פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מלחמות האדומים

      צילום: עיבוד תמונה

      עשרות שנים של טיפוס ממורפק לצמרת השכיחו את אחוות הלוחמים של אריק, חקה, מוטה ורפול - ואוויר הפסגות רק בודד אותם עוד יותר

      אריק. חקה. מוטה. רפול. כינויים קצרים. שתי הברות כתעודות זהות. אריאל שרון. יצחק חופי. מרדכי גור. רפאל איתן. שני מושבניקים, שרון מכפר מל"ל ואיתן מתל עדשים, ושני עירונים, גור מרחובות וחופי מתל אביב. אריק, חקה, מוטה, רפול, וביחד אחמר - אדום בערבית.


      אפשר לראות בהם רביעיית קלפים בחפיסה אדומה. אריק שרון, אס. מוטה גור, מלך. חקה, נסיך. רפול 11 - מספרו כרמטכ"ל - ולא 10. הג'וקר הוא משה דיין, שבשנות ה-50', ה-60' וה-70' בנה אותם וניבנה מהם, והמלכה, כמובן, גולדה מאיר, ששינתה יחד עם דיין את מסלולם, כי בלי מלחמת יום הכיפורים יתכן שגור היה מתמנה לרמטכ"ל ממש כפי שציפה, אך שלושת האחרים לא בהכרח היו מגיעים לאן שהגיעו - שרון לתפקידים מרכזיים בממשלה, חופי לכהונה מצוינת כראש המוסד, איתן לרמטכ"ל.


      הצנחנים - גרמנים, בריטים, רוסים - כבשו לעצמם מקום בצבאות העולם בשנות ה-40'. ממפקדיהם נדרשו תכונות חריגות של אומץ, תושיה, הסתפקות במועט, יכולת לשרוד בשטח עויין ולרכז לאיגוף מפתיע כוחות שנפוצו בצניחה לכל רוח. אוגדות הצנחנים שהוקמו בצבא האמריקאי, 82 ו-101, ייצרו שושלת מפקדים בולטים, הגנרלים מתיו רידג'ווי, מקסוול טיילור, ג'יימס גייווין, ויליאם ווסטמורלנד.


      בישראל פרצו הצנחנים לתודעת הצבא והנוער לקראת אמצע שנות ה-50'. כמו המדינה, שעמדה במלחמות הבאות להשתלט על שטחים גדולים ממנה, כבשה יחידה 101 - בקושי שתי מחלקות בפיקוד רב סרן שרון - את גדוד 890 וקנתה עליו בעלות. הכומתות האדומות וכנפי הצניחה היו לאבזרים הנכספים מכולם. כי פעולות הגמול הפכו את הצנחנים ללוחמי החוד של צה"ל, לפלוגות הפשיטה מעבר לקווים. מי שקנה אז בזיעה ודם מנייה בצנחנים, ושרד את הסכנות ונשאר בקבע (או השתחרר למילואים וחזר כשהשתעמם בחוץ), היוון היטב את ההשקעה.

      משה לוי מול דן שומרון
איציק מרדכי מול מתן וילנאי
משה בוגי יעלון מול שאול מופז (עיבוד תמונה)
      ואלה רק העימותים הבולטים. לוי, שומרון, מרדכי, וילנאי, יעלון ומופז

      השאפתנות הייצרית זרעה בקצונת הצנחנים תחרות עזה וחוללה את התחושה המתמדת שהאדומים צהובים זה לזה, כולם בעד אחד ואחד בעד אחד. המרפקים הנשרטים לעתים בחצץ של שטח הצניחה בפלמחים ננעצים בצלעות. כך אמנם היה גם בשני הדורות הבאים - משה לוי נגד דן שומרון, איציק מרדכי נגד מתן וילנאי, בוגי יעלון נגד שאול מופז הם רק העימותים הבולטים ביותר - אך זכויות היוצרים שייכות לשרון, חופי, גור ואיתן. אף שבמעטפת היחסים ביניהם היו עוד צנחנים (אהרן דוידי( ואחרים (דיין, עזר ויצמן, חיים בר-לב), הזיקות העסיסיות ביותר התרחשו בתוך הרביעייה.


      חופי, יליד 1927, היה המבוגר מכולם והאחרון ביניהם שהגיע לצנחנים. שרון, יליד 1928, היה בשני העשורים הראשונים של יחסיהם הבכיר ביותר. איתן, יליד 1929, נדחק צעד אחד ויותר לאחור, לעומת השלושה, שבתחילת שנות ה-70' שירתו כאלופים מובילים בעוד הוא תת-אלוף הנאבק ברצונם של הממונים עליו להוציאו לגימלאות. גור, הגור שבלהקה, יליד 1930, דילג לזמן-מה מעל לשאר, עד ששרון חלף על פניו ואיתן השתווה אליו.


      זכרון חד מדצמבר 1969, אמצע מלחמת ההתשה בתעלת סואץ. שק"ם קצינים בבסיס רפידים, ביר גפגפה, מפקדת אוגדת סיני. לרוב יושבת כאן אוגדה 252, "הכוחות המשוריינים בסיני", בפיקוד שלמה (צ'יץ') להט, אך כש-252 יוצאת מהקו לאימון חטיבותיה הסדירות, 14 ו-401, מחליפה אותה אוגדת המילואים של פיקוד הדרום, 143. זאת האוגדה שלחמה בפיקוד שרון בקרב אום כתף, במלחמת ששת הימים. המפקד החדש שלה הוא גור, במינוי חירום בנוסף לתפקידו בשיגרה כמפקד אזור עזה וצפון סיני; בתעלה כפופה לו חטיבה 7, בפיקוד ג'קי אבן, שבמלחמת יום הכיפורים יכהן כסגנו של שרון באותה אוגדה ויספוג בקרבה מידית את המאזן המורכב של תכונות מפקדו, מנהיגות סוחפת לצד הערמה אנוכית. האירוע ברפידים נועד להיפרד מאלוף הפיקוד ישעיהו גביש. הוא פורש מתפקידו ומצה"ל משום שהועדף על פניו כראש אג"ם, מספר 2 של הרמטכ"ל בר-לב בהיעדר סגן, אלוף פיקוד הצפון דוד "דדו" אלעזר. האלוף החדש יהיה שרון, שתוכנן לצפון, אך פנה דרומה, לחזית העיקרית, כאשר האלוף שנקבע לשם, ישראל טל, סירב לבצע תפיסת הגנה שגויה, בעיניו, שהכתיב בר-לב.


      למקום שהתפנה לפיכך בצפון מקודם תת-אלוף גור, אך באותו ערב ברפידים אינו מביע שמחה. הוא משתתף בצערו של גביש ומשבח אותו על דרך שלילה חריפה של שרון. "כשהקוף מטפס על ענפי העץ", מתפייט מחברם של ספרי עזית, הכלבה הצנחנית, "רואים כמה הישבן שלו אדום". איש מהנוכחים באירוע אינו יכול לדעת ששרון, לאחר שלוש שנים וחצי בפיקוד, יעריך שאפסו סיכוייו להתמנות לרמטכ"ל (נכון) ושמלחמה לא תתחולל בקרוב (לא נכון) - אך שליתר ביטחון, בהשתחררו משירות הקבע כדי לחמוק מצינון עובדי המדינה, 100 יום בלבד ולא שלוש שנים, ישיג מהרמטכ"ל אלעזר מינוי במילואים למפקד אותה אוגדה, 143. היא תיוודע באוקטובר 1973 כאוגדת הצליחה, אף שלא היתה היחידה, ותיבנה את תהילת שרון לדור החדש ששכח את 101, פעולות הגמול, המיתלה ואום כתף - בדיוק כפי שמוטה גור קיבע בתודעה את חטיבת צנחני המילואים שלו כ"משחררי ירושלים", אף שהיו לה שתי שותפות. שניהם, שרון וגור, הרי באו מאותה אסכולה של גדוד 890.

      הילארי קלינטון עם אריאל שרון בוועידת אייפאק - מאי 2005 (לשכת העיתונות הממשלתית , אבי אוחיון)
      תהילה גם לדור החדש. שרון והילרי (תצלום: אבי אוחיון, לע"מ)

      ב-1956, כשהגדוד היה לחטיבה (202, לימים 35), המג"ד שרון למח"ט ומפקדי הפלוגות גור ואיתן למג"דים, הובא חופי לכהן כסמח"ט ולהשגיח על אריק הסורר מלמטה. זה היה תחליף למינוי מח"ט מנוסה ושקול יותר, מפקד "גבעתי" שלקראת פירוק לעת קיצוצים - בר-לב או יוסף גבע. במהרה יצא גם חופי המופנם, כמו ותיקים ממנו בצנחנים, נגד שרון. הטענות העיקריות: בלהיטותו למיבצעים ולתהילתם, ליבו גס בנפגעים, ואילו הוא אינו נמצא בדרג המסתער, אלא נותר בחבורת הפיקוד הקידמית, שהיא אמנם קידמית בהשוואה למטכ"ל, אך נמצאת קילומטרים בטוחים למדי בירכתי הכוח הלוחם.


      ביקורת זו הגיעה לשיאה לאחר שהצנחנים איבדו כמעט 60 מחבריהם בתוך שלושה שבועות באוקטובר-נובמבר, בקלקיליה ובמיתלה. לימים, כאשר גור היה למפקד חטיבת צנחני המילואים 55 בקרב על ירושלים, הוא הדף טענות דומות כלפיו והכריז כי בחר היכן להימצא, בנקודה המאפשרת שליטה בכל היחידות הכפופות לו, משום שכבר הוכיח עצמו בקרב. כלומר, אותה התנהגות אצל שרון גונתה כפחדנות, בעוד שאצל גור הוצגה כמופת לביטחה שאינה זקוקה למיפגנים עקרים של מנהיגות מול אש.


      בשנות ה-60', כאשר שרון הגיח מההקפאה שנגזרה עליו לאחר סיום תפקידו בצנחנים והתמנה לתפקידו הראשון כאלוף, ראש מחלקת ההדרכה במטכ"ל ובחירום מפקד אוגדה, מילאו גור, חופי ואיתן את התפקידים המרכזיים ביותר של אלופי-מישנה: מח"ט סדיר (גור בגולני, חופי ואיתן בצנחנים), ראש מחלקת מיבצעים (גור וחופי), מפקד בית-הספר לפיקוד ומטה ובחירום מח"ט 55 (גור). לאחר מלחמת ששת הימים, כשצה"ל הצטייד בדרגה חדשה, תת-אלוף, קיבלו אותה גור וחופי יחד עם איתות מובהק מהרמטכ"ל בר-לב שהאליפות קרובה. חופי הקדים את גור, כשהתמנה לראש מה"ד לאחר ששרון יצא מהמטכ"ל, ושיגר מסרים לראשי מפלגת העבודה, שאם לא יקבל פיקוד מרחבי, שבלעדיו לא יהיה מועמד רציני לרמטכ"ל, יתאזרח ויצטרף ליריביהם הפוליטיים. אבל בתוך חודשים מעטים הוקפץ גור מעל חופי, ממפקד עזה וצפון סיני לאלוף פיקוד.


      בכך, כאלוף צפון, השתווה גור לשרון, מקבילו בדרום. גור גם היה משוכנע, בעקבות שיחות עם שר הביטחון דיין, שהוא הרמטכ"ל הבא, אחרי בר-לב. כשלא הסתייע והתמנה דוד (דדו) אלעזר, נאמנם של בר-לב ושל בכירי אחדות העבודה ישראל גלילי ויגאל אלון, עבר לתוכנית ב' - שליחות לשנתיים לנספחות הצבאית בוושינגטון, מקיץ 1972 ואילך, וחזרה לתפקיד ראש אג"ם, מספר 2 במטכ"ל, לקראת מינויו לרמטכ"ל החל מ-1 בינואר 1976.

      התפעלות וזלזול

      התוכנית תואמה עם דיין, אך לא עם אנואר סאדאת. הנסיבות שונו לחלוטין וגור, שהעריך תחילה שהיעדרותו מהחזית במלחמת יום הכיפורים תקפיץ מעליו את אחד מהאלופים שפיקדו על גייסות בה, מימש את חלומו במאי 1974. אז גם קידם לאלוף פיקוד הצפון את איתן, שכלפיו הביע תחושות מעורבות - התפעלות מהתעוזה הקרבית וזילזול בכושר ההפשטה ורוחב האופקים הנחוצים לדרג האסטרטגי. הגישה המתנשאת כלפי התאמתו של רפול לפיקוד בכיר איפיינה את הצמרת הביטחונית כולה. דיין, בר-לב ואלעזר רצו להוציאו לגימלאות ולולא מלחמת יום הכיפורים גם היו מצליחים בכך; אבל עניין מיוחד יש בפער שנפתח בינו לבין המג"ד הנוסף והסמח"ט מ"קדש", שהקדימו אותו בדרגת האלוף בארבע שנים.


      הדחת אלעזר, בצו ועדת אגרנט, טרפה את הקלפים בחפיסה האדומה. שבועיים התנהלה התמודדות על תפקיד הרמטכ"ל בין ראש אג"ם חופי לבין אלוף הצפון (לתקופה שנייה, של כארבעה חודשים) גור. חופי שמע מגור הבטחה כי יכהן תחתיו ובקשת הדדיות. הוא שתק, כמנהגו, וכשגור התמנה סירב להישאר כסגנו ופרש בו ביום. גור היה למפקדם של איתן, בצפון, ושל מי שהיה המפקד של שלושתם, שרון, שהתמנה כאלוף במילואים למפקד המסגרת העל-אוגדתית החדשה, גיס. שרון, ח"כ טרי בליכוד, מאס במהרה בשיממון הכנסת וחתר לחזור לצבא הקבע, כדי לאתחל את מסעו ללישכת הרמטכ"ל. גור בלם אותו, בהציעו לו לכל היותר תפקיד ששודרג מילולית אך נותר זוטר מעשית - קצין חי"ר וצנחנים ראשי. כאשר שרון איגף אותו והופיע כיועצו של ראש הממשלה רבין, הידק גור את בריתו עם שר הביטחון שמעון פרס, יריבו של רבין. מהתחרות נהנו, בין השאר, מתנחלי גוש אמונים. שרון, קצר-רוח, פרש.

      משה דיין בזמן כהונתו כשר החוץ בממשלת מנחם בגין, 1977-1979 (AP)
      התוכנית לא עם אנואר סאדאת. דיין (תצלום: AP)

      תמונת המצב ברביעייה בקיץ 1976, שני עשורים לאחר "קדש", הייתה כזו: שרון בהקפאה, גור במעמד הממלכתי הבכיר ביותר כרמטכ"ל, איתן משפיע על חזית לבנון וסוריה כאלוף לוחמני בצפון, חופי מאושר כראש המוסד, תפקיד שקיבל מרבין. קשרי העבודה בין גור לחופי היו דלים למדי, למעט סביב מיבצע אנטבה. כאשר נועדו לדיונים רבי-משתתפים, יחסיהם היו ענייניים.


      נצחון הליכוד בבחירות 1977 חולל שינוי במעמד שלושה מהארבעה. שרון, שר החקלאות (וההתנחלות) בממשלת בגין, היה שחקן-ספסל כל עוד בהרכב הראשון הופיעו שר החוץ דיין ושר הביטחון ויצמן, אך ניצל את חברותו בקבינט הביטחוני להפגנת מומחיותו ושאיפותיו; בין השאר התנגש עם גור, שארבע שנותיו עמדו להסתיים באביב 1978 ושלאחר פרישתו הצטרף למפלגת העבודה וחתר להנהגתה ולראשות הממשלה. לרמטכ"ל הבא התמנה איתן, למרות הסתייגות גור ממאזן תכונותיו. חופי, שהופתע מהחלטת בגין להשאירו בראשות המוסד, התקרב לראש הממשלה החדש, שסמך עליו והפציר בו שוב ושוב לדחות את פרישתו. במאבק על מינוי רמס"ד חדש התעמת חופי עם שרון ואיתן, שעשו נפשות בעד מועמדים משלהם, שלא היו לרוחו. שרון, כדרכו, מצא גם כאן איגוף - בהיותו לשר הביטחון הרחיב את פעילותה של הלשכה לקשרי מדע (לק"ם) במשרד הביטחון, במגמה לעשותה למוסד משלו.


      זאת היתה כבר תקופת הגלישה אל מלחמת לבנון. שרון בשיאו, ראש מערכת הביטחון, הממונה על הרמטכ"ל איתן, בשנתו הרביעית והחמישית. בכירותו של שרון על פני איתן חזרה לימיהם בצנחנים. חופי נחלש, לקראת תום כהונתו, כמי שהתנגד לעמדות בגין, שרון ואיתן (וגם הכפופים לו במוסד) בסוגיות הפצצת הכור הגרעיני בעיראק וההסתמכות על הפלנגות כמשענת לתוכנית הגדולה בלבנון. הרביעי בקבוצה, גור, רק ח"כ וחבר בוועדת החוץ והביטחון, ירד לעמדת משקיף המבקש משרון לשווא מינוי חירום למלחמה.


      הדחת שרון בהמלצת ועדת כהן דחפה אותו פוליטית אחורה אך לא החוצה. שרון וגור עוד הספיקו לכהן ביחד בממשלות פרס ושמיר, כחברים בקבינט אך הרחק ממוקדי קבלת ההחלטות. איתן ושרון כיהנו ביחד בממשלתו האחרונה של שמיר ובראשונה של בנימין נתניהו. שרון היה לראש הממשלה לאחר מות גור ופרישת איתן מהפוליטיקה. חופי, מאז סוף תקופתו הביטחונית, בצה"ל ובמוסד, נעלם מזירת ההכרעות.

      איגרות שרון

      כמעט 60 שנה לאחר שהצבא חיבר ביניהם לראשונה, שרון ניצח במלחמות האדומים, אך כדי לרדת לעומק השפל שאליו נקלע אחרי המיתלה, בניגוד קוטבי לשיאיו בשלוש שנות פעולות 101, 890 ו-202 עד קלקיליה, שפל שממנו טיפס והשתקם במאמץ רב ובזכות שני אישים - ראש הממשלה ושר הביטחון בן-גוריון, שמנע מהרמטכ"לים חיים לסקוב וצבי צור לסלק אותו מצה"ל, והרמטכ"ל רבין, שהחזיר אותו למסלול הקידום - חשוב לקרוא שני מכתבים, אחד ממנו ואחד עליו, מאותה תקופה מרה של שלהי פיקודו על הצנחנים.


      אז, כשהצנזורה אסרה לפרסם את השמות שנלחשו, גם הושתקה הביקורת הציבורית על אסונות וליקויים. בעיתונות של 1974, שלא לדבר על זו של 2018, סגן-אלוף שרון (מח"ט ללא פז"ם), שלסקוב כקצין בודק קבע את אחריותו לקרב המיותר במיתלה, היה לא רק משתחרר בבושת פנים, אלא גם נענש פומבית. בחשכת שנות ה-50' נערך לו, כתחליף, מעין משפט חברים - מרד קצונת הצנחנים. מרד זה, של חקה ומוטה ובמידה פחותה של רפול, הוא הרקע לאיגרות שרון - מכתבו אל המח"ט המיועד מנחם (מן) אבירם, שלמד במכללה צבאית בצרפת, ומכתב לאבירם מידידו מראשון לציון אורי גורן, קצין-הקשר החטיבתי, לימים אלוף-מישנה ומפקד היחידה הטכנולוגית של חיל-המודיעין. גורן, יליד 1926, מבוגר בשנה עד ארבע מהשחקנים הראשיים במסכת, היה משקיף מנוסה, רב-מידע וחד-איבחון.


      אבירם, לשעבר מג"ד בגולני וראש ענף מיבצעים, הוברג מבחוץ לפיקוד על הצנחנים הסוררים, כמוהו כמח"ט הבא - אלי זעירא. רק לאחר שניהם חזרו ותיקי הצנחנים של 1956 לייצר את מפקדי החטיבה הסדירה, חקה ורפול, ואת מפקדי חטיבות המילואים שהוקמו בין קדש לששת הימים, דוידי, גור ודני מט.

      "איש אינו זוכר את שפע הטוב שבו"

      "מנחם שלום רב", כתב גורן ב-21 ביוני 1957, "אנסה לתת לך תיאור אובייקטיבי של המצב, עם הערות סובייקטיביות שלי, על ידי החתך האישי כשסביבו מתוארות הבעיות. ראשית לגביך: לנו נודע לפני כשבועיים. התגובות באופן כללי היו בהחלט חיוביות ואני משוכנע שהיקלטותך ביחידה תהיה טובה ותתקבל ברוח חיובית.


      "אריק: מצבו היום הוא ממש טרגי, ללא הגזמה. ללא ספק, הרי הוא הקים את החטיבה והכניס רוח לחימה לצה"ל. לדעתי ולדעת כולנו הוא מתכנן מזהיר ונועז, חריף ובעל מעוף. לי ולכלל הצבא היתה ההרגשה שהוא והמג"דים שלו - רפול, מוטה, דוידי - הינם צוות אידיאלי לעבודה. לאחר 'קדש' התחילה פעילות חתירה שקטה ויסודית נגדו, דווקא על ידי שלושה אלו, תוך שיתוף מלא ואולי ניצוח שקט ויסודי של חקה. הוא הואשם על ידם בפחדנות, בהטפה שעל המפקדים ללכת בראש תוך הצגת דוגמא הפוכה מזו, ועוד ועוד.


      "יתכן שבחלקן העובדות שהוצגו היו נכונות, כמו מקומו בקרבות סיני, א-תמד, א-נחל ובעיקר במיתלה, כמו כן עובדות נוספות ששמעתי מפי מוטה, דוידי, דני מט על תקופת 101 ו-890, אך באותו חלק שאני ראיתי - קלקיליה והפעולות שקדמו לה ומערכת 'קדש' - היו סיבות אובייקטיביות שהמג"דים באמת לא היו יכולים לראות. המרגיז בעניין הוא שהיום איש מהם אינו זוכר לו את שפע הטוב שבו והם קוטלים אותו באופן האכזרי ביותר.


      "מפקדים ברמה הנמוכה יותר (מ"פים, סמ"פ, מ"מ, קציני מטה): פעם אריק היה נשען על מפקדים בכל הרמות. אני זוכר היטב שלפני כשנה, כשדובר על החלפתו של אריק ביוסק'ה גבע, היה מעין מרד וקצינים רבים הודיעו כי יילכו מיד הביתה. היום המצב אחר לחלוטין. ביחס למג"דים המצב הובהר. מהמ"פים הוותיקים נשארו בודדים וגם הם אינם קיצוניים ובעלי פרטנזיות מיותרות. הקשרים בין מ"פים, סמ"פ ומ"מים לאריק הם קלושים למדי, לכן מבחינה זו אין חששות רבים. גם בקרב קציני המטה, פרט לחקה שעליו ידובר, איו התרגשות. יש מטה טוב, בדרך כלל. רובם לא מעל שנה בחטיבה. נדמה לי שאני הוותיק בקציני המטה.


      "לסיכום הסעיף 'אריק': האיש עשה ללא ספק גדולות. אני מעריצו וחושבני שחבריו המג"דים נוהגים בו בשפלות. הוא מבין שעליו ללכת. מקבל אותך כמחליף ברצון. נדמה לי שהוא מנסה למסור חטיבה מסודרת - ויצליח. העובדה שהליכתו מתוכננת מבעוד חצי שנה ושם המחליף ידוע משווה לעניין אופי שיגרתי וחיובי ולא של 'פוטש'. לכן, אם יהיו פה ושם זעזועים, אין לחשוש מהם כלל וכלל. הקצינים שעלולים לאיים בהליכה הם לאו דווקא הסולת ורוב הקצונה היום אינו דוגל בפולחן האישיות.

      "אריק: מצבו היום הוא ממש טרגי, ללא הגזמה. ללא ספק, הרי הוא הקים את החטיבה והכניס רוח לחימה לצה"ל" (אורי גורן) (עיבוד תמונה)
      מתוך מכתבו של אורי גורן לאבירם

      גורן המשיך: "חקה: נקלט בחטיבה, כלפי מטה, מצויין. שולט בעניינים ומשמש גורם מווסת בין המזג הסוער של אריק לבין התנאים האובייקטיביים. הוא מהווה סמכות גם לגבי המג"דים וזוכה להערכתם. השתתף בפעולות קלקיליה ומיתלה כמפקד כוח וזה הוסיף למעמדו. יחסיו עם אריק איומים. אריק ניסה לפגוע בו בהזדמנויות שונות והוא יודע לשאת זאת, אבל בשקט אופייני לגמול לו אחר כך על ידי שיחות עם קציני מטה, ראש המטה (של פיקוד המרכז) ואלוף הפיקוד (צבי 'צ'רה' צור) ועוד ועוד ועוד. הוא אמנם לויאלי בביצוע הוראות אבל בלתי לויאלי לחלוטין באופן אישי. לדעתי, הוא שאירגן ומשך בחוטים מאחורי הקלעים את מרד המג"דים ולדעתי הוא לא עשה זאת בהגינות. הוא פנה מספר פעמים לאלוף בבקשה לעזוב את החטיבה. כשנודע לו שאריק הולך וכנראה ש'דדו' יבוא, כפי שחשבו קודם, ויתר על רצונו. כששמע שאתה תבוא הודיע באופן מוחלט שרצונו לעזוב. כנראה שזה יהיה אחרי האימון העוצבתי.


      "לדעתי אין להצטער על כך מבחינתך, כיוון שחקה אמנם קצין מצויין ושולט בעניינים מצויין, אך אם אינני טועה הלויאליות האישית שלו תהיה תמיד לקויה, ובצורה המסוכנת ביותר, דהיינו השקטה.


      "מוטה: מג"ד מצליח מאד. עקשן כמו פרד. אינני יודע איך הוא מקבל את בואך; אינני חושב שבאופן שלילי. לדעתי לא היה נכון למנותו כסגן כי יהיה לך קשה לעבוד איתו במעמד זה, בגלל ניגודי השקפות אפשריים ועמידתו הנוקשה על דעתו.


      "רפול: לדעתי הוא לא מג"ד טוב. זאת מבלי לזלזל בהיותו לוחם ומנהיג מעולה בקרב ובעל העזה. אני חושש שהגדוד שלו (890) חי די הרבה על העבר, וזוהי אגב בעיה כללית שנראית לי חשובה ביותר: החטיבה היא מצויינת ועשתה רבות, אבל כמו בכל שטח גם כאן, בעיקר עקב ימי השקט הצפויים, עלולים לעבור לחיות על זכרונות העבר וזה פוגע ראשית ברמת האימונים וכמו כן במוראל, בהתנהגות וכו'. לכן דעתי האישית היא שאין להיבהל מאי אילו שינויי גברא.


      "קציני המטה: קצין אג"ם, מנו שקד - טוב מאד. קצין שלישות, חדש, עושה רושם טוב. קצין אפסנאות, היה מ"פ מפקדה בנח"ל המוצנח - טוב. קמ"ן, גדעון מחניימי, טוב למדי. קשר - המצב די טוב. בדרך כלל המטה לויאלי מאד ובעל רצון טוב. עובדים ברוח טובה. אין להם מספיק סמכויות. אנסה לסכם: נכון שלהיכנס לחטיבה זה עסק די קשה. אני חושב שזו יותר בעיה פסיכולוגית מאשר מעשית, אם כי נכון שיש הרבה שטחים בהם פותחה מסורת הדורשת לימוד ותירגול (יותר עבודה עם הטייסת, הספקה בהיטס, ביצוע מהיר של החלטות), הרי לי נדמה שאתה האיש הנכון שתדע לנצל את היתרונות הקיימים ולחסל את המגרעות (שיש(.


      "האגדה של פולחן האישיות היא שקר. יש אולי שניים-שלושה קצינים צעירים הדוגלים בה, וזה הכל. היתר הם בהחלט חומר הניתן לעיבוד. נכון שקשה להיכנס ליחידה בתקופת שקט צפויה, אבל לפי מצב העניינים היום אינני בטוח שלא ניאלץ לבצע משהו, ואז זה צריך להיות מבוצע טוב ומלווה בפרסומת מתאימה - ושתיים שלוש פעולות מוצלחות בהיקף די קטן מספיקות ליצירת האווירה הטובה, ופרט לזאת הרי גם לך נסיון קרבי כלשהו ואין זה נעלם מהקצינים. המסוכן ביותר הוא להיכנס לחטיבה תוך רגשי נחיתות, או ההיפך, תוך זילזול וביטול. הדרך הנכונה היא לגלות הערכה לראוי לכך ולא להירתע משינוי הטעון שינוי".

      "אין מקום לדאגה"

      לצד מכתבו המפורט של גורן, נכס לכל היסטוריון של הצנחנים, נשמר בארכיונו הפרטי של אבירם מכתב ששלח לאחר שבועיים, ב-4 ביולי, המח"ט היוצא למח"ט הנכנס. "אין מקום לדאגה בעניין המינוי", הרגיע שרון, רגע לפני שהדאיג. "מינוייך, עד כמה שידוע לי, מובטח לגמרי, כך שאתה יכול לשבת ולגמור את לימודיך וחופשתך בשקט גמור. אני לא רואה מקום לדאגה כלשהי. מציע, וזאת בינינו, להסתייג במקצת מהאינפורמציה של דוידי לגבי הנעשה בחטיבה. נדמה לי שהוא השתתף בשיחות עם מספר מפקדים שלנו, בהן נמתחה ביקורת על מינוייך, ומאחר ושנינו מכירים את 'דוידי השועל', טוב שתדע זאת.


      "אתה מכיר את צה"ל טוב כמוני ואתה ודאי מתאר לך את הקינאה ובעקבותיה גל של מתיחת ביקורת על המינוי, שכמו שכתבתי לך, הוא נראה לי מאד.


      "לגבי המצב בפנים היתה ביקורת מסוימת שנמתחה על ידי אנשים ספורים, שגם לי בזמן האחרון היו מספר אירועים איתם. הרוח החיה והמארגנת באירועים אלה היה חקה, שנסתייע בעיקר במוטה ובמיקצת בדוידי. (עמדתי זמן מסויים במצב די קשה). חקה עוזב את החטיבה לאחר הגיעך. הוא סירב להמשיך בתפקיד זה. נעלב. כסמח"ט, וזאת למרות שלדעתי היה צריך לשאול גם אותך, יתמנה מוטה, מינוי שעתיד להקל על רציפות הצד המקצועי והכרת האנשים ומאידך עלול להקשות עליך בגלל אופיו, בגלל הצלחות (ממ"פ לסמח"ט בתוך שנה וחצי) שמעבירות אותו לפעמים על דעתו ומביאות להתנהגות שחצנית לא קטנה ובגלל עמדתו ביחס אליך, אבל הוא חביבו של הרמטכ"ל כיום וזה שהשפיע בעיקר על מינויו. רפול, גדוד 890, קצין משתף פעולה ומסור. דני מט, חניך בפו"ם עם מינוי כמפקד גדוד המילואים.


      "אני כותב לך את כל הדברים האלו לא על מנת ללכת רכיל ולא כדי להקשות עליך את הזמן, אלא על מנת שתהיה בתמונה על הנעשה. כשניפגש אמסור לך כמובן הכל בפירוט רב, מפני שאני מעוניין בהצלחת היחידה, זאת אומרת הצלחתך שלך גם כן. באופן כללי, מחוץ לאנשים ספורים, אתה תתקבל פה טוב. אני עושה הכל בשטח זה ולמעשה הכל תלוי בך - במידה ותגיע מלא מרץ, יוזמה, תגלה מנהיגות ובניגוד ל'זרים' רגילים תהיה מוכן אף לעלות על כל מיני פישרים מרימי ראש כאן, הצלחתך בטוחה. מן ידידי, אם כי אתה תתחיל בודאי לא בקלות - זה יהיה בסדר! מי שקובע פה בינתיים הוא לגמרי לימינך. מחכה לראותך בסוף האימון החטיבתי. אני רוצה לסיים את תפקידי ב-1 באוקטובר. שלך, אריק".

      הצב ניצח את הארנבים

      בתום החפיפה בהתכתבות והמשכה בעל פה נכנס אבירם לתפקידו כמח"ט השני של הצנחנים ושרון - למקרר של דיין, לסקוב וצור. גור זכה ביתרון שלא שמט עוד על פני מקבילו, איתן, ובמהרה הקדים גם את מפקדו החדש, אבירם, שהתמנה אחריו למפקד פו"ם (בכפיפות לראש מחלקת ההדרכה, שרון) ועזה (גם שם תחת אלוף הפיקוד שרון).


      במלחמת יום הכיפורים נפגשו חופי ואיתן שוב, כאלוף פיקוד הצפון ומפקד אוגדת המילואים העיקרית שלו, 36. לדיין, שר הביטחון ומי שהזניק את כולם כרמטכ"ל, היו יחסים מורכבים עם שרון מאז ההסתבכות במיתלה. את חופי ואיתן לא העריך, כמפקדים בכירים, אך בפועל השלים עם קידומם. מה שכתב שרון ב-1957 על "מוטה, חביבו של דיין כיום" - להבדיל מאריק, חביבו של דיין אתמול - נותר נכון גם בשנות ה-70' והעניק לגור את כהונת הרמטכ"ל לאחר מלחמה שראה מוושינגטון. חופי, שנעלב וסירב לכהן כסגנו של גור, בדיוק כפי שנהג כשאבירם התמנה למח"ט, התנחם - והצליח מאד - בראשות המוסד, אך שום תפקיד, גם לא שר ביטחון ואף לא ראש ממשלה, אינו פיצוי אמיתי לאכזבת אלוף כמותו וכמו שרון, שתמרן עד כמעט רמטכ"ל אך נחסם בדלת הלישכה.


      שרון ואיתן היו מגדולי הנוקמים והנוטרים, גם ולעתים בעיקר כשקורבנותיהם היו מהצנחנים של שנות ה-50'. דוביק תמרי, מהבולטים במפקדי הצנחנים וסיירת מטכ"ל, היה במלחמת יום הכיפורים סגנו של אברהם "ברן" אדן ולכן קופח בידי שרון, שסירב לאשר את קידומו לאלוף. איתן קינא בתהילתו החדשה של דן שומרון וניסה, עוד לפני שלוי חתר לכך, לסכל את מינויו לרמטכ"ל. לעומת זאת קידמו גור ואיתן לאלופים קצינים שחיבבו מימי הצנחנים - אברהם אורלי, דני מט, חיים נדל, אורי שמחוני.


      ואין מוקדם או מאוחר בתורת הלחימה. באותה קבוצה ראשונה של תמונות מפקדי חטיבת הצנחנים הסדירה, על קיר המשרד בבסיס בית ליד, שהיחיד ששרד ביניהם הוא זעירא בן ה-90, רק רפול היה לרמטכ"ל - גור היה מג"ד וסמח"ט בחטיבה אך מח"ט גולני ושב לצנחנים כמח"ט מילואים. ולא סתם רמטכ"ל היה איתן, הקלף החריג בחפיסה. הוא חלף על פני מפקדיו, האלופים שרון וחופי, ולבסוף, עם חמש שנים במצנחו, הותיר מאחור את כל קודמיו (ועד כה גם יורשיו) בראשות המטה הכללי, שכיהנו שלוש שנים או פחות, או ארבע כמו רבין, בר-לב וגור, ואף דיין, השיאן לפניו עם ארבע שנים ורבע. האיטיות הנחושה השתלמה: הצב ניצח את הארנבים.