ב-2005, שנים לפני החוק הפולני, שנים לפני שוויקטור אורבן או ז'איר בולסונארו ייבחרו להנהיג את מדינותיהם, המאבק על העבר כבר היה במלוא עוצמתו. נשיא רוסיה ולדימיר פוטין הגיע לישראל וביקר בתחנת החובה לכל אישיות רמת מעלה בארץ - מוזיאון יד ושם.
מי שליווה והדריך אותו בביקור היה יו"ר יד ושם, אבנר שלו. "סיירנו במסלול התצוגה, הוא הקשיב ושאל שאלות ענייניות. ואז הגענו לפרק המראה את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב", אמר שלו בריאיון לוואלה! NEWS. "ופוטין כעס. הוא שאל בזעם מדוע אנחנו מראים את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ומתעלמים מהסכם מינכן?".
בהסכם מינכן, הבין מנהיג ברית המועצות יוסיף סטלין כי הוא לא יוכל לסמוך על מעצמות המערב, צרפת ובריטניה, שיבלמו את מנהיג גרמניה הנאצית אדולף היטלר, וכך נרקם הסכם ריבנטרופ-מולוטוב - על שמות שרי החוץ של המדינות - לטובת שני הצדדים, על חשבון פולין והמדינות הבלטיות. "השבתי לו שהסכם מינכן מוצג. פוטין ענה שלא. אמרתי שכן. והוא דרש לראות במו עיניו. וכך חזרנו חזרה במסלול התצוגה כדי להוכיח לנשיא רוסיה שאכן, ההיסטוריה מוצגת במלואה", אמר.
יד ושם הוא מקום שקט. אין צהלות ילדים, אין גזלנים. שומעים את הציפורים, את רחש העצים. לכולנו, בין אם אבותינו שבאו מהשטעטל, בין אם מהמלאח, צרובות התמונות בשחור לבן, של יערות, ובהם חפירות מאולתרות - סביר להניח שגם שם הציפורים צייצו. יותר ממיליון בני אדם מגיעים לכאן מדי שנה. הם באים בעיקר מישראל, אבל גם מארצות הברית, פולין, גרמניה, וגם מסין ויפן. באות גם משפחות יהודיות שהיגרו לארצות הברית וקרוביהן נותרו מאחור, באים חוקרים כבדי ראש אל המקום שאוצר כל ספר, כל כתב יד, שנכתב על השואה בכל מקום בעולם.
"יד ושם הוא מוזיאון תצוגה, הוא מוסד חינוכי, הוא משמר זיכרון", הסביר יו"ר המוזיאון. "החינוך, מבחינתי, הוא החשוב ביותר כי הוא רואה פני עתיד, בהסתמך כמובן על הידע, על הזיכרון".
עם זאת, אנו בימים של רשתות חברתיות, וגם השואה הופכת לוויכוח על ההווה בחברה הישראלית, כל דבר הוא פוליטי, כל דבר מתקשר לראש הממשלה ואי אפשר לבלבל אנשים עם עובדות. "יש ממד של כישלון, לעתים, אבל כמו בכל עבודת חינוך, יש בי אופטימיות שמאמינה שניתן לשנות ולהבין. לומר שאנו נכשלים יהיה גורף מדי כי יש הרבה בלמים שבין השאר אנו בונים, בחברה היהודית והישראלית, וגם במדינות אחרות - אנשים שעומדים וכותבים ונאבקים על האמת".
לפני יותר מ-25 שנים נכנס אבנר שלו לשערי יד ושם, כקריירה שלישית. בראשונה הגיע לדרגת תת-אלוף בצה"ל, אז המשיך בתחום התרבות, ולאחר מכן הגיע ליד ושם. הוא הגיע למשימה מוגדרת והתאהב ביעוד של המקום. שלו הוא הצבר הראשון המנהל את יד ושם.
למוזיאון עדיין יש מקום מיוחד בחברה הישראלית. תגובה של יד ושם להצהרה פוליטית תקבל משקל שאין לתגובה של מוזיאון אחר או אוניברסיטה. אך זהו נשק שהשימוש בו שוחק אותו, ושלו מודע לכך. לדוגמה, התגובה להצהרה של נשיא ברזיל הכניסה אותו לקרבות הבוץ של הפוליטיקה הישראלית. המלחמה על התודעה נמשכת כל הזמן, ותפקידו של יד ושם, הוא בין השאר, לדבר בשם הנספים, בשם האמת ההיסטורית, גם אם היא לא נעימה.
"אנו משתמשים בתותח הגדול הזה, בתגובה רשמית של יד ושם לעתים נדירות, אולי מדי", אמר שלו. "מדי יום באה מחלקת הדוברות ומציעה שנגיב על דבר כזה או אחר, ואחרי שיקול מחליטים לא מגיבים. חלק מהעוצמה שלנו היא בחוסר התגובה. התקשורת רוצה תגובה על כל דבר ואנו מאופקים, כי הרי אין לזה סוף".
הוא מדגיש כי ביד ושם לא יכבדו כל טעות, רשעות או שטות, בתגובה. "אנו מגיבים בנסיבות קיצוניות, או כי הדברים חמורים עד כדי כך שאסור להשאיר אותם בלי תגובה. אנו מנסים להיות ענייניים. מנסים לדבוק בעובדות", אמר.
בישראל הכל פוליטי. התרגלנו. אנו יודעים שגם זכר מלחמת העולם השנייה, "המלחמה הפטריוטית הגדולה" בפי הרוסים, משרת נרטיבים של שליטים, של מדינות, של שינוי בתקופות. אנו זוכרים את ברית המועצות, המדינה שבה על פי הבדיחה המרירה, לעולם אינך יכול לחזות את העבר.
"במערב הוויכוחים היו ענייניים. חשבנו שבשנות ה-90, עם התפרקות הגוש הסובייטי, השיח יישען מעתה על עובדות מוצקות, שניתן יהיה לומר את האמת ההיסטורית אחרי שנות הדיקטטורה. וזה משתנה. לא חוסל, אבל משתנה. פוליטיקאים מאמינים שיש להם זכות להתערב בהיסטוריה ולהתאים אותה למסר שלהם", אמר שלו.
צריך להכיר את האיש כדי לדעת שזהו הגינוי החריף ביותר שהוא מסוגל להוציא מהפה, לפחות בריאיון, שבו הוא שוקל כל מילה. אין צורך בחושים מחודדים מדי כדי להבין לאילו מדינות הוא מכוון את הביקורת. אחרי הוויכוחים העזים בישראל ובפולין על החוק הפולני, ואחרי שגם יד ושם נכנס לזירה עם מכתב הפרופסורים הגלוי נגד החוק, הדבר האחרון ששלו רוצה הוא להיכנס שוב לקלחת הזו. עם זאת, אי אפשר שלא לדבר על הפיל הענק הזה שבמרכז החדר, או במרכז השואה, גיאוגרפית לפחות.
לדברי שלו, "השיח הזה, המבקש לשנות את ההיסטוריה בולט בפולין, ודומה גם בהונגריה ובליטא. חלק עצום מהשואה בוצע על אדמת פולין והם רוצים להתאים את הסיפור לתפיסת עולמם. מצד אחד, נדמה לפולין שהם נרדפים שלא בצדק כשטוענים שהיא הייתה חלק מהמנגנון שעסק במחנות המוות והריכוז - וזה אכן לא נכון. מצד שני, פולין לא רוצה להתעמק במחקר שקם והתפתח בשנים האחרונות, והם רודפים חוקרים המבקשים להגיע לאמת".
פולין נכבשה במלחמת העולם השניה, חלקה סופח לגרמניה הנאצית, חלקה היה הממשל הכללי - לא היתה בה ממשלה משתפת פעולה, ואכן לא היו פולנים שומרים במחנות הריכוז, והיו ארגוני מחתרת שסייעו ליהודים. אבל יש אבל.
"התמונה מורכבת", המשיך שלו. "העם הפולני נרדף וסבל, אבל הם רוצים להרחיב את הטענה מעבר לסבל, מעבר לסיוע שהיה. פולין כיום מבקשת לטעון שהפולנים עסקו בהצלת יהודים בלבד - וזה נרטיב מוגזם ולא מדויק. על כל יאן קרסיק ואירנה סנדלר היו גם אחרים. הם רוצים להתעלם מאותו דבר שאנו מכירים מאזור לאזור ומתקופה לתקופה, ההסגרה. זה מונח מוכר ומושתק, בהיסטוריה הפולנית".
שלו מסביר כי הפולנים הכירו את היהודים והגרמנים לא. "יהודים חיו בקרב הפולנים, בכל עיר, מוורשה הבירה ומטה, בעיירות, בכפרים. קרוב לשלושה מיליון יהודים פולנים נרצחו בשואה, והיו מקרי הסגרה רבים, אם מפחד, אם מתאוות בצע, אם מאנטישמיות. היו כמובן מקרי הרצח של יהודים בידי פולנים בודדים ובידי קהילות שלמות".
פרשת ידוובנה הייתה קו השבר. עד אז היסטוריה הפולנית בשואה הייתה פשוטה יחסית: פולין סבלה נוראות, הייתה הקורבן. היא התמרדה ולחמה בגבורה בגרמנים וכל מעשי הזוועה נעשו בידי הנאצים ומשתפי פעולה אוקראינים ובלטים. כמה פשוט, ככה נוח - ניקוי המצפון הקולקטיבי. בידוובנה היה שלט לזכר רצח היהודים, אך נכתב בו שהנאצים ביצעו אותו.
המחקר של יאן גרוס, היסטוריון יהודי-פולני, שחשף כי את הרצח ביצעו פולנים, גרר זעזוע אדיר. נשיא פולין הצהיר שאם יתברר שאכן פולנים ביצעו את הטבח הוא ישנה את השלט, והוא אכן עשה זאת. ההלם התחלף בכעס נוקב. מסוג הכעס שאנו מכירים כל כך טוב בישראל. התחושה שאת הכביסה המלוכלכת מכבסים בבית ולא חושפים אותה בפני העולם. כיום מתנהל מאבק במוזיאון פולין בוורשה שלא להאריך את כהונת מנהל המוזיאון פרופסור סטולה, שנחשב כמי שמדייק מדי את ההיסטוריה ולא מאדיר מספיק את הנרטיב הפולני.
"הפוליטיקה של היום צובעת את העבר מחדש. אפילו בדנמרק והולנד נוצר הדימוי שהם רק עסקו בהצלה. והיום אנו יודעים את האמת, שבהולנד המשטרה ההולנדית הסגירה", אמר שלו. בהקשר זה, צרפת חיה שנים במיתוס של ה"רזיסטאנס" - שהיא רק לחמה בנאצים בגבורה במחתרת, אולם כבר בזמן אמת היה ברור שמדובר בשכתוב מאסיבי של ההיסטוריה.
"היה לי ויכוח לא נעים עם הבולגרים. יהודי בולגריה ניצלו בסיוע של המלך, הכנסייה ודיפלומטים, אבל יהודי תראקיה ומקדוניה, חבלים יווניים שבולגריה סיפחה מיוון, נשלחו אל מותם. זו הייתה העסקה בין בולגריה לנאצים. הם נאספו ונשלחו בידי המשטרה הבולגרית, אך בולגריה מכחישה זאת בחמת זעם. שר החוץ הבולגרי ביקר ביד ושם, אדם משכיל, והוא סירב לחלוטין לקבל זאת. ויש מספרים, ושמות, ומסמכים, ומפקד ומה לא, אבל מבחינת בולגריה שום בולגרי לא שיתף פעולה".
ביד ושם פועלים 27 חוקרים, ועוד עשרה עמיתי מחקר בכל רגע נתון. הפרסומים של יד ושם נחשבים לאמינים בעולם, והם נשענים על הספרייה הגדולה בעולם, כמו גם על 210 מיליון דפי תיעוד סרוקים. המחקרים המתפרסמים חייבים לעמוד בסטנדרטים האקדמיים הקפדניים ביותר. "הקפדנו לברוח מהפוליטיקה. לאורך שנים שרי חינוך וראשי ממשלה הבינו שיד ושם מחוץ למשחק הפוליטי, ואם רוצים שנמשיך להשפיע על מחנכים, מתחנכים וחוקרים בכל העולם, ממשלות ישראל חייבות להמשיך בקו הזה", מסביר שלו. "כי מהר מאד זה יכול להידרדר. כל כך הרבה פעמים בחנו אותנו. פוליטיקאים וחוקרים באו לבקר אותנו, לנסות להכשיל אותנו, ולא הצליחו. בגלל המקצועיות חסרת הפניות, שאסור לפגוע בה", שלו אומר, ודי ברור למי הוא מכוון את הדברים.
הזירה האקדמית חשובה, ולעתים בימינו נראה שהזירה הציבורית חשובה לא פחות. שיקולים פוליטיים ואידיאולוגיים של היום, ביכולתם לעוות את העבר. פרשת קסטנר לדוגמה, צצה מחדש כדי לשרת נרטיב מסויים, וכאילו כדי להביא את הדברים לידי גרוטסקה גמורה, צצה תיאוריית קונספירציה הטוענת ברצינות גמורה שהנאצים היו סוציאליסטים - הרי המפלגה נקראת "לאומית סוציאליסטית". כל האידיאולוגיה של דם ואדמה, של לאומיות - אלמנטים שהגיעו מן הימין, נעלמו וטואטאו.
אך הדבר קרה מסיבה ברורה. בעיני חוגים נרחבים בעולם, השמאל והסוציאליזם הם הרוע האולטימטיבי, ועל כן, מחייב שהרוע האולטימטיבי הידוע לאנושות יהיה מהשמאל. "זו תופעה חמורה וקשה, והיא באמת הקיצוניות של הקיצוניות. נוצר מאבק חריף ולא ראוי שכל מה שמאוס הוא שמאל. השמאל הוא פושע, אוונגליסט המאמין במשיחיות. בולסנוארו מסוגל להגיע לדיבור בלתי מתקבל על הדעת, אך אני לא מאמין שזה יקנה אחיזה בחברה הישראלית. זה בקצוות" אומר שלו.
"המחקר לא מתקיים על טענות פוליטיות"
שלו אומר כי יד ושם בודק עצמו מחדש כל הזמן, "אבל לא בגלל פוליטיקה או רשתות חברתיות. יש מקרים שלא היו מוכרים מספיק ובדקנו אותם כי הם עלו לדיון. למשל נושא המופתי, חאג' אמין אל חוסייני. פרופסור דן מיכמן בדק מחדש את כל המחקר, וסיכם את מצב הידע בפרשה במאמר אקדמי של עשרות עמודים. במקרים רבים אכן התיעוד חלקי או לא מדויק, ואז יש לדייק אותו. הפרסומים שלנו מוקפדים מאוד, בלי שום זהות פוליטית. זה הנכס הגדול ביותר שלנו", מסביר שלו. "מי שרוצה לפרסם מחקר חייב לעמוד בסטנדרטים הגבוהים ביותר - והמחקר לא מתקיים על טענות פוליטיות ושיח משובש. החוקר קובע את מסלולי המחקר, ולא המוסד. כל מחקר טוב ומתועד וכל 20, 30 שנה יש מחקרים חדשים".
הוא מסביר כי יד ושם משמש כרף הקובע את התשתיות, את מצב המחקר. "אתן לך דוגמה: מרד גטו ורשה, ובעיקר הטענה על הצנעת חלקם של אצ"י (הארגון הצבאי היהודי) מהימין, שפעל בגטו במקביל לארגון היהודי הלוחם הידוע יותר. פרופסור משה ארנס המנוח רצה להעלות את פועלם של אנשי אצ"י, וכולם נהרגו. לא נותר מהם אף אחד. לא היה את מי לראיין, לא נותר מי שיכתוב, שיספר את הסיפור. וארנס, גם ארנס, נאלץ לעמוד בסטנדרטים אקדמיים, והוא הגיע לכאן, מדי יום, ישב בספריה, בדק נתונים, יומנים, מחקרים - וכשמחקרו עמד בסנטדרט הוא פורסם - וטוב שכך".
"נולדתי ב-1955, וגדלתי בכרמל בחיפה", הוא מספר. הרופא שיילד אותו היה דוקטור ברוך מילך, שסיפורו וסיפור משפחתו התפרסם בין השאר בסרטו של אבי נשר, "החטאים". "בתו, אלה מילך-שריף, למדה שנה מעלי בבית הספר. ברחוב ובבתי הקפה היו נשים וגברים עם מספר על היד, ואחרים, בלי מספר, אבל שבאו 'משם'. אני זוכר כיצד חשבתי, מה יקרה כשכולם יילכו לעולמם? האם השואה תישכח? הרי היטלר טען שאף אחד לא זוכר את שואת הארמנים. אך השואה נוכחת. ולא רק בישראל. בארץ, ברור לנו שהשואה היא פרק המשפיע בעוצמה על זהותנו ועל אופן החשיבה שלנו, משהו המשנה סדרי עולם. אנשים רוצים לדעת יותר, לא רק לחוש, אלא לקבל מידע", אומר שלו.
"פעם הייתי אומר שיש כאן משהו מאחד, מחבר. היום משתמשים בשואה להדגיש עמדות פוליטיות. ואני מופתע ומאוכזב מכך, מעוצמת השסע, הוויכוח, כולם 'יודעים' מה צריך להיות הלקח, לדעתי לקח זה פשטני. יש משמעות שצריך לדון בה - מה הניסיון הנורא הזה של עם ישראל צריך ללמד אותנו - אבל אף אחד לא מוכן לשיח", אומר באכזבה שלו, וממשיך "יש הקצנה בחברה הישראלית, יש שסעים ואין יותר פרות קדושות".
וכמובן - ישנו העולם. רק לפני כמה ימים נכנס זוג בבגדים ובסמלים נאציים למוזיאון שואה בארצות הברית כדי להצטלם. ברשתות החברתיות יש קריאה לגרמנים צעירים, שנענית, להצטלם באתרי שואה תחת ההשטאג "להפסיק להתבייש". הכחשת השואה, מימין ומשמאל, קיימת. היא קיימת במובן הישן - הכחשת קיום תאי גזים, או אמירה שנהרגו רק מיליון יהודים וגם הם ממחלות, והמשך בטענה שמה שעשו הנאצים ליהודים, הם עושים כיום לפלסטינים.
יש להתמודד עם טענות נוספות: השואה אינה ייחודית והיא נמצאת על רצף של רציחות עמים או "ג'נוסיידים" - מילה שהמציא המשפטן היהודי פולני רפאל למניק. הרי רצח העם הראשון במאה ה-20 בוצע על ידי הגרמנים, בו נרצחו כמחצית מבני ההררו, וארבע חמישיות מבני נאמה באזור שהוא היום נמיביה. אם כמעט כל עם סבל מג'נוסייד, אז השואה היא רק אירוע אחד בהיסטוריה ארוכה.
אני שואל האם זו הכחשה, "ראייה כזו היא עיוות של ההיסטוריה", אומר שלו חד משמעית. "לגיטימי מאד ללמוד, לחקור ולהבין את נושא הג'נוסיידים, בעיקר אחרי מלחמת העולם השנייה. אבל יצירת רצף, בעיקר רצף ערכי, הוא עיוות. זו לא הכחשת שואה, אבל עיוות בהבנת השואה". שלו אומר כי חייבים להבין שהשואה היא תולדה של השקפת עולם, של אידיאולוגיה שבבסיסה אנטישמיות שראתה את היהודים כבסיס רוע הרסני בחברה שחייב להישמד עד האחרון.
"יש ייחוד בשואה. אין בה ניגוד אינטרסים מובנה בין הרוצחים לנרצחים, כמו בג'נוסיידים אחרים. אין בה אלמנט של נקמה כמו בג'נוסיידים אחרים, וכמובן - הטוטאליות. השאיפה לרצוח כל יהודי בכל העולם, מהראשון עד האחרון, בלי הגבלה במרחב או בזמן, בלי להפסיק, שלא כמו במקרים אחרים", מסביר שלו, ומוסיף כי "מי שרואה זאת כחולייה ברצף, לא קולט את האמת ההיסטורית - שנוצר כאן רצח עם טוטאלי ואנו חייבים לחנך, בארץ, בעולם, שלמילים יש משמעות. שמילים, שאידיאולוגיה יכולות להוביל לרצח, ולרצח עם".
חרף כל זה, ממשיך העולם להתעניין בשואה. גם היסטוריונים, גם מכחישי השואה אבל גם צעירים - יהודים, גרמנים, אמריקנים, פולנים, מדור רביעי וחמישי. הם שואלים מה קרה, ובעיקר איך זה היה יכול לקרות. כיצד המודרנה, שנתנה בידי האדם את הכלים הנפלאים להאריך חיים ולשפר אותם, למנוע רעב, לצלול לים ולהמריא לשמים, זו ששמה את האדם במרכז - הביאה אותנו אל אושוויץ. כיצד הידע והטכנולוגיה התקדמו במהירות - אבל המוסר והאתיקה נותרו מאחור.
המודרנה התמוטטה תחת מכבש האידיאולוגיה הנאצית האלימה והרצחנית. מי ששותף לליברליזם האירופי לא יכול לתפוס איך זה קרה. השאלה פתוחה, וכל תשובה מכאיבה. האדם המאמין שואל היכן היה אלוהים בשואה, אך לא רק האל היהודי - גם הנוצרי. המאמין הנוצרי חייב לספק לעצמו תשובה מה עשה הוותיקן בשואה, עד כמה האנטישמיות הנוצרית, על הצבא הנאצי שהורכב ברובו מנוצרים מאמינים, אחראית לשואה. כיצד נתן האל, כל אל, לרצוח כה רבים?
בשנה הבאה אמור הוותיקן לפתוח את הארכיונים מתקופת האפיפיור פיוס. הוותיקן מעוניין לנקות את שמו, אולי לקראת המשך תהליך הקדשתו. פיוס אמנם סייע ליהודים כשנתן מחסה למאות מהם במעון הקיץ האפיפיורי, ופעל עם הנשיא רוזוולט להפסקת גירוש יהודי בודפשט אל מותם. אך הוא היה יכול לעשות יותר. ההיסטוריונים ירצו לדעת מה כתב לנציגיו באירופה הכבושה, מה שמע מהם. והאם, ולו פעם אחת, נתן הכס הקדוש את דעתו על האל המאפשר כל זאת. האם התפלל? האם ביקש הדרכה? ומה קיבל בתשובה?
איך אפשר לירות מטווח אפס באנשים שדומים להוריך?
"אתה יודע את מה אינני מבין" שואל אותי שלו. "את האכזריות. את הברוטאליות הנוראה. איך אפשר? כמה שלא תשנא, כמה שלא תשמע שהיהודי הוא אויב - איך אפשר לרוצץ גולגלות של תינוקות? לרצוח קשישות? לצחוק כשמענים אנשים למוות? לשמוע את וגנר ושוברט תוך כדי? לירות מטווח אפס באנשים שדומים לאמך, לאביך, לבנך או לבתך? אני קורא שוב ושוב את העדויות, ובסוף את זה אני לא יכול להבין". שלו מסביר כי "תחת מעטה הרציונליות, התרבותיות, ישנו מוטיב של אכזריות נוראה באדם. וסיפור השואה הוא לא על המספרים הגדולים, אלא באישיים. אנו כבר מגיעים ל-4.8 מיליון שמות, ונגיע לחמש מיליון. זה חלק מרכזי ביעוד שלנו".
למי ששואל כיצד התקבע המספר שש מיליון, והאם הוא מדויק, יש לשלו תשובה. "במערב היה קל. שם אכן הנאצים היו מסודרים, כמו הציפיות שלנו מהם. היו עדויות, מסמכים, עד רמת הקרון. כל אדם בהולנד, גרמניה ועוד שנשלח לאושוויץ תועד. במזרח הסיפור שונה. הרי יותר ממיליון יהודים נרצחו עוד לפני בניית תא הגזים הראשון - נלקחו לבורות יער כמו באבי יאר ונרצחו במה שנקרא שואת הכדורים. אז איך יודעים? כי היו מפקדי אוכלוסייה, ויש רשומות של ערים, ושל מחוזות, ויש עדויות. והמספרים הם ככל הנראה בין 5.7 מיליון ל-6.2 מיליון יהודים שנרצחו בשואה".
שלו גאה במפעל התיעוד הזה, של איסוף וסריקה שחוקרי יד ושם עושים בארכיונים של עיירות בפולין ואוקראינה, של חיפוש עוד ועוד עדים, של דפי העדים. כל אחד מוסיף עוד פיסה לפאזל הנורא והמוכר הזה. 131 אלף עדויות של ניצולים שמורות ביד ושם, בין אם בכתב, בהקלטה, או בווידאו.
אך הוא רוצה יותר. איש החינוך הוותיק רוצה לאחד את העם, ולו סביב הקונצנזוס האחרון. השואה. ויד ושם עשו זאת. לקראת יום השואה הקרב, המוזיאון יצר מעין הגדת השואה, אם תרצו. חוברת המאגדת שירים וציורים המתארים את התקופה, בעזרתה ניתן להתייחד עם הסיפור ההיסטורי.
הקלישאה אכן נכונה - מיליון אנשים מתים זו סטטיסטיקה, אדם אחד זו טרגדיה. ואנו זוכרים את הסמלים. את אנה פרנק, מרדכי אנילביץ', עמנואל רינגלבלום, יאנוש קורצ'אק, אלי ויזל, וגם את ראשי היודנראט, במרד הקאפו. כשהייתי צעיר ידענו הכל טוב יותר מכולם. אנחנו, הישראלים הצעירים, הכה יהירים, שאלנו כיצד הם לא נלחמו, לא נאבקו. היינו בטוחים שבמצב זהה היינו עושים דברים אחרת. הוויכוחים לא יסתיימו, והם נצבעים בפואטיקה של היום, כי לא ממש רוצים להגיע לחקר האמת של אז.
לו רק הפציצו בעלות הברית את מסילות הברזל. אך הם לא יכלו, מפציצים היו מסוגלים להגיע לפולין מבחינת הטווח רק ב-1944, ורצח היהודים, פרט לתושבי הונגריה, כבר הסתיים. בנוסף, סטלין לא אישר למטוסי בעלות הברית המערביות לנחות בשטחו אחרי הפצצות. הוא לא רצה שהצבא האדום ייפגש עם המערב וישמע ממנו על רמת חייהם, על דמוקרטיה. ואולי אנטישמיות חלקית שיחקה כאן תפקיד - אבל זה לא באמת משנה, כי זה לא קרה. השואה - היא קרתה.
אך האם היא יכולה לקרות שוב? קומיקאי יהודי-אמריקני בשם הארי גולדן נהג לספר על מפגשיו עם יהודים בשנות ה-50 וה-60, שחרף העובדה שהיו מצליחים, אמידים, תושבי ארצות הברית הדמוקרטית, הקפיטליסטית, המערבית, היו שואלים אותו בלחש בתום ארוחת הערב, תגיד, זה יכול לקרות לנו כאן?
אם התשובה המיידית היא לא, שמעו סיפור. בסוף שנות השבעים פורסם בארצות הברית הספר "יומני טרנר". ארל טרנר כתב אותו ממש לפני שתכנן לצאת למשימתו האחרונה - לפוצץ פצצת אטום על הפנטגון. הספר היה שיר הלל לעליונות הגזע הלבן, והוא נמכר במאות אלפי עותקים. הסוף הטוב שלו מתאר עולם בו יש חמישים מיליון בני אדם, והם ארים טהורים. השאר חוסלו. ניתלו בלינצ'ים, יהודים ושחורים תחילה, ואז נשותיהן האמריקניות הלבנות כשלצווארן השלט "בגדתי בגזע שלי". מקור ההשראה ברור. הספר הזה הוא התנ"ך של תומכי העליונות הלבנה בארצות הברית - והם רבים, ובשנים האחרונות הם מעיזים יותר.
האם השואה יכולה לקרות שוב? שאלתי את שלו. ספציפית, רצח עם ביהודים, סגירתם במחנות בארצות הברית, למשל. הוא שתק לזמן רב. "תשמע, אני מאמין שלא. למרות שיש חרדה גדולה וחריפה בקהילה היהודית בארצות הברית. אנחנו יכולים להעריך לאן העולם הולך, ובשנים האחרונות הכיוון אינו טוב. אנו רואים עלייה של לאומנות, של דמוקרטיה בלתי ליברלית. האם הדמוקרטיה תתמוטט שוב, ותגיע להקצנה כזו? פעם הייתי אומר שלא יכול להיות. היום אני פחות נחרץ, אבל עדיין מאמין שלא". שלו ממשיך ואומר כי "יש אנטישמיות באירופה - למרות שאין יותר למעשה יהודים באירופה, אני לא יכול להבין את השנאה המתמשכת. לא הבנתי בעבר, ולא מבין היום".
חקר האמת - לב המקצוע
שאלה אחת הכעיסה את שלו: עד כמה השואה הייתה כרוכה בהקמת מדינת ישראל. הוא שולל זאת בתוקף. מוכן לומר שאולי היו אינטרסים, כמו אי רצון של מדינות בעולם לקבל פליטים יהודים אחרי השואה. אבל הציונות פעלה נכון, הוא אומר, והמדינה הייתה קמה בכל מקרה. לכל מדינה היו אינטרסים בהצבעה המפורסמת בכ"ט בנובמבר, ובסופו של דבר מדינת ישראל הצעירה עמדה על נפשה, בהצלחה. ניצולי השואה שהגיעו לכאן רצו להשתתף במפעל, ורצו להיות חלק מהמדינה - חלקם מסרו את נפשם עליה.
הריאיון התקרב לסיומו, אך נותרה לי שאלה אחת שהמשיכה להציק לי: מדוע הנאצים הסתירו את השואה? הרי מדובר בפרויקט שבו הם התגאו יותר מכל, זה שהגדיר אותם. הם שבו ואיימו בהשמדת העם היהודי, ובשנים הקריטיות - עד תום 1943, הם שלטו במרבית אירופה. מדוע אין פקודה חתומה אלא במרומז? מדוע ההסתרה, בזמן אמת וגם אחר כך?
"אולי הם חששו מארצות הברית", אומר שלו. "ואולי הם פשוט הבינו שהמשטר המבוסס כולו על רצח המוני לא יחזיק מעמד. הם רצו לבנות רייך בן אלף שנים, ושואה היא לא בסיס לבנות עליו אימפריה".
בסיום הריאיון, ביקשתי משלו לסכם את תפקידו. "השורה התחתונה היא להגיע לחקר האמת - זה לב המקצוע", הוא אומר לי.