במשמרת של נתניהו: הדרך למלחמה בלתי מתוכננת בעזה קצרה מתמיד

בעיתוי מושלם, מהסוג שכותבים יכולים רק לחלום עליו, התפרסם החודש בהוצאת המכללה לביטחון לאומי של צה"ל מחקרו של אלוף-משנה עמית סער, "כיצד מתחילה מלחמה שאיש לא רוצה בה: בירור תופעת ההסלמה הבלתי-מתוכננת". אל"מ סער, לדברי מקביליו בצבא - מהבולטים בקציני המודיעין, זיהה את התופעה שאפיינה את היגררות ישראל, ללא כוונה תחילה, ללבנון ביולי 2006 ולעזה לאחר שמונה שנים, ב"צוק איתן".

ההיערכות שעליה בישר צה"ל הבוקר - תגבור ההיערכות מול עזה, עד כדי כמחצית סדר הכוחות של "צוק איתן"; גיוס מילואים; מצג של עוצמה המזהירה את חמאס שלא להפריז בתגובה על התגובה הישראלית לפגיעה במשמרת - משקפת כניעה להגיון הפנימי של הסירוב לשחרר לחץ מתוך העליבות הדחוסה של שני מיליון פלסטינים ברצועה נטולת תקווה.

עוד בנושא:
בת ה-12 שנפגעה מהרקטה: "לא היה לנו מרחב מוגן אז רצנו החוצה"
גילת בנט תקפה את נתניהו: "מושחת ומעדיף את מפלגות השמאל"
רקטה מעזה פגעה בבית בשרון; שבעה נפצעו קל עד בינוני

מלחמה בלת"ם, בלתי-מתוכננת, היא המציאות שישראל מתנדנדת אל סף הגלישה אליה אחת לשבועות, חודשים או שנים - גם היום, בשרשרת האירועים והתגובות שתחילתם בפיגוע הטילי במושב משמרת. פיגוע, כי אינו שונה במהותו מההסתננויות למרכז הארץ בשנות ה-50', שגררו את ישראל של בן גוריון, דיין וצנחני אריק שרון לפעולות הגמול ולבסוף גם למלחמה שתכליתה הפלת המשטר המצרי.

בן גוריון הוביל אז קו לוחמני, לעומת המתונים בממשלה, אך שקול ומאופק יותר מזה של הרמטכ"ל דיין. כשסירב לאשר מלחמת מנע, בסוף 1955, מבצע "עומר" בפיקוד חיים אבי-עומר בר-לב, הסביר לקצינים שהיעד הסופי הוא שלום עם השכנות ושאין טעם במהלכים צבאיים העלולים להאריך את הדרך אליו.

מתאבד הנפץ והטיל המשוגר מדרום או מצפון הם נכדי המסתנן של שנות ה-50'. על כסאו של בן גוריון יושב, ויושב, ויושב בנימין נתניהו. באחריותו ובמשמרת שלו הגיעה מדיניות הביטחון למבוי סתום.

אין צורך בדמיון עשיר במיוחד כדי לתאר איך היה נתניהו, "ימין. חזק", מרעים בקולו אילו עמד בראש האופוזיציה וטען כלפי ראש ממשלה משבט השמאל החלש. מפקירים את ביטחון ישראל ואזרחיה. משלמים דמי לא ישגר לטרור. נותנים צוללות לערבים. הדמיון מיותר, כי זה, בשינויים שהזמן גרמם, היה קו התעמולה של ראש הליכוד נתניהו כשהכפיל ויותר את כוחו בין 2006 ל-2009, על כנפי לבנון ו"עופרת יצוקה" ושחיתות אהוד אולמרט.

גם בלי השחיתות שמערכת החוק מייחסת לנתניהו, הטיל למשמרת פגע בנקודת התורפה שלו: אין לו פתרון לבעיה הביטחונית. אחרי 10 שנים ושלושה מבצעים גדולים, שניים מהם בשלטונו, ברור ששיטת נתניהו נכשלה. לקח זה מזדקר כהבהק רקטה בדמדומי בוקר בשרון ערב הבחירות, כי מעבר לסוגיות עכשוויות וחולפות עומדת בהן להכרעה ברירת-על: האם הציבור מרוצה מהמצב ומעוניין בעוד מאותו דבר, או מאס בקיים וכמה לשינוי, גם ללא ערובה שהחלופה תצליח.

שום ארגון עדיין לא קיבל על עצמו אחריות למדיניותה של ממשלת נתניהו, אף שהריבון הוא הליכוד. מי שמכתיב את המהלכים הוא אחמד אבו-מוסטפה, שם גנרי, שיוצא מביתו ברפיח, שותה קפה של שחרית, מתמתח, לוחץ על מתג ושורק לכלב של פבלוב לעשות את כל השאר. אחמד הסורר יותר חזק מאיפא"ק. הוא קובע מתי נתניהו נאלץ לצאת מוושינגטון.

אמ"ן, שב"כ ומתאם הפעולות בשטחים מתריעים מזה חודשים רבים שהפיצוץ המיותר בעזה ממשמש ובא, אף שאינו גזירת גורל. לוח השנה עמוס בשבועות הקרובים בימי מועד ואזכור בשני הצדדים - יום האדמה ובחירות ויום האסיר (17 באפריל) ופסח ורמדאן ויום העצמאות. לא יחסרו רגעים מתוחים, לקראת ההליכה לקלפיות ובעת הרכבת הממשלה.

פרשת הצוללות הגרמניות למצרים חשפה את יומרתו של נתניהו לנהוג כשליט יחיד, בלי להיוועץ בחברי הקבינט ובראשי מערכת הביטחון. חובתה החוקית והמוסרית של הצמרת הפוליטית ושל הקצונה הבכירה היא לבלום את דחפיו הנואשים, כי המשותף לנתניהו ולעזתים כרגע הוא שבמצבם העגום אין להם מה להפסיד.

אל"מ סער, מחבר "מלחמה שאיש לא רוצה בה", משתייך לאסכולה של הרמטכ"ל אביב כוכבי, שהיה ראש אמ"ן ב"צוק איתן" ושהעריך - במחלוקת עם השב"כ - שבחמאס לא התקבלה החלטה מודעת להגיע ללחימה רחבת היקף. גם לא בישראל: שני הצדדים גלשו לעימות כוחני בניגוד לרצונם.

סער מציין ששני הצדדים לא הצליחו לגבש תמונת מציאות מדויקת זה של זה והתקשו בזיהוי סף ההסלמה. בישראל הייתה הערכת חסר של מידת המצוקה האזרחית בעזה ושל החשיבות המיוחסת בחמאס למצב הכלכלי וההומניטרי ושל החיבור לעזה, בעיני חמאס, של תגובת ישראל לאירועי הגדה המערבית - חטיפתם הרצחנית של שלושת הנערים ומעצר הגמול של משוחררי עסקת גלעד שליט.

לפי סער, התעלמות ישראל בשלבים המהוססים הראשונים של המבצע מהצעת חמאס להפסקת חילופי המהלומות, בתמורה לשיפור המצב הכלכלי, חיזקה את תפיסת חמאס שפני ישראל לעימות. בדיונים הפנימיים התקבלה גישתם המפוכחת של שר הביטחון משה יעלון והרמטכ"ל בני גנץ, בעידוד כוכבי, שבחמאס רוצים להכיל את התבערה ולא ללבות אותה; אבל בהתבטאויות החיצוניות גרמו דוברי הממשלה ובראשם נתניהו לרושם הפוך.

נתניהו בא להרתיע ונמצא מסלים. מדיניות הבידול בין הגדה ועזה החריפה את המתח בין ירושלים לעזה, בהיעדר ערוצי תקשורת. הנחת החלופה הרעה ביותר, ללא בסיס עובדתי, גרמה להתממשות הנבואה המרה וגם לשסעים בדרג המדיני-צבאי הבכיר.

בעזה אין עכשיו את מי להרתיע, כי אין מפני מה להרתיע - יחיא סינוואר ושותפיו להנהגה אינם רוצים בהתלקחות. לא השתנה המאזן היסודי של הסדרה לעומת הסלמה. בהיעדר מדינאי בעל סמכות ואחריות, מוטל על כוכבי, ראש השב"כ נדב ארגמן, אלוף פיקוד הדרום הרצי הלוי ועמיתיהם למלא את הריק שהותיר נתניהו. להם אין מותרות של פוליטיקאי, המסוגל לעצום את עיניו ולהרים את קולו, כדי להחריש את השאלות המנקרות, מה יהיה הסוף, האם זאת הדרך ולאן הולכים מכאן.

נתניהו הוא היום גם ראש ממשלה, גם שר ביטחון, גם חשוד בפלילים, גם מועמד בבחירות וגם מבקר בחו"ל. ממלא מקומו במשרד הביטחון הוא יואב גלנט; גדי איזנקוט מצטער בוודאי על שלא הזדמן להם לנהל את המשבר בצוותא. עם כוכבי, שהיה מפקד אוגדת עזה אצל אלוף פיקוד הדרום גלנט, אין משקעים עם שר הביטחון לשלוש יממות. אבל הנה, ביבי חוזר, ממטוסו אולי יראה את המילואים המוסעים באוטובוסים בהמוניהם לגבול עזה, והלב מתרחב, עת אחדות היא, ומלחמה, וחנינה.