אילו נותרה לראש הממשלה בנימין נתניהו טיפת כבוד עצמי וגינונים ממלכתיים, הוא היה מודיע הלילה (חמישי) על התפטרותו מראשות הממשלה. שימוע או לא שימוע, בחירות או לא בחירות, היום נפל דבר בישראל: לראשונה, כתב חשדות, טיוטת כתב אישום, נגד ראש ממשלה בעת כהונתו ועל עבירות לכאורה שנטען שביצע בעת כהונתו. גושפנקה רשמית למערכת מסואבת ומסועפת של שחיתות ציבורית בדרג שאין רם, וכנראה גם רע, ממנו.
ראש הרשות המבצעת, יושב ראש חבר השרים המכריע בענייני חיים ומוות, מלחמה ושלום, אינו יכול להישאר בתפקידו עוד דקה אחת - למעט חפיפה עם ממלא מקומו - בנסיבות אלה; ודאי שאסור לו להמשיך ולהחזיק עוד דקה, עוד מבצע, בתיק הביטחון. המדינה גדולה יותר מכל אחד ממשרתיה, נבחרים כפקידים כקצינים.
לקריאה נוספת בנושא
נתניהו הגיב להחלטת היועמ"ש: "רדיפה פוליטית שמטרתה להפיל אותי"
היועמ"ש הכריע: נתניהו נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים | כתב החשדות
הליכוד: "מסע ציד נגד רה"מ". באופוזיציה תקפו: "נתניהו מבייש את המדינה"
המופת שחייב להציג בכיר השליטים אינו יכול להיות, כמקובל אצלו, תועלתני וקטנוני. זה מה שיישאר ממנו, כי רחובות וכיכרות כבר לא ייקראו על שמו, אלא אם ביקום מקביל קיים עולם תחתון ובו יוצאים מכביש אהוד אולמרט במחלף משה קצב. נתניהו קרא לאזרחים להקרבה. יתכבד לפיכך הוא ויקריב לפני שיוקרב.
יצחק רבין, במצב דומה אם גם ללא סיכון אישי, רק כהזדהות עם רעייתו המואשמת (מה שלא אובחן אצל נתניהו בתיק המעונות), התפטר מתפקידו כ-40 יום לפני הבחירות והעביר את השלטון ליריבו המר, שמעון פרס. זה היה הדבר הנכון, ההגון, לעשותו; אבל לנתניהו היו תמיד קשיי הפנמה. הוא אף אינו נמצא במצבו של אולמרט, שנאלץ להתפטר בעיצומה של חקירת פרשת טלנסקי בלחצם הצולב של יריבו החיצוני אהוד ברק ויריבתו הפנימית ציפי לבני. נתניהו נהנה - עד להודעה חדשה - משיתוף הפעולה הבזוי של נמושות פוליטיות, בליכוד ומימינו.
אם יעמוד במריו, תנחתנה בשערי בית הדין הגבוה לצדק עתירות נגד כשירותו להרכבת הממשלה הבאה. נתניהו, באדיבותו של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, בקצב המדוד שהישרה על הכפופים לו עד לאחרונה, הגיע בשלום עד סמוך לבחירות שהקדים.
השאלה - האם יותר לו להרכיב ממשלה אחרי הבחירות?
עכשיו השאלה המשפטית היא האם יותר לו - או לנשיא להטיל עליו - להרכיב ממשלה לאחר הבחירות. בהינתן מצבו החדש, כמואשם, בין חשוד לנאשם. זה האתגר שבפני גיבורת הפרק הבא בעלילה, נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות.
בפרק המגיע היום לשיאו, היו גיבורי-משנה, בהם העיתונאי גידי וייץ (הארץ), שבלעדיו לא היו יחסי נתניהו עם שאול אלוביץ' קורמים עור ותיקים, ברשות לניירות ערך ובמשטרה ועד כדי סף אישום שוחד; וחוקרי יחידות להב 433, בראשות ניצב מני יצחקי; ופרקליטי מחוז תל אביב (מיסוי וכלכלה) בראשות ליאת בן-ארי ויהונתן תדמור, שלא היו עושים שקר בנפשם ונשארים בתפקידיהם אילו גנז היועמ"ש את התיקים שהכינו בקפידה ובאמונה. הם ולבסוף גם פרקליט המדינה שי ניצן משכו באוזנו הימנית של מנדלבליט, עוזרים תבוסנים משכו באוזנו השמאלית, ורגע לפני שנותר ללא אוזניים קם והכריע כארי, או כמעט כבן-ארי.
מסיכום שלושת התיקים מצטייר מנדלבליט כאיש האמצע, איש הממוצע. נותן חבל לחקירות - ומהדק אותו (סביב צוואר החוקרים). מאפשר, אך לא נלהב לאשר. בין הרצוי והמצוי נח מנדלבליט בחצוי; והוא גם רך עד כדי שערוריה ביחסו לשרה נתניהו - עובדה שלא נעלמה מעיני הגנתה בתיק המעונות, שם אינו מגבה את הפרקליטות הלוחמנית של מחוז ירושלים - וכלפי ראש המוסד יוסי כהן, שנמוג בזריזות של אמן אשליות מתיק המתנות.
מנדלבליט הוא הגיבור הראשי, העצוב, מי שהתלבט והתחבט, נמלך ונהפך עד שמימש את סמכותו להכריע, כי אין בילתו. לא הרי עצה, עמדה והמלצה כהרי החלטה. ראש הממשלה והיועץ המשפטי הם שני המחליטים העליונים, איש-איש בתחום אחריותו.
התנהגותו של נתניהו גרמה להם להתנגשות חזיתית, אחד מהם יתרסק. המאחלים לנתניהו שייחלץ בשלום אומרים, למעשה, שמבחינתם יכולה מערכת החוק כולה ללכת לעזאזל; שמלאכה מקצועית, יסודית, של עשרות שוטרים ופרקליטים, בשלושה תיקים, עם מסננות ובקרה והבנת החומר והחומרה, אינה שווה את הנייר המגרגר עתה בכמויות אוטובוסיות במעי המדפיס הממשלתי.
זה משחק סכום אפס - אם נתניהו בסדר, המערכת לא, ואפשר לסגור את המדינה לשיפוצים. גם את העיתון שהכתיר את עצמו "של המדינה": על המו"ל שלו, החשוד בשוחד, להתפטר מסמכויותיו, להפקיד את נכסיו בנאמנות ולצאת - כמו בן שיחו באותן הקלטות - לשדה בוקר פרטי, ששניהם יוכלו לשוב ממנו אם יזוכו או ישכנעו את התביעה לחזור בה מהחשדות.
נתניהו הוא הראשון בישראל שזיהם את ראשות הממשלה בפלילים. ראש הממשלה הראשון שנחקר באזהרה, כחשוד (פרשת בראון-חברון); ראשון שנחקר כחשוד בתום כהונתו על עבירות לכאורה שביצע בעודו בתפקיד (פרשת עמדי); ועכשיו, כתב החשדות, שהקלים שבסעיפיו, אלה הפחותים משוחד, משדרים אנחת רווחה מזויפת מצד תומכיו: אשרינו, רק רמאי ומפר אמונים הוא, בכפוף לשימוע ולמשפט.
בהגנת אחד החשודים האחרים, שטובתו אינה זהה בהכרח לזו של נתניהו, אמרו היום שיסכימו לדחייתה של קבלת חומרי החקירה עד לאחר הבחירות, כבקשת החשוד מס' 1, רק אם ששת השבועות האבודים לא ייחשבו במועד הקצוב לשימוע.
הזירה הציבורית חשובה להישרדותו פחות מהזירה המשפטית
נתניהו, כמובן, רוצה להסיט את תעמולת הבחירות לנושאים ולמועמדים אחרים. כל יום של עיסוק תקשורתי בשחיתות יתמקד בו ויגרע מכוחו של הליכוד. הוא חושש הן מציטוטים נוקבים של העדים נגדו והן ממבוכות שייגרמו לו כשיתפרסם מה שאמר בשיחות המוקלטות ובחקירת המשטרה, כל אמירה כשלעצמה והפערים ביניהן.
גם דבקותם של נפתלי בנט, משה כחלון ואביגדור ליברמן בו עד יעבור שימוע עלולה להתערער לנוכח מטחי הגילויים; ועדיין, ולמרות ההקרנה ההדדית ביניהן, הזירה הציבורית חשובה להישרדותו פחות מהמשפטית.
אשתקד, בפגישה עם אישיות פוליטית, שמע נתניהו עצת חינם: אל תחזור על שגיאתו של אולמרט, אל תיחפז להתפטר. לשמע העצה גחן נתניהו אל בן שיחו והמתיק אתו סוד, כדרכו באנגלית: I didn't do it. את עצמו הוא שכנע, כנראה. את השוטרים והתובעים, פחות. נותרו רק השופטים, שבדחיית התייצבותו בפניהם מתרכזים מאמציו.
אם הליכוד יצבור די כוח לעמוד במרכז ממשלה חדשה, ואם שותפיו בכוח המתקראים "טבעיים" לא יתביישו לחבור אליו שוב, תעמוד למבחן כשירותו המשפטית להרכיב ממשלה. לפי הפסיקה והתקדימים הקרובים, ייפסל. הנשיא ריבלין, ככל שישתוקק להטיל עליו את הרכבת הממשלה, יהיה מנוע מכך בצו בג"ץ.
סופה הרשמי של תקופת נתניהו, כך או כך, יבוא באפריל, "האכזר בחודשים" לפי ט.ס. אליוט; אולי באנגליה, כי בארץ לא חמל עליו הקצר בחודשים, פברואר, בשבוע אחרון מהודק של מיזוג גנץ-לפיד, הסירוב להפצרותיו הקבצניות וכתב החשדות.
עכשיו, ממיר נתניהו את יתרת כבודו בחודש וחצי של שררה. די היה לחזות בבוז שהביעו עוברים ושבים לעבר שיירת השב"כ והמשטרה שלו, בנסיעתה הכוחנית ("מונית, תעצרי שם, לא להיכנס לצומת") שלו השבוע לנתב"ג ומשם לרוסיה, שוב ללא צורך, למעט גחמה משפחתית ורווחי "אל על", ב-777 הבזבזני; אבל מה אכפת לו, זה לא כספו הפרטי.
אלא שהמזבח שבקרנותיו נאחז נתניהו, סעיף 18 לחוק יסוד הממשלה, המאפשר לראש ממשלה הנשען על תמיכת סיעות קהות מוסרית להישאר בתפקידו עד לדחיית ערעורו בעליון על הרשעתו במחוזי, כלל אינו צריך לעמוד על רגליו.
זה דינוזאור ששרץ בפארק דה-יורה ונלקח באופן מלאכותי ואף שערורייתי מהקשר אחר, שונה עד כדי סתירה. ראוי לדרוש מהמועמדים המובילים לרשת את נתניהו, בין מהליכוד ובין ממפלגות אחרות, להתחייב להחזיר את המצב החוקי לקדמותו ולבטל סעיף זה.
ההיתר לדבוק בכיסא עד למיצוי ההליכים - חלק מעסקת חבילה
הבונקר התת-קרקעי של נתניהו נחפר בחוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה, שנכלל בספר החוקים תשע שנים (1992-2001) והשפיע על שלוש מערכות בחירות: , 1996, 1999, 2001. רק אז, אחרי רבין ולפני אולמרט, התבקשו הבוחרים להצביע בשני פתקים, לראש ולרשימה. ב-2001 נבחר רק ראש ממשלה, אריאל שרון, ב"בחירות מיוחדות" כהגדרתן באותו חוק, בעוד שהכנסת שנבחרה ב-1999 ממשיכה לכהן עד 2003.
ההיתר לראש ממשלה העומד לדין לדבוק בכיסאו עד למיצוי ההליכים היה חלק מעסקת חבילה, שבמסגרתה הותר גם למועמד שאינו חבר כנסת להתמודד בבחירות המיוחדות (ולכן שקל נתניהו, שהתפטר מהכנסת לאחר הפסדו לברק, להתמודד בבחירות 2001).
נגד הטבות אלה, הוטלה על ראש הממשלה שנבחר במישרין מגבלה - שבע שנות כהונה רצופה בלבד. כוונת המחוקק הייתה להגדיל ובמקביל להגביל. בצד האחד של המשוואה, לבצר את כוחו של ראש הרשות המבצעת מול הרשות המחוקקת, הנבחרת בנפרד, כך שלא בנקל יופל ראש הממשלה ויוקדמו הבחירות, המיוחדות או הכלליות; ובצד השני, לקבוע מראש תאריך תפוגה שפירושו לכל היותר שתי תקופות כהונה.
המתכונת הקודמת של חוק יסוד הממשלה נחקקה ב-1968, כשלוי אשכול היה ראש הממשלה. במותו, חודשים מעטים אחר כך, בחרה מפלגתו בגולדה מאיר והכנסת הביעה אמון בממשלתה, בדיוק כפי שעשתה כשדוד בן-גוריון התפטר, ב-1953 וב-1963, ועל מקומו באו נציגי המפלגה, משה שרת ואשכול.
כך אירע גם כשגולדה התפטרה ורבין הוסמך לייצג את המפלגה, כשמנחם בגין פרש ויצחק שמיר נשלח תחתיו בידי מפלגתם, וכשפרס אושר בממשלה ובכנסת כראש הממשלה לאחר רצח רבין. בכל המקרים לא היה ספק שהסיעה בכנסת, העומדת במרכז הממשלה כנציגת מפלגת השלטון, אינה עומדת על אדם אחד, ולו גם בן-גוריון במפא"י ובגין בליכוד. ראש ממשלה הולך, לא משנה מדוע - נסיבות רפואיות, פוליטיות, משפטיות - וראש ממשלה בא.
סוגיית החקירה הפלילית נגד ראש ממשלה ובעקבותיה העמדתו לדין לא נזכרה כלל בחוק מתקופת אשכול (שבגין היה אחד השרים בממשלתו). האפשרות שנגד ראש ממשלה - היו עד אז רק שלושה - תקום עילה להליך פלילי לא עלתה על הדעת. או שהפוליטיקאים של אז היו תמימים, או שמערכת אכיפת החוק נחשבה כה צייתנית, עד שנדרש דמיון פרוע להגות התפתחות כזו. רק בתקופת ממשלת רבין, כשנחקר שר השיכון אברהם עופר ובתוך חודשים נודעה גם ההסתבכות הדולרית של לאה רבין, התחיל הדמיון להתקרב למציאות.
נתניהו - ראשון הנחקרים
הנוסח המעודכן של שנות ה-90, נארז והוגש לנתניהו, היחיד בליכוד שתמך בו וראשון הנחקרים מבין ראשי הממשלה. בנוסח זה הוקדשו סעיפים 25 ו-26 לסוגיית החקירה והתביעה נגד ראש הממשלה. כשבוטל החוק והוחזר למתכונת אשכול, נשארו בו, שלא כדרך הטבע, סעיפים אלה, במספור אחר.
מגבלת שבע השנים נמחקה; הפטור מההתפטרות, עד לדחיית הערעור על ההרשעה, דילג מהבחירה הישירה, שנגנזה, לבחירה ברשימות. סרח עודף, שעטנז, חיסון עצמי לראשי ממשלה? כל התשובות נכונות.
העיוות שהשתיל סעיף זה בחוק החדש-ישן מתיימר לחזק את היציבות השלטונית, אך בפועל מפרנס את השחיתות. הוא מדרבן את החשוד/הנאשם להיצמד לראשות הממשלה ולדרוש משותפיו לרקוח חקיקה נוספת שתשאיר אותו שם ומחוץ לכלא, בכל מחיר שיתבעו ממנו.
בתסריט של מדע בדיוני, המניח לנתניהו להרכיב ממשלה ולעמוד בראשה בעוד משפטו מתנהל, הוא מפקיד בידי אחד מנאמניו, למשל יריב לוין, את תיק המשפטים, כדי לשלוט בעוד שנתיים וחצי בתהליך מינוי היועמ"ש הבא (ועד אז במינוי שופטים לעליון ולנשיאות המחוזי בירושלים, המוסמך לשפוט את ראש הממשלה).
ועדת האיתור ליועמ"ש הבא תחפש אדם כלבבו של הנאשם. מצב בלתי נסבל, כמצב שאליו קלע נתניהו את המדינה, בעזרת הנמושות הפוליטיות המוכנות לסור למרותו בעודו חשוד - ובהמשך מואשם - בשוחד ובמרמה. לא לטובת עצמן, חלילה, ולא מתאוות שררה; הכול למען ארץ ישראל.
מנדלבליט מימש היום את סמכותו העצומה, הייחודית, של ראש התביעה הכללית. אחרי שהעיד על עצמו ועל המנגנון המקצועי שמתחתיו שעבדו במסירות ומיומנות ולא העדיפו מהירות על איכות, לא סביר שמנדלבליט ינהג כתגרן בשוק וינפח את מחירו רק כדי להוריד אותו בשימוע. מה שנכלל בכתב החשדות הוא גם מה שצפוי להיכלל בכתב האישום.
יעקב וינרוט חסר לנתניהו יותר מתמיד
אם רק אחד מכעשרה כתבי-אישום מסתיים בזיכוי, אפשר להניח אומדן דומה לשיעור כתבי החשדות שאינם הופכים לכתבי אישום לאחר שימוע. בחשבון מהיר, יש עשירית סיכוי שכל אחד מתיקי נתניהו ייסגר, ולכן הסיכוי לסגירת כל השלושה גם יחד הוא עשירית בשלישית - אלפית. חזקת שלוש זו גוברת על חזקת החפות, לצורך שילוחו של נתניהו מראשות הממשלה, אם כי כמובן לא לקביעת אשמתו, המסורה לשופטיו במחוזי ירושלים ולערכאת הערעור בעליון.
מהו, בכל זאת, מרווח הטיעון של ההגנה, בבואה להציע הסבר חלופי לעובדות המגובות בהקלטות, מסמכים ועדי מדינה? היא יכולה להיתמם בעניין פער בין מה ששודר לבין מה שנקלט. היסוד הנפשי. עשה, נכון (הוכחש, אך ההכחשה נזנחה כשהתברר שנתפס בשעת מעשה), אבל לא התכוון לעשות. לא הבין שהוא עושה. אין להחיל עליו אחריות פלילית למעשיו. האור ברמזור אמנם היה אדום - המצלמה תיעדה, השוטר תצפת - אבל הנהג לא ראה אותו, כי סונוור בבוהק השמש, או שקע במחשבות על נתיב הגיחה של F-35 לאיראן.
להסברים כאלה יחסר לנתניהו סנגורו יעקב וינרוט, אלוף המליצות הפילוסופיות-היסטוריות-פסיכולוגיות המסיחות את הדעת מליבת התיק. על אחד מלקוחותיו, בפרשה ביטחונית, אמר, לאחר מובאות מתהילים ולפני ההיסטוריון הצבאי לידל הארט, מילן קונדרה, יהושפט הרכבי, אהוד ברק ואהרן ברק, "אצלנו האיש שטף חלק גדול משכבות הדטרמיניזם הציני שעורכי דין נגועים בו וגם פתח במקום שלא נותר בו מאומה מלבד ייאוש ריאליסטי. אל לה לחברה לטבוע במצחו את חותם הסטיגמה הממוסדת, הלא היא העבריינות הפלילית. האם מותר להכניס אדם לתנאי ואקום שבו אין לו ביטחון אקזיסטנציאלי, שבו אין הוא יכול לקבוע את מקומו, לא במסגרת הזמן ולא במסגרת האמפיריקה, שבו אין שום קשר קונסיסטנטי בין 'לפני' לבין 'אחרי', ולאחר מכן לומר לו, עבריין אתה?".
לא נורא, ואולי אף מצוין, אם זה נשמע כמו ממבו-ג'מבו. דטרמיניזם, ריאליסטי, אקזיסטנציאלי, אמפיריקה, קונסיסטנטי. אולי משהו יידבק. (הלקוח אמנם הורשע, אבל ההגנה הייתה ספרותית לעילא).
תיק בראון-חברון, שם הגורם עוול לרוני בראון, כי למעשה היה זה תיק ריצוי אריה דרעי במינוי יועמ"ש שאינו עו"ד דן אבי-יצחק תמורת תמיכת ש"ס בהעברת חברון, שיקף את סמכותו הממוקדת עד כדי בלעדיות של היועמ"ש - בכפוף לשימוע בבג"ץ - להחליט אם לחקור או לסגור, להאשים או להעלים. על היועץ שהתמנה כשבראון התפטר, אליקים רובינשטיין, לפסוק אם התנהגותו של נתניהו הייתה עבריינית לכאורה באופן המצדיק את העמדתו לדין.
נקודת המוצא בדוח רובינשטיין, להנמקת סגירתו של התיק, הייתה השמעת אזהרה באוזני נתניהו (מפי אבי-יצחק, שבהמשך החליש את עוצמת גרסתו ולכן גם עורר ספק כיצד תתקבל עדותו בבית המשפט).
אך רובינשטיין כתב ש"לא ניתן להסיק כי ברי שנתניהו הפנים אותה אזהרה שהוזהר, אף שהיה ראוי לכאורה כי יעשה כן". האזהרה הושמעה, נתניהו היה שם, הוא שמע אותה, אך יתכן שלא חלחלה מאוזניו לתוך מוחו. היא ריחפה בחלל החדר, הגיעה עד לעובי העור, אבל לא הופנמה.
ההיבטים ששימשו את רובינשטיין לסגירת תיק חברון אינם זמינים
מסקנה זו, על דרך השלילה, השעין רובינשטיין על שני הסברים. תחילה, "תיתכן טענה", כתב, בלי לומר אם וינרוט סיפק לו אותה, או שמא הגה אותה בעצמו, "כי ראש הממשלה, מטבע הדברים, ככל ראש ממשלה, עמוס לעייפה בענייני המדינה, וכי יתכן שלא כל פרט שהובא לידיעתו אכן נקלט בתודעתו". עניין הרה-גורל, שבפתרונו תלוי הסכסוך עם הפלסטינים, אחרי מהומות מנהרת הכותל, ונתניהו "עמוס לעייפה" מכדי לגלגל את הפרט המרכזי בו מ"ידיעתו" ל"תודעתו"?
ההסבר השני מדהים עוד יותר: "אולי גם חוסר ניסיון מסוים, בתחילת הדרך, היה בעוכריו". הדברים אמנם יפים ביתר שאת לרובינשטיין עצמו, שהיה בתחילת דרכו - הוא בתפקידו עוד יותר מנתניהו, ולא ברור אם נכתבו מתוך מודעות עצמית, להצדקת ההחלטה (בניגוד לעמדת המשטרה ופרקליטים בדרג המחוז, אך על דעת פרקליטת המדינה).
כך או כך, שני ההיבטים ששימשו את רובינשטיין לסגירת תיק חברון אינם זמינים לנתניהו עכשיו. עדי המדינה וההקלטות ממסמרים את העובדות ואת המצב התודעתי גם יחד; ולאחר שנים כה רבות בראשות הממשלה - וכשלקחי התיקים הקודמים חקוקים בתודעתו ואף צרובים בנפשו - קשה לפשוט את החליפות שקיבל במתנה וללבוש מדי טירון.
לא רק הפור נפל. גם האיפור. בעקבותיהם תבוא, במהרה בימינו, נפילת נתניהו.
