מלחמת העולם הראשונה זה עתה הסתיימה. בפריז מתחילות ועידות השלום השונות. הכל מקווים שאחרי הסבל, מיליוני ההרוגים, החורבן הכלכלי והתמוטטות הסדר הישן יצמח משהו חדש וטוב יותר, אבל הסימנים מדאיגים: ברוסיה הופל שלטון הצאר והבולשביקים נלחמים נגד נאמני הצאר על השלטון במדינת הענק. בגרמניה מאבקים בין קבוצות קומוניסטיות וסוציאליסטיות המבקשות להחיל על גרמניה המובסת את הדגם הסובייטי לבין ארגוני חיילים משוחררים מהימין הקיצוני, ומיליציות אלימות נלחמות ברחובות.
גם איטליה לא שקטה: רק כמה עשרות שנים קודם קיבלה את עצמאותה והתאחדה - או בעצם פיימונט כבשה את שאר איטליה ואיחדה אותה. היא הייתה אמורה להילחם לצד גרמניה והאימפריה ההבסבורגית, בנות בריתה, אבל מדינות ההסכמה - בריטניה וצרפת - הציעו יותר בשטחים שייגזרו מאוסטריה. כך איטליה נכנסה למלחמה ב-1915 נגד האימפריה של פרנץ יוזף, זו ששלטה בה עד לא מכבר. הקרבות בחזית האיטלקית לא מפורסמים כמו ורדן או הסום - אבל היו אותו סוג של טמטום -הסתערויות חסרות תוחלת באותה זירה עצמה: 11 קרבות על הנהר איזונצו, שבהם, גם אחרי מאות אלפי הרוגים, החזית לא זזה במאומה. יהיו קרבות נוספים, שאחד מהם - הקרב בנהר פיאווה, ישמש לנהג אמבולנס אמריקני צעיר, ארנסט המינגוויי, כרקע לספרו "הקץ לנשק".
איטליה ספגה אבידות כבדות במלחמה, הכלכלה קרסה - ועכשיו הגיעה שעת הפיצוי - שלא בא: בהסכם ורסאי וההסכמים הנוספים איטליה לא קיבלה שטחים כמצופה. על רקע המרירות, המשבר הכלכלי והעוני יש גם באיטליה קבוצות שמאל וימין, קומוניסטים וקבוצה חדשה, שנוסדה היום לפני מאה שנה. אגודות המאבק שמה - "פאשי די קומבטימנטו" באיטלקית, או בקיצור פשיסטים.
השם נגזר מסמל רומאי עתיק, פאשס - צרור הזמורות העוטף גרזן, סמל הסמכות, סמל האימפריה הרומית. מייסד הארגון, בניטו מוסוליני, סוציאליסט לשעבר שגורש מהמפלגה, רצה להפיח רוח חדשה ישנה - את רוח האימפריה הרומית באיטליה של זמנו. זה כמובן ניסיון חסר תוחלת, כפי שיתברר במלחמת העולם השנייה: איטליה של המאה העשרים רחוקה מרחק רב, תרבותית ופוליטית מהלגיונות הממושמעים של יוליוס קיסר, ומוסוליני עצמו אינו טיבריוס, אדריאנוס, או מרקוס אורליוס. אולי קליגולה או נירון - פחות מטורף, אמת, ופחות סמכותי.
המלחמה כביטוי נעלה של האדם
מוסוליני לא הקים מפלגה. הוא הקים תנועה פוליטית. הוא לא רצה רק להחזיר עטרה ליושנה - אלא אידיאולוגיה אנטי קומוניסטית. אמנם ישנה אחת כזו - הליברליזם הדמוקרטי - אבל שנות העשרים והשלושים לא תהיינה שנותיו היפות של הליברליזם הדמוקרטי. המאבק, כך נראה, יהיה בין הקומוניזם לפשיזם. מוסוליני העמיד את העם ואת המדינה מעל הכל. יש הגדרות רבות ושונות מהו פשיזם - מילה, או תיאור ששימש גם כגאווה - וכמובן גידוף וקללה. מדובר בקצרה על הרמוניה של החברה - העם. עליונות התנועה, המדינה - והמנהיג. מלחמה נגד הדמוקרטיה, נגד הקומוניזם. המלחמה כביטוי נעלה של האדם. לאומנות בהגדרתה הקיצונית ביותר.
שלוש שנים בלבד אחרי יסוד התנועה הזמין המלך את מוסוליני להקים ממשלה. הוא היה לראש ממשלה, ואחר כך למנהיג - הדוצ'ה. איטליה תהיה פשיסטית - אבל כמובן לא תגיע לדרגות השנאה, הקיצוניות הרצחנית והיעילות של האח הנורא של הפשיזם, הנאציזם.
אם אתם חושבים שהפשיסטים הובסו ב-1945, חשבו שוב: איטליה הפסידה, מוסוליני הוצא להורג, הנאציזם הובס, והיטלר התאבד. נכון. אבל ספרד נותרה פשיסטית עד מות פרנקו, ארגנטינה הייתה פשיסטית, וכך גם מדינות נוספות. אם אתם חוזרים שתי פסקאות אחורה ומסתכלים על המאפיינים - הרמוניה כפויה, עליונות המדינה והמנהיג, לאומנות - הרי זו צפון קוריאה. נכון, היא קומוניסטית, בהגדרה, אבל הקומוניזם הצפון-קוריאני דומה מהרבה בחינות יותר לחלום הפשיסטי מאשר לחזונו של קרל מרקס.
ובעולם, במערב, רבים, רבים מדי מזדהים בכל ליבם עם הפשיזם, ורבים לא פחות עם הנאציזם. הם הובסו ב-1945 - אבל לא לתמיד. האידיאולוגיה שמוסוליני ייסד קיימת, גם מאה שנים אחר כך.