ב-25 באפריל 1957, השבוע לפני 62 שנה, נשא קצין קרבי מוכשר ופעלתן אך גם שנוי במחלוקת את נאום הפרידה מהמסגרת הצבאית שהקים ושכעת קמה עליו. בארבע שנים בלעה הפלוגה המוקטנת שלו גדוד ותפחה לחטיבה. רוב אותה תקופה התנדבה לפעול בחוד המבצעים ורכשה מוניטין לה ולו; אך לקראת סופה גברה הביקורת על השבחים. הקצונה המובילה תססה, האווירה נעכרה וסיום כהונתו של המפקד-המייסד השאיר טעם מר בלשונות רעות כטובות.
סגן-אלוף אריאל שרון, מפקד חטיבת הצנחנים הסדירה (כולל גדוד מילואים) 202, ניצב בפני קציניו בבסיסם, בית ליד, לדו"ח סיכום תפקיד. עדיין נותר זמן-מה עד להגעת המח"ט הבא, מנחם (מן) אבירם, מלימודיו בצרפת, ושרון עוד נכח בתרגילי גדודיו, אך הכל ידעו שהמסך יורד לעת עתה על המופע שלו. הפעולה האחרונה של מערכת סיני, הנסיגה מעזה ומשארם-א-שייך, הסתיימה כחודש וחצי לפני כן, למורת רוחו של הרמטכ"ל משה דיין. צה"ל חזר לשגרה. הצנחנים, גיבורי התקופה שקדמה ל"קדש", נראו פתאום משניים. נועזים למבצעים, אך דלי השפעה על הכרעה במלחמה, שבמרכזה כוחות משוריינים.
אורח הכבוד באירוע היה ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, המלאך השומר על שרון מפני התנכלותם של אלופים זועמים ויש אומרים - ובראש האומרים שרון - אכולי קנאה. לאחר סדרת פעולות שהוצגו כהצלחות, בין קיץ 1953 לסתיו 1956, הגיעו ההסתבכויות היקרות בקלקיליה ובמיתלה, עם 50 חללים במצטבר. בשלוש שנים, סיכם שרון, נהרגו בשורות פקודיו 105 לוחמים, ביניהם 25 קצינים ומתוכם שבעה-שמונה מפקדי פלוגות. נפצעו 360 צנחנים, כולל מפקדי גדודים וסגניהם ומפקדי פלוגות.
הקצין הבודק בפרשת המיתלה, האלוף והרמטכ"ל המיועד חיים לסקוב, קבע שגירסת שרון אינה אמינה. לולא בן-גוריון היה מודח. הסמח"ט יצחק (חקה) חופי, מג"ד הנח"ל המוצנח מוטה גור ואחרים מרדו בו. נגזרה עליו הקפאה ארוכה בדרגת-התקן של מח"ט, אלוף-משנה. יחלוף עוד כמעט עשור עד קידומו לאלוף. רמטכ"ל, כפי שהוא ובן-גוריון תיכננו, כבר לא יהיה.
לאחרונה, באדיבותן של אילנה אלון ויפעת ארנון מארכיון צה"ל, וכמדומה בעקבות העברת מסמכים שנאגרו בחוות המשפחה, נחשף הנוסח המלא של נאום שרון באותו יום בבית ליד. זהו מסמך מרתק, רגע ייחודי של כנות מפוכחת. שרון בן ה-29 יורד חבול ועצוב מהבמה שבנה, בלי לדעת מתי ישוב לטפס עליה והאם יגביה עוד. הקהל מולו אינו שבוי באגדות יחידה 101 וגדוד 890; הוא חווה את המציאות, כאובה כמסעירה, על בשרו. אין אלה הזמן והמקום לתעמולת בחירות. גרסת שרון מבקשת לספר, מהזווית שלו, דברים כהווייתם, ולקנח בגישושי שלום עם הצבא הגדול, שבתוכו יהיה עליו מעתה להשתלב כדי להגיע בו לפיקוד בכיר.
למתעניינים בתולדות צה"ל, זהו מסמך חשוב בכל עת. חיוני להכירו במיוחד עתה, כשהצנחנות היא התכונה המאפיינת את יורשיו של שרון בפיקוד על החטיבה (שמספרה שונה אחריו ל-35) הממוקמים בצמרת הנוכחית של הצבא - הרמטכ"ל אביב כוכבי, ראש אגף המבצעים אהרן חליווה ואלופי הפיקודים בדרום ובצפון, הרצי הלוי ואמיר ברעם, וגם מפקד אוגדת עזה, תא"ל אליעזר טולדנו. במובן המקצועי, כולם היו נכדיו.
מקובל - והיה מקובל כבר אז - להציג את ביצועי 101 והצנחנים כנפרדים מרמתו הכללית של צה"ל ב-1953. שרון נהנה מדימוי זה, אך נזהר מאימוץ פשטני שלו ובחר בנימה פייסנית, מה גם שבינתיים התנהלה מערכת "קדש" שהפתיעה בהישגי הצבא כולו. הרקע האדום לכנפי הצונחים במיתלה ובא-טור היה איור צבעוני למציאות אפורה. "צה"ל היה צבא טוב גם לפני ארבע שנים. האנשים שהקימו את היחידה הזו היו אנשי צה"ל. אלא שצה"ל עמד אז בפני אחת הבעיות החמורות, והיא לחימה בזמן שלום. בזמן מלחמה אופפת את הכל התלהבות ונלחמים. להילחם בזמן שלום, כשאתה יודע שכולם בעורף חיים את חייהם השקטים - לזאת צריך ליצור את האווירה המתאימה. נדמה לי שהתמחינו בשנים האחרונות ב'מקצוע' יצירת אווירת המלחמה. איני יודע איך השפיע הדבר עליכם. אני עצמי חייתי בהרגשה זו במשך כמעט ארבע שנים וחי בה היום. אם לא היום, אז מחר, מחרתיים, בעוד חודש - אנחנו נילחם. כשאני ניזכר כמה מכם שירתו תקופות נוספות אחר גמר שירותם וכמה עוד משרתים היום ומוחזקים על ידינו, נדמה לי שגם אתם הושפעתם. פזמון זה לא הושמע רק לצורך הארכת השירות בצבא הקבע, אם כי חשדו בי בכך לא פעם. זאת הייתה ההרגשה שליוותה את חבר מפקדי היחידה שנים וממשיכה ללוות אותנו גם היום. צה"ל יצטרך בודאי להילחם, אם צה"ל יילחם אנחנו נהיה אלו שיטילו עלינו ושנטיל על עצמנו את החלק הקשה בלחימה".
יחידה 101, שהוקמה באוגוסט 1953 "במגמה לשבור את הקיפאון שנוצר בתוצאות הפעולות שאותן ביצע צה"ל, לא עלתה למעשה ברמתה הצבאית על כל יחידה אחרת. השוני היה בזאת שהתרכז בה מספר מצומצם של מפקדים שהחלטתם נחושה לשנות את המצב מיסודו ולעשות מה שחשבו שניתן לעשות. אני צריך לומר בגלוי, כאשר הוטל עלי התפקיד לא הייתי אני המומחה ואתם טירונים. חלק מכם היו טירונים באותה תקופה, באופן ממשי. גם אני לא באתי הנה כמומחה למלחמות. במשך התקופה הזו עבדנו, נלחמנו ולמדנו תורה זו יחד. התחלנו בפעולות קטנות, כשאנו חיים תחת הרושם של אגדת הכפר הערבי של אז, המשמר הלאומי (הירדני, בגדה המערבית), ידענו על ואדיות, מחסומים, שבילים, מארבים. הסיכויים היו די קלושים. הכל נראה שחור, מסוכן. הייתה אז אידיאולוגיה מספקת מדוע אי-אפשר לבצע".
בגילוי לב מרשים התוודה שרון על "התרגיל שביצענו בחירבת עקור, שחיפשנו אותה לילה שלם. היא מזמן לא הייתה קיימת ולא מצאנו אותה, כשניסינו לפתח תורת נפל של הימנעות מתנועה על דרכים ושבילים, על מנת לא לעלות על האויב שהיה כביכול אורב בכל מקום לכוחותינו, וכשאנו בנסיגה מתרגיל זה נשארתי מוטל בדרך על צלע הר, ליד קבוצה של אלונים, באפיסת כוחות ובייאוש גמור".
הפעולות הראשונות, כולל הנחת צמיג על הכביש כמארב למכונית, "מבצע שתיכנונו ארך זמן דומה לתכנון פעולת קלקיליה" (אוקטובר 1956, 18 הרוגים), "הביאונו למחשבה מוחלטת שבדרך הרגילה לא נגיע רחוק. אם לא נהיה מוכנים לסכן יותר, בלי שנכיר את האויב ואת שטחיו במידה מספקת ולא נתאמן באופן נמרץ - לא נגיע להישגים".
הבשורה על-פי אריק הגיעה מקיביה. אוקטובר 53, מבצע "שושנה". ישראל הרשמית התביישה בתוצאות הפעולה - 69 אזרחים הרוגים, הרס בתים - והתכחשה לאחריות צה"ל לה. כביכול, מתיישבי האזור, מוכי הפיגועים וחדורי רצון הנקם וההרתעה, פעלו עצמאית בעקבות רצח אם ושני ילדיה ביהוד. שרון, בנאומו לקציני הצנחנים, התגאה בקיביה. "בעקבות סדרת הפעולות הראשונות הזדמנה לנו פעולה גדולה, שהביאה לשינוי, למפנה ביחסו של צה"ל אלינו ולהכרה ביחידה (101) כמסוגלת לבצע. למעשה, מבצע זה נתן לנו דחיפה. אינני יודע מה חשבו הממונים עלינו באותה תקופה. אנו הלכנו בהחלטה נחושה שהייתה לנו שם להפוך את הכפר לעיי חורבות. מי שלקח חלק במבצע הזה, בהליכה לשם, זוכר שהיינו גוף די מצומצם ונשאנו איתנו כ-600 קילו חומר נפץ. כולם, חוץ ממני ומ(סגנו לעתיד אהרן)דוידי, שאני מתאר לעצמי שלא סחב חומר נפץ, היו עמוסים.
"הכוח עצמו היה מורכב מגוף מצומצם בן כ-20 בחורים, מתנדבים שאספנו בלילה לפני הפעולה במקומות שונים בארץ להגדיל ולהאדיר היחידה שלנו" - שרון מנסה בעליל להתנזר משימוש במילה "את", בגלל נוכחות אויבה המושבע בן-גוריון - "שאז לא מנתה יותר מ-20 איש, ופלוגה ב' של גדוד 890, עם דוידי, שלא הייתה פלוגה כל כך מגובשת, סך הכל שנתיים בצבא, אבל פעלה כראוי. הגוף שלנו, שהיה מורכב יותר במסגרת פלוגתית, קיבל את המשימה של פריצה לכפר. על הגוף של דוידי הוטל לכבוש את המוצב בפתח הכפר. כאשר יצאנו לא היו לנו הרבה סיכויים. אני עצמי הוזהרתי ממש לפני היציאה על ידי ראש אג"ם (דיין), שנסתפק במשהו קטן, אם זה לא יילך. יצאנו בהחלטה נחושה. מי שזוכר את השיחות שלי עם חלק מכם ושל דוידי עם חלק מכם, בחורשה בבן-שמן, היה ברור לו שהכוח היה חדור החלטה ורצון אחד.
"קיביה נפלה. איתה נפלה, לפחות בשבילנו, אגדת הכפר הערבי הבלתי נכבש. כאשר חזרנו מקיביה לא היינו שיכורי ניצחון. אמנם כלפי חוץ הייתה לנו הרגשה מסוימת שיש צה"ל מצד אחד ויחידה 101 מצד שני, אשר מונה בסך הכל 25 איש, אבל בלעדיה צה"ל לא מסוגל לזוז יותר. זו הייתה הרגשה טובה אבל לא בריאה. מי שעשה חשבון נפש ראה כי למעשה הצליחה רק הפעולה בקיביה עצמה. שתי פעולות נוספות לא בוצעו בהתאם להוראות. אני מניח שהיה ודאי מי שברך על כשלונות אלה למחרת היום. אנו עשינו חשבון נפש. בלט לפנינו הצורך במפקדים עצמאיים, המסוגלים לבצע באופן עצמאי משימות המוטלות עליהם".
לקחיו מקצועיים. "מסקנה חשובה ביותר, המלווה אותנו עד היום, היא נצירת אש עד לרגע האחרון. נפילתה של קיביה לא הייתה תוצאה של שבירה פיזית. אני לא חושב שערבי אחד נהרג בקיביה לפני שנכבשה. זו היתה שבירה נפשית, תוצאה של נצירת אש של כוח מתקדם עד הרגע האחרון, ברגע שהכוחות נכנסים לתוך היעד. נתגלינו כשעה לפני שהתקפנו. הערבים ירו כמשוגעים. שכבנו בסתר הטראסות. ברגע שניתנה פקודה לעלות, האנשים חדרו לכפר ולמוצב ללא אש. השתיקה גורמת לבהלה. שומעים אבן מתדרדרת. צל מתאפק. יודעים שמתקיפים, אבל לא מאין ומה גודל הכוח. הגענו למסקנה נוספת, להפעיל כוחות לא בשורות ישרות. במקרה של צורך - כוח לפני כוח. ואחרי קיביה חששנו קצת, חשש טבעי של יחידה שישבה על הכלים ושאין לה אפשרות להחזיק מעמד זמן רב בלי ביצוע".
בלילות השלג של דצמבר 1953 "הוזעקנו לשורת פעולות קטנות, 'מבצעי כפפות משי', בעקבות רצח שני חיילים. לראשונה, פעולות של כוחות חולייתיים. הושגו בהן שני שיאים על ידי איש אחד, מאיר הר-ציון. הפעולה בברכות שלמה, בה נהרג סרן של הלגיון (הירדני), שאמנם התגלה יותר מאוחר כרופא, וכעבור ארבעה-חמישה ימים הפשיטה לחברון, הפשיטה הלילית הארוכה ביותר שצה"ל ביצע עד היום, מהלך כ-50 קילומטרים בלילה אחד תוך ניצול דרך רומאית המובילה מעמק האלה לחברון. פעולות נוספות שביצענו באותם שני הלילות לא היו מוצלחות ביותר. אני חושש לגלות לראש אכ"א - העליתי אחרי כל פעולה את מאיר בדרגה אחת, ומסמל הגיע (דרך סמ"ר) לרב סמל בשבוע אחד, בלי פז"ם, וצריך להודות שכרב סמל לא היה הכי טוב".
לקראת תחילת 1954 החליט הרמטכ"ל החדש דיין "שאין הגיון בהחזקת שתי יחידות מיוחדות. הוחלט לפרק את יחידה 101 ולצרפה ל-890. גם ל-890 וגם ל-101 הייתה זו הצלה, ולמרות הקשיים וההתנגדות הנמרצת בתחילה משני הצדדים הצלחנו תוך זמן קצר יחסית להופכם לגוף אחד, שדמה אמנם במקצת לאותו נקניק שהוכרז עליו שיש בו 50 אחוז זמיר" - לשון נקייה לחזיר - "ו-50 אחוז סוס. כשנבדק, התברר שהמדובר בזמיר אחד מול סוס אחד. כאן (בגדוד המשולב) בלט בעיקר הסוס".
כדי להפוך את 890, במתכונתו החדשה, לגדוד לוחם, "דרשנו סיורים ופעולות. היינו מוכנים לקבל כל פשיטה קטנה וכל סיור פעוט על מנת להכניס את הגדוד באופן הדרגתי לפעילות. העסקנו את קווי הטלפון של אגף המבצעים כל יום מספר שעות. מדי בוקר שאלנו אם סוף-סוף נרצח מישהו".
פיתוח שיטות הלחימה המשמשות את צה"ל גם כיום נגזר מניסוי וטעייה יותר מאשר מהברקה. שרון לא היתמם. כוונת המבצעים היתה להרוג, לא לשבות ולא לעודד כניעה. בכפר נחלין "המטרה הייתה להרוג רק אנשי מה"ל (המשמר הלאומי). רק חמישה-שישה מהם. לא לפגוע בנשים וילדים, לא להרוס בתים. האנשים פרצו לבתים וכאשר מצאו איש מה"ל בבית - הרגו אותו. לא הייתי רוצה לחזור על פעולה זו, אבל היא בוצעה. בפעולה שנייה, בין חוסאן לנחלין, בדרך הנסיגה נתקלה אחת היחידות שלנו במארב. באותם הימים הסיוט של צה"ל היה מארבים. הגוף שהופתע הסתער על אנשי המארב והם ברחו. עד אז חשבנו שכדי לבצע את המשימה, אם רוצים להגיע לטווחים, אין אפשרות אחרת אלא לנוע בוואדיות ולא על כבישים ושבילים. הפתרון בא במקרה. הגוף שנתקל במארב נבוך לרגע, אבל אחרי זה הסתער והמארב ברח. התחלנו לחשוב על הטיפול במארבים. התברר שהמארבים לא כל כך נוראיים. בעקבות זה פותחה, הרבה יותר מאוחר, שיטה של טיפול במארבים, בהכרה שאנו הולכים בדרכים".
כשנחטף פקיד פלוגתי בגדוד, יצאו הצנחנים לחטיפת-נגד ברצועת עזה - מבצע "סיגריה", שהתקרא כך "כי חשבו שנחטף כאשר ביקש סיגריה. אחר כך התברר שהוא כלל איננו מעשן. אחרי מאמצים הצלחנו לשבות גם פקיד פלוגתי שלהם. בפעולות אלו היה לנו הפצוע הראשון שלנו, ירמי ברדנוב", קצין החבלה שנהרג בקלקיליה כחלוף למעלה משנתיים ולאחר שחרורו מהשירות. "עברו עלינו כמעט שלושה חודשים ללא פעילות. הזמן נוצל להתארגנות, לאימונים. היחידה הייתה חסרה אנשים טובים - מי שזוכר את החומר האנושי בגדוד יודע זאת, ואנשים טובים פירושם אנשים שמהם יגדלו מפקדים; וחסרו מפקדים טובים שיוליכו את האנשים לפעולה ושיגדלו אותם המפקדים העתידיים. כתוצאה ממאמצים שהושקעו התחלנו להשיג מפקדים וגם אנשים. הגיעו אלינו סופפו (סעדיה אלקיים, נהרג במבצע "חץ שחור" בעזה), דני מט, מוטה ואחרים. החלטנו לפעול ביחידות קטנות, בהן גדולה יכולת השליטה והמיצוי מכל לוחם".
כך, בעצם, פותחה מתכונת הפעולה המקובלת על יחידות מיוחדות, להבדיל מגדודים - צוותים במקום מחלקות. "במסגרות הרגילות של צה"ל, מחלקה היא קרוב ל-40 איש. פלוגות - סביב 140. אנו הגענו למסקנה שאין אפשרות למצות מכל לוחם מלוא היכולת כשהוא בגוף כזה, או לשלוט על גוף כזה על ידי מפקד אחד, ושמפקד יחידה בלילה לא יכול לשלוט על גוף יותר גדול מאשר 20-25 איש. מחלקה קטנה כזאת תעשה יותר מאשר מחלקה גדולה בפחות נפגעים, כיוון שהיא מהירה, קטנה ונוחה להפעלה. נבנתה אז מחלקה שלנו בת 26 איש, כיתה בת ששה אנשים ופלוגה בת 93 איש. הפלוגה היא יחידת היסוד ביכולתה, מבחינת הפיקוד, לשאת בפשיטה עצמאית".
מסקנתו האישית, אמר שרון, היא ש"אין אפשרות להשמיד 40 מיליון ערבים, אין לי גם רצונות כאלה, אבל נראה לי שאפשר וצריך לדעתי להוציא מנציגיהם של 40 מיליון אלה את הרצון להילחם, ואפשר לעשות זאת. אנו צריכים להשתדל להחזיק תמיד את האויב בנחיתות מבצעית. לגבי צה"ל, אנו חלק מצה"ל ואנו רואים עצמנו לגמרי במסגרת צה"ל. זו לא אותה כנופיה של שנת 1953. יחידת הצנחנים זה לא כל צה"ל. יחידת הצנחנים לא מסוגלת לבצע כל מלחמות המדינה. יש צבא גדול וטוב, אבל נראה שהצלחנו גם לסייע במקצת לצה"ל על ידי זה שקבענו סטנדרטים של לחימה. היום, כשהולכת יחידה לבצע, יש לה רמה מסוימת שהגיעה כבר אליה. בדיוק באותה המידה שמחלקת הסיור היא המעוררת בגדוד 890, נדמה לי באותה מידה יש השפעה לא פחותה ליחידת הצנחנים בצה"ל. כתוצאה ממלחמות שהיו לנו הוכנסו במשך הזמן שיטות לחימה נוספות. כל צבא הגון מסיק מזה מסקנותיו. כך היה במלחמת ספרד וכך היה במלחמת קוריאה. אני לא משווה את המלחמות הקטנות שלנו למלחמות ההן".
בהביעו צער על שהוא "צריך לתת דוגמאות מעולם החי", שוב, לאחר משל החזיר/זמיר והסוס, סיכם שרון, "דברים אלה לא הושגו ביום אחד. ההתקדמות שלנו הייתה איטית. זה קצת מזכיר לי את הסיפור שפעם סיפרתי לכם על שני הפרים שרעו באחו, והנה הבחין הפר הצעיר שבעל המשק שכח לסגור את השער וראה מספר פרות צעירות ואמר לפר הזקן, בוא נרוץ ונבלה עם כמה מהן". (סביר שהמונח העדין "נבלה עם" נבחר כתחליף למילה המקורית, כדי שלא לזעזע את בן-גוריון). "אמר הפר הזקן, בוא נלך ונבלה עם כולן".
והנמשל, בשוני שבין בניין הכוח להפעלתו: "כאשר טיפלנו ביעדים, נדמה לי שהפעולה שלנו דמתה מאד לפעולה של הפר הצעיר. עשינו מהר. לעומת זאת, כאשר היינו צריכים להתקדם, מאותה הפשיטה הראשונה שביצענו עד שהגענו למסקנות של הפעלת חטיבה, מוצנחת ולא מוצנחת, ומסקנות חינוכיות ואחרות - עשינו דרכו של הפר הזקן, בהסתייגות אחת, שעוד לא ניסינו הכול".
נאומו נחתם באמירה הדו-משמעית, "אני חושב שנמשיך ושבמשך הזמן נצליח גם לעלות בדרגות אחרות". ואז: "סיימתי בזה חלקי. ראש הממשלה הסכים לומר לנו כמה מילים".
ותיקי הצנחנים זוכרים שבן-גוריון אכן הסתפק במלים מעטות; הם אינם משוכנעים שאמר אותן שם, בבית ליד, ולא בהזדמנות אחרת. אין ויכוח על התוכן: "שלא תדבק בכם אי-אמת".
לא היה ניתן לטעות ברמז למוניטין של שרון, כנאבק תכופות עם האמת ומכניע אותה, כדי כך שאינו מצליח להיגמל מאמירת אי-אמת, כנזיפת בן-גוריון בו. אמנם בן-גוריון עצמו לא היסס לשקר, בשירות העניין הממלכתי. קיביה היא דוגמה רעה לכך, וגם חטיפת אדולף אייכמן מבואנוס איירס. בפגישתו בפאריס עם שרל דה-גול ביוני 1960, חודש לאחר החטיפה, תהה נשיא צרפת אם ראש ממשלת ישראל מעוניין להתנצל באמצעותו על הפרת ריבונותה של ארגנטינה, בעת ביקור נשיאה ארתורו פרונדיזי בבירה הצרפתית. גם בשיחה הסגורה, עם אביעזר שלוש ממשרד החוץ כמתורגמן, דבק בן-גוריון בסיפור הכיסוי שהופץ ברבים. לא המוסד הוא שחטף את אייכמן, מה פתאום; אלה היו מתנדבים מקומיים, שמסרו את הפושע הנאצי לידי "שירותי הביטחון שלנו". רבע שעה לאחר שסיפר לדה-גול כמה הוא מעריץ אותו, לא היסס בן-גוריון לשקר לו, על מזבח האינטרס הלאומי.
שבע נפל שרון וקם. שנה וחצי לאחר נאום בית ליד, בספטמבר 1958, במסמך נוסף הזמין עתה לקריאה בארכיון צה"ל, שרון כבר אלוף-משנה העומד לסיים את לימודיו בבית-הספר לפיקוד ומטה של הצבא הבריטי בקמברלי ולחזור לשיבוץ בצה"ל. הוא רוטן על שהרמטכ"ל לסקוב סירב לאשר לו סיורים צבאיים, בנפרד ממשלחת קצינים "שמגיעה לסיור שערכו מפוקפק". מהלך זה של לסקוב הוא "כנראה במסגרת הצעדים ל'אילוף הסורר'", כותב שרון לידידו, נאמנו של בן-גוריון ויריבו של לסקוב - מנכ"ל משרד הביטחון, שמעון פרס.
למקרא המכתב, מן הנמנע לשכוח מה רקחו פרס ושרון בעשורים שמאז ועד מותם בשנים האחרונות. הממשלה המשותפת עבודה-ליכוד בראשות פרס ב-1984, ששרון היה אחד משושביני הסתר שלה גם כדי לחזור מגלות סברה ושתילה לעמדת השפעה בוועדת השרים לביטחון; ממשלת שרון, עם פרס בתפקיד שר החוץ; מפלגת קדימה, עם שרון הפורש מהליכוד ופרס הפורש מהעבודה.
אבל בסוף שנות ה-50 שניהם, האזרח והחייל, עדיין במערכת הביטחון, בעיצומו של טיפוס עיקש לצמרת, ושרון עוקף את הרמטכ"ל ומשתף את פרס - מה לו ולשאלת היחס המספרי בין חי"ר לשריון בחטיבה - ברעיונותיו על מבנה צה"ל, כערוץ לבן-גוריון. שנים אחר כך ינהג באופן דומה האלוף הטרי אהוד ברק, בהעבירו באמצעות האלוף הוותיק אברהם (אברשה) טמיר הצעות לשר הביטחון שרון, מאחורי גבו של הרמטכ"ל רפאל (רפול) איתן, שהתנגד לברק (ולדן שומרון, כלומר לכל מי שהיה עלול להתחרות בבכורת רפול כגדול לוחמי הקומנדו ולהציג דגם של תחכום ותחבולה לעומת סיבולת וסגפנות).
בעדכונים המתחייבים, עמדותיו של שרון אז כמו לקוחות מדיון אצל כוכבי היום, או של ראש מחלקת ההדרכה ומפקד אוגדת המילואים שרון אצל הרמטכ"ל רבין בהכנת צה"ל לקרבות סיני במלחמת ששת הימים. "שלום רב, שמעון", פותח שרון ומאזכר שיחה קודמת ביניהם. "למען האמת, אינני יודע מה מתרחש בדיון בנושא זה, אך היות ואני עומד לחזור תוך זמן די קצר ארצה וייתכן ואמצא עצמי בתוך קלחת זו, ניסיתי להגדיר לעצמי איך נראה לי העניין".
הנחת המוצא לעמדת שרון: "המלחמות שלנו תהיינה - בעיקר אם אנו יוזמים - בשטח קצרות, מבוססות על פריצה עמוקה ופעולה לתפיסת יעדים חיוניים בעורפו של האויב, שיביאו להשמדתו. מגמות כנ"ל מחייבות מבנה של חי"ר מוסע בזחל"מים יחד עם שריון, רצוי חצי שריון וחצי חי"ר מוסע, או שני שליש חי"ר ושליש שריון. לזאת צריך להוסיף תותחים (מתנייעים) על מנת להתמודד עם ארטילריית השדה הרוסית, הקיימת היום אצל המצרים והסורים, העולה בטווחה על תותחי השדה שלנו".
אשר למחלוקת על אוגדה קבועה, שחטיבות מסיימות משוייכות לה, או אוגדה משימתית שציוות הכוחות לה יוחלט לפי התכנון המבצעי בבוא מלחמה, שרון נוטה לרעיון השני. ניכרת בו חוויית ההובלה של חטיבה 202 לרוחב סיני, לחבירה קרקעית עם גדוד 890 של רפול שצנח במיתלה. "יחידת היסוד של צה"ל היא חטיבה. צה"ל נלחם שתי מלחמות (1948 ו-1956) בהצלחה במבנה זה. הוא מוכר, מתורגל, גמיש וקל להפעלה. זה אולי הדבר הברור והבטוח מבחינת ניסיון ביותר שיש היום בחיל הרגלים. נקודה נוספת - כושר המפקדים. הם צעירים מאוד, בעלי ניסיון קצר, מוחלפים בגלל הרוטציה לעתים קרובות. אינני רואה היום בצה"ל הרבה מפקדים ברמה זו, שיכולים למצות את מלוא היכולת מיחידה גדולה מאשר חטיבה. זירת הלחימה - השטח הסובב אותנו אינו קל לתנועה למאמצים גדולים. הצירים מצומצמים וקשים. המבנה של חטיבה קלה הוא המתאים ביותר בשטח כזה".
פרס מקבל משרון שיעור פרטי בחשיבותם של איגודי כוחות במלחמה: עוצמתו של צבא נמדדת "במספר יחידות היסוד שהוא יכול להפעיל באותו זמן. התוצאה אינה עומדת ביחס ישר לגודל היחידות, אלא למספרן, זאת אומרת למספר המאמצים העצמאיים שניתן לפתח. במבנה של יחידות יותר גדולות, כפופות למפקדות של אוגדות וללא מפקדות חטיבות, מספר המאמצים שנוכל לפתח יקטן וכמו כן יקטן הכוח שייקח חלק בלחימה ממש". כאן מוותר שרון על ליבון הדקויות המקצועיות, כי "נושא זה קשה להסביר במכתב", ומציע להמשיך בעל פה.
הצעת ההגשה של שרון לבן-גוריון, בתיווך פרס, היא לפיכך לבנות את עיקר צה"ל סביב אוגדות משימתיות שחטיבות החי"ר הממוכן שלהן מתוגברות בגדוד שריון, בתוספת אוגדה קבועה אחת כעתודת המטכ"ל. הוא מבחין בין "סוג א' לתפקידי הבקעה ופריצה לעומק" - במונחי גדי איזנקוט, בתקופתו כרמטכ"ל, שלוש או ארבע אוגדות חוד - והשאר "למטרות של החזקת מערכים והחלפת הכוח הפורץ לאחר השגת יעדיו".
אך לאחר שהתייצב בצד זה של המתרס הרעיוני, מתבונן שרון במחלוקת כולה במבט מרוחק, וקובע כי "מבלי לפגוע בגדולים ונכבדים, הרואים במלחמת המבנה מלחמה של חיים ומוות, הייתי רוצה להביע דעה אפיקורסית, וזאת למרות שאני עצמי בעד מבנה מסוים. לדעתי יש הרבה מהסרק בוויכוח. צה"ל לא יילחם טוב יותר אם יילחם באוגדות או ייכשל אם יישאר במבנה הנוכחי, בתוספת שריון. כוחו של צה"ל יהיה ברוח הלחימה שבו, בתושיה, במקוריות מחשבתו ובהימנעות משגרתיות, ועל זאת הכרחי להוסיף כיום הרבה מלימוד וסיגול המלחמה המודרנית, הרמת כושר המפקדים והשכלתם, טיפוח כושר לחימה ושיטות לחימה שיאפשרו לנו, בלית ברירה, לעמוד גם נגד צבאות לא ערביים, לפחות ימים מספר, עד בוא עזרה כל שהיא. עליונותנו בשריון אינה טמונה בהפעלתו במסגרת חטיבה או אוגדה. היא טמונה ברמת הפעלתו והרבה מאד אם נצליח להגיע להפעלתו היעילה בלילה. כך זה בכל השטחים".
המסר לבן-גוריון ברור: מנה אותי לרמטכ"ל ואבנה לך צבא מעולה, בצלמי. אלא שהיה זה צלם בעייתי. אופיו של שרון התחרה בכשרונותיו וגבר עליהם. לכן, גם לאחר שבלט כמפקד אוגדה בשתי מלחמות ופחות כאלוף פיקוד הדרום במלחמה שלישית, בהתשה, השיג לעצמו פיצוי על שנאלץ לפרוש ללא הפרס הגדול של מינוי לרמטכ"ל וזכה בתיק הביטחון בממשלתו השנייה של מנחם בגין, גרר יחד עם בגין ורפול את צה"ל ללבנון ואיבד את עולמו המקצועי והפוליטי גם יחד; פוליטית אמנם הפליא להתאושש לאחר 18 שנה. עד אז התגלגל בו הפר הצעיר, הלהוט לרוץ לבלות, לפר הזקן ההולך לאיטו, פרה-פרה.
איש ידוע אסונות היה, מהם שהמיט על זולתו ומהם שספג בעצמו. זרע אחד מהם מופיע בסוף אותו מכתב לפרס בספטמבר 1958. "אחזור ארצה במחצית נובמבר. בחרתי לחזור בדרך הים מפני שהחלטנו לקחת איתנו את המכונית הקטנה שקיבלנו בזמנו כמתנה מדודי, כשהגענו הנה. זאת אנו עושים כדי לאפשר למרגלית לחזור לעבודתה בבית החולים מבלי לבזבז שעות מיותרות יום יום בנסיעות".
מרגלית שרון, רעייתו הראשונה, אם בכורו גור שנהרג בנערותו בתאונת נשק ואחותה של רעייתו השנייה לילי, נהרגה לאחר כארבע שנים, בהתנגשות בכביש בין-עירוני, ליד ההגה הימני של אותה מכונית מתוצרת בריטניה.
