בואו נודה: נשים לא מהוות חלק אמיתי ומשמעותי בפוליטיקה בישראל. מתמטית עוד אפשר להתווכח, הם הרי משתדלים שנרגיש טוב, ומאפשרים לנו שריונים, קישוטים, משבצות, ונוכחות מרשימה במחוזות הלא ריאליים. אבל כדי להבין את הפוליטיקה הישראלית היום, יש להבקיע את מסך המספרים, שנועד לטשטש את העיניים.
לכאורה אין בעיה: נציגות נשית יש ברוב המפלגות, פרט לאלה שמתנגדות לכך עקרונית. המספרים מראים ש"מה אתן רוצות הרי הכול בסדר": ב"ליכוד" הקפידו שיהיו חמש נשים ב-26 המקומות הראשונים ברשימה, ב"ישראל ביתנו" ממש עמדו על כך שתשולב נציגה נשית באחד משמונת המקומות הראשונים ברשימה, וברשימה המאוחדת של גנץ-לפיד הגדילו לעשות: לא פחות משש נשים גויסו במיוחד כדי להשתבץ בשישה מתוך 22 המקומות הראשונים (ו-10 מתוך 36 המועמדים הראשונים, שזה כמעט רבע).
לקריאה נוספת:
"לקראת החיבורים הצפויים בשמאל": נתניהו מבקש עוד שריונים
תקנון אגודת ישראל שונה, אך נשים לא יוכלו להתמודד בבחירות
טל רוסו על הצטרפותו למפלגת העבודה: "עולה על מדים חדשים"
בשילוב הרשימות כולן, יהיו בכנסת הבאה בין 25 ל-30 נשים (לעומת 35 כיום). אמנם רחוק מיחס הולם לחלקן באוכלוסייה, אבל פעם היה הרבה יותר גרוע. אז הנה, את ליטרת הבשר שלנו קיבלנו, למה להגיד דברים קיצוניים כמו "אין נשים בפוליטיקה הישראלית?".
כי כל אלה הם פרוצדורות ומשחקי יח"צנות. האמת הקשה בקשר לפוליטיקה הישראלית, נגלתה אלינו בשבוע האחרון, כדי להזכיר לנו מי המשבץ ומי המשובץ, מי המנהל ומי המנוהל, מי הגנרל ומי הם פקודיו, ושיח המור"קים של הגנרלים המתנהל בתקשורת בנימת של מי יותר גדול, ממחיש את הלהט בחיפוש אחר המצביא, הלוחם שמקבל החלטות קשות בזמן אמת, שיוציא אותנו מהבוץ. חברה מיליטריסטית כבר אמרנו?.
ולענייננו, מספר הנשים הגבוה ביותר להיכנס לכנסת הוא ב"כחול לבן", הרשימה המאוחדת של גנץ ולפיד שם שובצו במקומות הריאליים 10 נשים, אך רק שתיים בעשירייה הפותחת ואף אחת בחמישייה הפותחת. שם שילבו כוחות השבוע כדי לרקוח מהפך שלטוני בהובלת הגנרלים.
בינתיים, במקום אחר לגמרי, התלבט אבי גבאי איך יוכל לייצב את מפלגת העבודה שלו, ככזאת שאפשר לסמוך עליה, והצניח גנרל על הראש של כל חברי הכנסת המצוינים שעמלו והשקיעו וזכו רק שבוע קודם באמון חבריהם למפלגה. בעוד בנט פינק עצמו בטייס, מהמוצדקים בתולדות ישראל, שיחפה על שתי הנשים שלפניו ברשימה, בבית היהודי הצניחו קצין בכיר משלהם שינהיג את כל העסק, כדי ליצור חמישייה גברית פותחת שתוכל לתת פייט לרביעייה הגברית הפותחת של "מגן" - שגם בראשה עומד גנרל.
כך, בדרך זו בדיוק, מנציחה עצמה האליטה הגברית, שברגישות ובהבנה, תמיד-תמיד תזכור לשבץ דמות נשית כלשהי, כהצהרה חגיגית: "אנחנו מאמינים במין הנשי, ומאפשרים גם לו לתרום ולהשתלב".
גם בליכוד מעדיפים את הנציגים שלהם גברים. אמנם בכנסת היוצאת שבה היו לליכוד 30 מנדטים כיהנו תשע נשים, מספר שיא, אך ברשימה החדשה לכנסת הבאה, יהיו לכל היותר שש נשים ב-30 המקומות הראשונים.
הציבור נופל שוב בקסם הדרגות וסיפורי מורשת הקרב
אז למי הטרוניה? האם לחונטה הצבאית המשמרת את עצמה? האם לקרטל הגברי המנציח את שלטונו? ואולי לאותן נשים הנכונות להסתפק במקום צנוע בספסלים האחוריים? לא, לא, ולא. הטרוניה היא כלפינו, הציבור, שבחלקו הלא קטן, מוקסם מגנרלים, וחש ביטחון למשמע קולם העמוק ולמראה מבטם עתיר הקרבות.
הטרוניה היא כלפי הציבור שנופל שבי בקסמן האכזב של הדרגות וסיפורי מורשת הקרב, עד כדי שהוא מוכן לבנות את חלומותיו סביב אדם שאינו מכיר כלל, רק בגלל ששכב אי פעם בשוכות, או התפרץ למטוס חטוף כשהוא לבוש בבגדי אישה.
הטרוניה היא לציבור שמתפתה להאמין שלעומת הסוגיות הביטחוניות, מחווירים כל יתר נושאי המדינה והחברה, שניסיון צבאי הוא כל מה שנדרש כדי להנהיג מדינה, ושיוצא סיירת מובחרת הוא בהכרח כשיר להיות מדינאי לעתיד. המיליטריזם בחברה הישראלית, שפעם שלט - שולט גם כיום, ומחזיר אלינו פעם אחר פעם את דמות המאצ'ו שמבטיח ביטחון, אבל אין לו התחלה של מושג בענייני חינוך, רווחה, דיפלומטיה או כלכלה.
ביטחון הוא דבר חשוב אך מבט המופנה רק לגבולות הינו עיוורון מדאיג למה שמתרחש בבית פנימה וזו סכנה קיומית לא פחות גדולה לכולנו. מגמה זו תאפיין ככל הנראה את סדר יומה של הכנסת הבאה, אם לא נדאג לשלב נשים שתייצרנה הפיכה בסדרי העדיפויות הלאומיים.
וכל עוד לנו האזרחים לא יהיו מספיק חשובים תחומי החיים האחרים, שמעבר לתקיפות בסוריה וליירוט טילים מעזה, ולא יהיה חשוב גם הביטחון הכלכלי, החברתי והמגדרי לצד זה הצבאי - לא יהיו באמת נשים בפוליטיקה בישראל.