הלך לעולמו אתמול (חמישי) אהרוניק ישראלי, "בן הקיבוץ המבוגר בתנועה הקיבוצית", שבוע לפני יום הולדתו ה-98. ישראלי ביטא ברוחו את אחד המרכיבים המרכזיים ב"צופן הכנרתי" - עקשנות שהתבטאה לאורך השנים בהצמדות אל הקרקע ובוויכוחים פנימיים אין סופיים על כל דבר ועניין, שהאחרון ביניהם היה, איך לא, על תהליך ההפרטה. לפני שש שנים, כשכנרת חגגה מאה, אף כתב ספר ושמו "חייל של כנרת". בספר הביע את כעסו הגדול על תהליך ההפרטה שעבר הקיבוץ. ישראלי יובא לקבורה היום בבית הקברות בקיבוץ כנרת.
אהרוניק ישראלי נולד ב-28 במרץ 1921 בחצר כנרת, להוריו חיה ובן ציון ישראלי. הוא נקרא על שם אהרון שר, חבר כנרת, שנהרג בקרב בהגנה על תל חי - שלושה שבועות לפני הקרב בי"א באדר בו נהרגו שבעה נוספים, בהם יוסף טרומפלדור.
בן ציון ישראלי, אביו של אהרוניק, איש העלייה השנייה, היה ממייסדי כנרת ומחדש גידול התמר בארץ ישראל. בן ציון ישראלי נהרג ב"אסון מעגן" בשנת 1954, כשמטוס התרסק לתוך קהל בטקס לזכר צנחני הישוב שצנחו באירופה הנאצית במלחמת העולם השנייה. אהרוניק נישא לחנהל'ה בשנת 1942, ונולדו להם ארבעה ילדים. בנו של גור ישראלי, ונכדו של אהרוניק, גדל להיות סגן אלוף שאול ישראלי, מפקד גדוד 77.
אהרוניק למד בבית החינוך בדגניה א', וב-1938 עבר אימונים ב"הגנה". ב-1941 התגייס יחד עם אביו לבריגדה היהודית ולחם נגד הגרמנים בחזית בצפון איטליה. עם תום המלחמה עסק בהעברת פליטים יהודים לנמלי הים.
עוד בוואלה! NEWS
"לא להשאיר אף אחד לבד": מתה מזכירת הקיבוץ ששכל 11 מבניו ביום כיפור
במלחמת העצמאות לחם אהרוניק בקרבות עמק הירדן, לבלימת הצבא הסורי. בקרבות הקשים בצמח נהרגו 42 מהמגנים, בהם גם דן כנרתי, נער בן 17 מכנרת. כנרתי נפצע קשה בקרב, וחברו, גור מאירוב ואהרוניק ישראלי, חילצו אותו משדה הקרב והצליחו לפנותו למרפאה בכנרת, משם הוא נלקח לבית החולים "שווייצר" בטבריה. כנרתי מת מפצעיו כעבור עשרה ימים.
שבעה שבועות לאחר מכן, נהרג מאירוב בקרבות על הגנת סג'רה. גם הוא היה בן 17. בנו של אהרוניק, גור, נקרא על שמו. גור ישראלי עצמו היה נווט במטוס קרב ובמלחמת יום כיפור מטוסו הופל בשמי סוריה. עם זאת, ידעו הוריו על היותו בין החיים, זאת אחרי שראו את תמונתו בעיתונים זרים. רק כעבור ארבעה חודשים הועבר מהסורים שמו באופן רשמי.
בקרבות על העמק במלחמת העצמאות, היה אהרוניק ישראלי בין הלוחמים שבלמו את הטנקים הסורים בשערי דגניה א' ומנעו מהם לכבוש את הקיבוץ, לחצות את הירדן ולשעוט באין מפריע לעבר חיפה. צישראלי טיפס על אחד הטנקים ולקח את האקדח של אחד החיילים הסורים. כל השנים האקדח היה אצלו כמזכרת לאותו יום גורלי. מסופר שאת אחד הטנקים הסורים הצליחו חברי כנרת להניע ולהסיעו לקיבוצם, עד שנאלצו לוותר עליו לדרישת צה"ל.
לאחר המלחמה התמנה אהרוניק למפקד אזור עמק הירדן. במהלך השנים שימש בקיבוצו מזכיר, גזבר ומרכז משק. כשיצא לפנסיה, הפך את שימור מורשת כנרת למפעל חייו, והיה ממקימי מוזיאון כינרת. לפני 30 שנה, כשנסגר ענף המדגה של כנרת והבריכות נעזבו וננטשו, החליט ישראלי לשקם את הבריכות ואת אזור הביצה. הוא שיפץ את בית המוטור, שיקם את הבריכות והאזור הפך לשמורת טבע קטנה ומטופחת, המשמרת את זיכרון ראשית ההתיישבות.
שביל ישראל עובר בלב השמורה הקטנה, שבתוכה גם ניתן לחלוף על פני הקבר של "בובה", פרדה שהייתה כוח העבודה המרכזי של הקיבוץ. לאחר שעייפה בובה, שאתה עבד החלוץ אהרון שידלובסקי במשך 15 שנים מאומצות, החליטו חברי כנרת להוציאה לגמלאות. היא חיה בפנסיה מאושרת וביום שמתה, בשנות ה-40, לקח שידלובסקי טוריה ומעדר ובמשך יום שלם חפר בור בשדה. כשסיים, הגיעו כמה חברים ויחד אתו קברו את בובה בבור.
כשישראלי שיקם את האתרים מעברה של כנרת, הוא הניח מצבה על קברה של בובה ועליה נכתב: "פה נקברה בובה שחרשה, קילטרה ותילמה בנאמנות את אדמת כנרת בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. יהא זכרה שזור בתולדות כנרת".
"זו המסורת הכינרתית"
גם במפעל ההנצחה הקפידו הכנרתים להתווכח ואהרוניק הצטיין בכך. הוא עמד על כך שבשלט לציון "חורשת האקליפטוס" המפורסמת, ייכתב כי היא ניטעה בשנת 1912. אך כמו במאבק נגד ההפרטה, גם בוויכוח הזה הפסיד והוחלט כי על השלט ייכתב שהחורשה ניטעה ב-1917.
כשהוציא את ספרו "חייל של כנרת", כתב עליו מוקי צור, היסטוריון תנועת העבודה, כי "הוא ינהל את הקרב עם הקרובים לו כנראה מתוך אמונה כי זוהי המסורת הכנרתית: בביקורתך הסוערת לשכניך אתה מבטא את אהבתך למקום ולרעיון. במלחמה זו נגד דעות והכרעות זולתך, אין עוזבים את העמדות ובכך מאדירים את המסורת של כנרת. במיוחד אין עוזבים את העמדות אם נשארים בהן פצועים."