לא רק בישראל בחירות משפיעות על מדיניות פנים, ועל מדיניות חוץ, שבתקופתה קשה להפגין פייסנות. גם פולין הולכת השנה לקלפי, וגם בה יש ממשלה של ימין הניצב קוממיות להגנת הלאום והאומה, כך שגם שם זה לא הזמן להפגין פייסנות או לסגת כשזרים פוגעים בזיכרון של הדבר היקר והמקודש ביותר לאומה.
ראש הממשלה בנימין נתניהו, שנצרב בביקורת על ההסכם שחתם עם פולין בנושא החוק הפולני אשתקד, הצהיר דווקא בפסגה בוורשה שפולנים היו מעורבים בשואה. המחלוקת הקטנה לכאורה, שהיא גדולה מבחינת פולין, ישראל, העם היהודי והאמת ההיסטוריה - אם נותרה כזו - היא האם נאמר "פולנים" או "הפולנים"?.
ההבדל הוא קריטי. אין למעשה מחלוקת בקרב החוקרים הרציניים בישראל ובעולם שהאמירה על "פולנים" היא מדויקת ואילו האמירה על "הפולנים" חוטאת לאמת. האמירה על "הפולנים" אומרת בעצם שכל הפולנים שיתפו פעולה עם הנאצים, מה שאכן אכן אינו נכון.
בתחילה הביעה פולין מחאה, וראש ממשלתה הודיע שלא יבוא לפסגת וישגרד שנועדה להתקיים בישראל, אבל ישלח את שר החוץ לצד זימון שגרירת ישראל בפולין לשיחת נזיפה. זהו מהלך די מקובל, גם בין בעלות ברית כמו ישראל ופולין. לשתיהן יש אינטרסים חופפים: החל בחשש מהתעצמות רוסית ורצון בגיבוי אמריקני, המשך בהיסטוריה, במאבק הסמוי והגלוי באיחוד האירופי וזיכרון היסטורי של אלף שנה של חיים משותפים לצד פוגרומים ומחנות השמדה.
באורח לא מפתיע גם הדיון על פולין והפולנים בשואה הפך לדיון על נתניהו והימין מול השמאל בישראל, כשדיון על השואה מעצם טבעו לא יכול להיות רגוע ושקול.
פולין צודקת בזעם שלה על הצגתה בזיכרון ההיסטורי העולמי. לא הייתה שם ממשלה משתפת פעולה והמחתרת הפולנית זיגוטה סייעה ליהודים, כשפולנים ששיתפו פעולה עם הנאצים בגלוי חוסלו. אלפי חסידי אומות עולם הם פולנים, בעוד שבמערב מי שסייע ליהודים בדרך כלל נכלא, בפולין הוא נרצח בידי הנאצים עם משפחתו ושכניו. הסיכון היה נורא בהרבה.
היא ממורמרת על כך שבעוד כל העולם שמע על מרד גטו ורשה איש כמעט לא שמע על מרד ורשה, שנה אחר כך, ובעוד שבמרד גטו ורשה נרצחו 25 אלף בני אדם במרד ורשה נהרגו ונרצחו פי עשרה.
אחרי המלחמה כל זיכרון הגבורה הושתק בידי ברית המועצות שביקשה, כמו גרמניה הנאצית, לחסל את הלאומיות הפולנית. ומחנות המוות לא היו פולנים, הם היו גרמנים. ומי שעבד בהם היו נאצים, אוקראינים, בלטים. והיו אלה פולנים שהסתננו לאושוויץ ויצאו לספר לכל העולם מה מתרחש שם - והעולם לא האמין.
זהו הנרטיב הפולני, אבל הוא מתעלם מכ-200 אלף יהודים שנרצחו בשואה בידי פולנים. חלקם ניצלו את ההזדמנות הנוחה לרצוח את שכניהם, בהתאם למסורת האנטישמיות הקלאסית הקתולית שהמשיכה את הפוגרומים. חלקם בשיתוף פעולה עם הנאצים, לא מהזדהות מלאה כמו כמו עמים אחרים, אלא מתוך שנאה ליהודים. זה קרה בזמן המלחמה, ואחריה. יהודי פולין נרצחו, כמעט עד האחרון שבהם.
ממשלת פולין, ממשלה לאומיתשהעבירה את "חוק השואה" בדיוק למען סיבות פנימיות, גם כדי להדגיש את מיתוס הגבורה, אבל לא הייתה זו רק מלחמה על העבר, אלא על ההווה. מי שיבחר להטיל ספק בגיסה הרשמית החדשה הוא על סף בגידה, אם לא חצה את הסף. הוא לא פטריוט, הוא רוצה להבאיש את ריח העם, ויש להוקיע אותו. זה לא קורה רק בפולין - בכל העולם יש מיתוסים שמי שיתהה על קנקנם יוקע מיד אל עמוד הקלון.
בכל זאת, השואה היא עצב חשוף בהרבה ובצדק. ישראל הרשמית ופולין הרשמית מנסות לאזן בין האמת ההיסטורית והמורכבת לבין פוליטיקת הבחירות המרדדת. אחרי שנדמה היה שהמשבר עומד להירגע, הגיעה הצהרתו של שר החוץ בפועל ישראל כץ, שכנראה שבר שיא עולמי: שר חוץ שיצר, או החריף, משבר דיפלומטי ביממה הראשונה שלו בתפקיד. מצד שני, גם הוא נמצא במערכת בחירות, שבה מפלגתו נאבקת על עמדת הנחישות והגאווה מול גורמים חיצוניים. המילים שאמר כץ לא נאמרו אמנם לאוזניים פולניות, אבל גם הפולנים שמעו אותן.
הוא הלך צעד אחד קדימה, באומרו שהאנטישמיות היא חלק בלתי נפרד מהפולניות. כאן כבר יש בהחלט האשמה כלפי העם הפולני באשר הוא, פולין ההיסטורית - והנוכחית באשר היא. זו האשמה שאף מדינה בעולם לא יכולה לקבל בלי להגיב. ייתכן מאוד שרבים מאוד בישראל ובעם היהודי יסכימו בכל לב לאמירה הזו, ואולי גם פולנים רבים - ועדיין לא כל מה שחושבים בלב אומרים. ודאי לא שרים, ודאי לא שרי חוץ.
פולין, שביטול הגעתה לפסגת וישגרד הוביל לביטולה כולה, דורשת התנצלות. עניין של כבוד לאומי של ממשלה פולנית במערכת בחירות הנמצאת תחת שלל ביקורות - החל מידה הכבדה נגד התקשורת, בתי המשפט והאופוזיציה ועד האשמות בשחיתות. מולה ממשלה ישראלית במערכת בחירות הנמצאת באותה סיטואציה בדיוק. איך יורדים מהעץ הזה לא ברור כעת, אבל בסופו של דבר ירידה תהיה: יש יותר מדי אינטרסים משותפים ברמת הממשלות, הגם שהזכרונות הקשים של המשבר ושל העבר יישארו תמיד.