אני לי גיא-רון ואני רוצה שיתייחסו אלי באהבה ובכבוד. בת 24. גרה בתל אביב. יש לי שני הורים מדהימים ואחיות שלפעמים מציקות, כמו לכולם. אבל, יש עוד משהו חשוב וגדול שמאפיין אותי - אני אוטיסטית, שלא יכולה לדבר אבל יש לה מה להגיד. יותר מהכול אני רוצה שישמעו אותי, שיתייחסו אלי ושיבינו אותי. לא כי אני אוטיסטית, אלא כי אני חכמה, רהוטה ומצחיקה. כי יש לי מה לומר וכי אני מאמינה שכדאי לכם להקשיב. אני רוצה לדבר מבעד לאילמות. לפעמים אני גם צועקת מבעד לאילמות. חזק. שישמעו.
כמו שכבר אפשר לחוש באוויר - פסח מתקרב. אני חושבת שהחג הזה מלא משמעות. זה חג שמדבר על יציאה לחירות. חירות זאת מילה קטנה עם משמעות גדולה. היא הזכות הבסיסית של בני אדם לבחירה חופשית ולחופש. היא מהווה חלק מהמוטו של המהפכה הצרפתית. זה בשבילי ערך עליון.
כמו שאתם יודעים, אין לי הרבה חירות. הרבה דברים בוחרים בשבילי. יש לא מעט דברים בחיי שאין לי שליטה עליהם, אבל אני מנסה להשיג שליטה על מה שאני יכולה. יש לי הרבה מגבלות ומציאות של היעדר שליטה (עבדות?) בחיי.
זה מתחיל מזה שאני אילמת. יש לי כל כך הרבה מה להגיד, דעות ומחשבות - ובעיקרון, אני אוהבת "לדבר", אירוני אה? היבט נוסף של "עבדות" לגביי, הוא הגוף שלי. הרבה פעולות פיזיות הן מאתגרות בשבילי, כמו ריקוד שאני כל כך אוהבת וכמו בישול שהוא חלק חשוב מההנאה ומהחיים.
יציאת מצרים שלי נעשית בצעדים קטנים
מוטוריקה עדינה לא כל כך פשוטה לי - זה קשה ומצריך הרבה תרגול. הייתי רוצה שהגוף שלי ישתף איתי יותר פעולה. בכל זאת, אני מרגישה שאני חותרת ומתקדמת לקראת החירות.
אבא שואל אותנו כל שנה מה הייתה "יציאת מצרים" שלנו השנה, מטאפורית כמובן. אני חושבת ש"יציאת מצרים" שלי נעשית בצעדים קטנים וכמו בהגדה אני אצא בסוף לחירות, אני אמצה את החירות המרבית שלי.
זה לא פשוט בכלל, אבל זה ערך ומטרה חשובים מאין כמותם. היכולת שלך לשלוט בחייך, להיות עצמאית, ניידת וחיונית - זו חירות. האפשרות שלך לבחור צעדים שונים בחייך - זה חופש אמיתי. כל מהלך של התקדמות בכיוון הזה הוא יציאת מצרים שלמה עבורי.
דוגמא קטנה ואולי שולית, אבל חשובה. פעם היו מכינים עבורי אוכל, ועושים בשבילי כל דבר, ממש כמו ילדה קטנה. זה היה מתסכל מאוד. התנהלתי בתחושה ממש חזקה, שאני חסרת תועלת. זה היה מעצבן. בינתיים, למדתי קצת איך להכין לעצמי ארוחות. זה לקח זמן והתחיל מהכנה של קינוחים עם משלבות.
יום אחד, אחת מקסימה שאלה אותי אם אני רוצה לאפות, עניתי שכן - ככה זה התחיל. מאז למדתי לא מעט דברים. אני מכינה כדורי תמרים, עוגיות וכמה סוגי קינוחים נוספים, כמעט בלי שום עזרה. זה מגניב. אני שמחה שלמדתי, זה מראה על יכולת פיזית שלא חשבתי שיש לי, זה ממש לא מובן מאליו.
זה לא הכול, זאת רק ההתחלה. בזמן האחרון אני מחממת לי אוכל, חותכת ירקות, אבל זה לא מספיק. יש עוד הרבה מה ללמוד. הייתי רוצה להכין לי ארוחות לבדי, לדעת לבשל מתכונים שונים ולתת למשפחה ולחברים לטעום ממה שבישלתי. מעצבן שאני לא יכולה לעשות את זה בעצמי וללא סיוע מאחרים. זה מתסכל. אבל יבוא יום ואעשה גם את זה. לפחות אעשה הכול כדי להגיע לשם. גם לנסות ולהמשיך לנסות ולא לוותר זה סוג של חירות.
בליל הסדר אנחנו בעיקר יושבים יחד, סועדים ושרים. זאת ארוחה ארוכה ומעניינת. לא מעט אנשים חושבים שהיא ארוכה ומייגעת. אני דווקא אוהבת אותה. זאת פגישה משפחתית שבה כולנו ביחד ותמיד עם אורחים. אני מאחלת לכם שתיהנו מהחג ומליל הסדר המשפחתי, אבל בעיקר שתיהנו מהתקופה הקסומה של האביב, ומעל הכול שתפנימו את המהות של החג הזה, תנצלו את החופש ותיישמו אותו בחייכם. לא בטוחה שיש דבר חשוב יותר בחיים. מילה של לי.