב של ורשה, והמשפחה כולה חייתה במסתור בכפר בזהות שאולה.
את המשואה השלישית הדליקו אברהם אשר ומשה סלומון - בני דודים, ילידי פרישטינה, קוסובו, שגורשו עם בני משפחתם למחנה הריכוז הגרמני ברגן בלזן, ב"רכבת האבודה". לאחר שחרורם על ידי חיילים רוסים על גשר הרוס ליד העיירה טרביץ שבמזרח גרמניה, עלו ארצה והקימו יחד עם עולים נוספים מיוגוסלביה את המושב קדרון שבשפלה.
יהודית דורון, שנולדה ב-1932 בסלובקיה, הדליקה את המשואה הרביעית. ב-1944, כשהנאצים כבשו את האזור, נתפסה המשפחה. הסבים והאב נשלחו למחנה הריכוז זקסנהאוזן בברלין. יהודית ואמה נשלחו לראוונסבריק. משם, בינואר 1945, בצעדת המוות לברגן בלזן. יהודית הצטרפה אל בני משפחתה שנותרו בסלובקיה ושם עסקה בהברחת ילדים מהונגריה לארץ ישראל. כשנחשפה ב-1949, מיהרה לברוח ועלתה אף היא לישראל.
סגן אלוף (במיל') אריה עוז הדליק את המשואה החמישית. עוז נולד ב-1936 בוופרטאל שבגרמניה כהארי קלאוזנר. בליל הבדולח נבזזה חנות הנעלים של אביו והוא החליט לעלות לישראל. האם ושני ילדיה המתינו בהולנד. ב-1942 הוברחו אריה ואחותו לעליית גג של משפחה בעלת חווה חקלאית והאם למשפחה אחרת. ימים שלמים צפה במטוסי המלחמה החגים מעל המסתור. ב-8 במאי 1945 שחררו חיילים קנדים את העיירה. בשנת 1946 עלה ארצה, התגייס לצה"ל וסיים קורס טיס בהצלחה.
את המשואה השישית הדליק פרופ' מוטי רביד, מנהל המרכז הרפואי "מעייני הישועה". רביד נולד בביאליסטוק שבפולין בשנת 1938. ביוני 1941, הגרמנים נכנסו לעיר וירו בסבתו. משפחתו עברה לגטו לבוב, ולבסוף למחנה הריכוז ינובסקה. משם נמלט יחד עם אמו והם הסתתרו ביערות בדרום פולין. באפריל 1945, לקראת סוף המלחמה, יצאו מהיער ומצאו דירת מסתור בעיר לבוב. ביום האחרון למלחמה היו הפצצות כבדות על העיר ומוטי כמעט נהרג.
הרב ד"ר בני לאו הדליק את משואת התקומה. משואה זו היא חלק קבוע בעצרות יום השואה במכון משואה, והיא מייצגת את הערכים שאותם ניסו הנאצים לרמוס ולא הצליחו: חיים, תקווה, עשייה והגשמה. הרב ד"ר לאו הוא "בן הדור שני". אביו נפתלי לביא היה אסיר במחנה בוכנוואלד שניצל יחד עם אחיו ישראל מאיר לאו, מי שלימים היה הרב הראשי לישראל. בפעילותו הציבורית והחינוכית מקדם הרב בני לאו פרויקטים לעידוד סובלנות, הידברות ולמאבק בגילויי גזענות ואפליה.
(עדכון ראשון: 20:00)
