"אין ספק שקתדרלת נוטרדאם בפריז הייתה ועודנה מבנה מלכותי ונשגב. אבל כל כמה שבזקנתה שימרה הכנסייה את יופייה, קשה שלא להיאנח, קשה שלא להתרעם לנוכח הפגמים והמומים הרבים מספור שהזמן והאדם הטילו במבנה רב ההוד, ללא כל כבוד כלפי שרלמן שהניח את אבן הפינה, ללא כבוד כלפי פיליפ אוגוסט שהניח את אבן הראשה".
כך מתחיל החלק השלישי באחד הספרים הידועים והאהובים מכולם, "הגיבן מנוטרדאם" מאת ויקטור הוגו. בפרק זה שופך הוגו את חמתו על האדריכלים ש"שיפצו" את המבנה, ששימש במשך מאות שנים כסמלה של פריז עד הקמת מגדל הפלדה שתכנן גוסטב אייפל.
הסיפור סביב המבנה, הוא סיפור אהבתו של הגיבן קווזימודו, המצלצל בפעמוני הכנסייה המתנשאת לאזמרלדה הצוענייה היפהפייה. אבל כמובן שנוטרדאם או בעברית "גבירתנו" - כנסייה המוקדשת למריה אמו של ישו, היא הרבה יותר מכך. הרבה כנסיות הוקדשו למריה ברחבי העולם. אחת הידועות שבהן בירושלים. אבל נוטרדאם דה פארי - נוטרדאם של פריז - כזו יש אחת. והיא אחד המבנים הידועים בעולם.
לקריאה נוספת בנושא
שריפת ענק בקתדרלת נוטרדאם בפריז; אחד הצריחים קרס מעוצמת האש
"זו לא תהיה אותה פריז בלי נוטרדאם": עדויות משריפת הענק בפריז
ייתכן שלא כצדק, אך לעתים קרובות מבכים אוצרות אמנות או בניינים היסטוריים, הרבה יותר מבני אדם. זה אולי טבעי משום שליבנו כבר גס בהרוגים בפיגועים רחוקים ובמלחמות שכוחות. אבל כשטליבאן הרסו את פסלי בודהה הענקיים בעמק במיאן, וכשדאעש פוררו בעליצות, במכושים ופטישים אוצרות ארכיאולוגיים, אנו מבכים את אובדן היופי, את אובדן חלק מתרבותנו, חלק שלא יהיה עוד. מוקדם לדעת אם הקתדרלה תשוחזר ותיבנה מחדש, שכן מידת הנזק טרם התבררה. בכל מקרה - זה לא יהיה כמו המקור.
תיירים שמבקרים בפריז עוברים בהמוניהם באי הקטן שבמרכז נהר הסיין שבו נמצאת הקתדרלה ולו בכדי לגעת בפיסת היסטוריה. לא פחות. היא אולי לא נשגבת כמו כנסיית סאן-פטרוס בוותיקן הטוענת לתואר הנ"ל, ולא המרשימה ביותר מבנות דורה, הקתדרלות הגותיות כמו שארטר שבצרפת וקלן בגרמניה, ואפילו סאן דני בפריז - אבל בה יש את השילוב של הוד מלכות, עוצמה והיסטוריה. במילה אחת - מורשת. אף על פי שמלכי צרפת הוכתרו ונקברו במקומות אחרים, עדיין לנוטרדאם מקום מיוחד. זו צרפת - צרפת הקתולית, צרפת של פעם.
פריחתה של אירופה
כ-2,000 שנה עבדו במקום שבו היא נמצאת אלים - מיופיטר עד האל הנוצרי. כאן נבנתה הכנסייה הראשונה של פריז, ועל חורבותיה נבנתה הקתדרלה הגותית.
כולם עברו כאן. הבונה, המלך לואי השביעי, שאשתו הראשונה הייתה אחת המלכות העשירות והחשובות של ימי הביניים, אלינור מאקוויטניה. המלך האדוק יצא למסע הצלב השני, הכושל, ניצל בקושי והחל את בנייתן של נוטרדאם וסאן-דני. לימים גרושתו תינשא לאנרי, רוזן אנז'ו, שבתהפוכות המלוכה יהפוך להנרי השני מלך אנגליה, ודוכס נורמנדי, אנז'ו ואקוויטניה. התביעה, הלגיטימית ברוח הזמנים ההם של יורשיו לימים לכתר צרפת תביא לפריצת מלחמת מאה השנים בין אנגליה לצרפת.
בצרפת בימים ההם, המלך לא היה בהכרח חזק יותר מהרוזנים רבי העוצמה. אלא שאז, אירופה החלה להשתנות וימי האפלה אחרי קריסת האימפריה הרומית התפוגגו באיטיות. יש עלייה בתוחלת החיים, יש מסחר וחקלאות. עוד יבואו מלחמות אין ספור, ומגפת המוות השחור, אבל החיים מתחילים להיראות טובים יותר.
כמעט 200 שנה ארכה בנייתה של הקתדרלה - זמן סביר לגמרי באותן שנים. דורות של בנאים ידעו כי הקדישו את חייהם למבנה אחד בלבד. גם האדריכלים המתחלפים ידעו כי הם משלימים זה את זה. אליהם מצטרפים דרך ארוכה שנסללה כדי להביא את חומרי הבנייה, השקעה הכספית עצומה, גאונות מחשבתית שהמציאה את הקשתות ופתרונות הנדסיים שיאפשרו את נשיאת משקל האולם והמגדל הכבדים.
הקתדרלה הושלמה במאה ה-14 ומאז נחה על זרי הדפנה, סוחטת קריאות התפעלות מתיירים ומקומיים, מפילה יראה על המאמינים הכורעים ברך בפני הראייה הזו לעוצמת האל. ושלא תהיינה אי הבנות - יכול היה להיות גרוע בהרבה.
הרי פריז היא עיר של מהפכות, של שפיכות דמים - טבח ברתולומיאו הקדוש, המהפכה הצרפתית, מלחמות נפוליאון, מהפכות 1831 (שיהיו הרקע שעליו יכתוב ויקטור הוגו את קורותיו שוברי הלב של ז'אן ולז'ן בספר עלובי החיים), מלחמת צרפת פרוסיה ומרד הקומונה הפריזאית, מלחמת העולם השנייה והכיבוש הנאצי, מהומות מאי 1968, ואפילו בימינו אלה מהומות האפודים הזוהרים. כולם הגיעו לפריז, כולם רצו להטביע את חותמם עליה.
"האם פריז בוערת?"
ידועה שאלתו של היטלר לגנרל פון חולטיץ, המושל הצבאי הגרמני בפריז שקיבל הוראה מפורשת להרוס את עיר האורות: "האם פריז בוערת?". אבל חולטיץ, משלל שיקולים, החל באי רצון להיכנס להיסטוריה כאחד מגדולי הנבלים, ועד הידיעה שהמלחמה מסתיימת ודי ברור מה יקרה לאדם שהורה להחריב את בירת צרפת שעוד רגע משתחררת - הפר פקודה. פריז לא נפגעה.
נוטרדאם שרדה, עם שאר האתרים. קרבות רחוב בין הרזיסטנס לורמאכט התחוללו בקרבתה, אבל הכנסייה לא הופצצה, לא הופגזה. בעצם, מרבית ההרס שנגרם לה, עד אתמול, נגרם בידי שוחרי טוב, בערך: המשפצים. אותם אלה שחרי אפו של הוגו עליהם צוטט בתחילת המאמר. אלה שהרסו קברים ושינו חלונות ויטראז' כדי לחדש את הכנסייה במהלך השנים. כדי להחזיר לה את תפארתה הקודמת קמה קבוצה שקראה לשחזר את ימי הזוהר - התחייה הגותית, הם קראו לעצמם, ושכנעו את ממשלת צרפת להשקיע בשיפוץ. זה היה באמצע המאה ה-19, ובראשם עמד גדול סופרי פריז, הוגו. והוא הצליח במאמצים - הכנסייה המפעימה שבה לגדולתה מכבר, לא רק האבנים, אלא פנים המבנה.
כמעט 900 שנה שומרים הגרגוילים של נוטרדאם על פריז, שהפכה בינתיים מעיר שדה מנומנמת לעיר היפה בעולם - לפחות לפי אוהביה. בירה של שירי השאנסונים, של הגל החדש, של ציירים אימפרסיוניסטים, סופרים נפלאים, קיסר ומלכים, מהפכנים ואילי הון, לוחמי צדק וקנאים. בהצלחה, בסך הכול. אולם אתמול כשל כוחם, והקתדרלה עלתה באש, שעות ספורות לפני נאום מתוכנן הנשיא מקרון על מחאת האפודים הצהובים. הנאום בוטל, כמובן.
הקתוליות אינה מה שהייתה בזמן מסע הצלב השני, או אף מה שהייתה לפני מאה שנה בלבד. כיום בבירת צרפת יש חילונים, מוסלמים, יהודים וכן, גם קתולים. המרחקים הרשמיים בצרפת, אחת המדינות הביורוקרטיות בעולם עדיין נמדדים מפריז, ובפריז - הם נמדדים מהנוטרדאם.
הכנסייה הקשישה ראתה הכתרות ונישואים. כאן התחתנה מרגריט, בתו של אנרי השני עם אנרי מלך נווארה, אנרי השלישי, שהמיר את דתו לקתוליות כדי להיות מלך צרפת באומרו: פריז שווה מיסה. כאן הוכרזה ז'אן דארק קדושה, כאן נערכה תפילת ההודיה על שחרור פריז מהנאצים. ההיסטוריה של פריז, של צרפת וחלק לא מבוטל של ההיסטוריה של אירופה נעשה ממש כאן.
בסופו של הספר, המתאר את סיפור האהבה של קווזימודו, הגיבן, החירש, שתום העין לצוענייה היפהפייה אזמרלדה, היא מוצאת להורג על לא עוול בכפה. קווזימודו, שלבו נשבר כשהוא רואה ממגדל הפעמונים שלו את התלייה דוחף את האחראי למותה, הכומר, אל מותו. וקווזימודו נעלם. לימים מוצאים בקבר האחים שאליו מביאים את הנידונים למוות שלד של אישה צעירה, ומחבק אותו שלד של גבר, שלד מעוות. קווזימודו בא להתאחד עם אהובתו, וגווע מחובק איתה. כשניסו להפריד את השלדים הם התפוררו.
כך תם סיפור האהבה הטרגי שכתב הוגו, אוהבה של הקתדרלה, האדם שהצליח לשקם אותה. אחד מרבים שסיפורם כרוך בסיפורה של הכנסייה הנקראת על שם אמו של ישו.
אחרי השריפה קו הרקיע של פריז ייראה ריק וחלול בלי הצריח הכה מוכר, הגג, הגרגוילים המחייכים והאולם הנישא. פרי עמלם של עשרות אלפים במשך מאות שנים שביקשו ליצור מבנה שיפעים את כל מי שרואה אותו ונכנס אליו - הצליחו.
