פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דרך המתקפה נגד צרפת, איטליה מבקשת לארגן מחדש את אירופה

      שתי השכנות הן ממייסדות האיחוד האירופי ובעלות ברית קרובות מאז תום מלחמת העולם השנייה, אבל כיום הן בשני עולמות נפרדים - רומא מונהגת על ידי הפופוליסטים הלאומנים, בעוד שבפריז מנסים לשמר את הסדר הישן ובצעד מחאה חריף השיבו את השגריר

      דרך המתקפה נגד צרפת, איטליה מבקשת לארגן מחדש את אירופה
      צילום: רויטרס, עריכה: גיא אלסטר

      הכותרת "איטליה נגד צרפת" הייתה אמרה סבירה בעשרות השנים האחרונות רק במדורי הספורט, בעיקר הכדורגל - הכחולים נגד התכלת. ואולם, אנו חיים בזמנים לא רגילים, שבהם אפילו הידיעה שצרפת מחזירה את השגריר שלה מרומא - בעבר צעד אחד לפני מלחמה - נתפסת כמשהו לא בלתי סביר, על אף שלא מדובר בשתי מדינות יריבות שאחרי כמה שנים של שקט היריבות הבסיסית מתלהטת שוב.

      כיאות למעצמות אירופיות, הן לחמו זו בזו בעבר. איטליה של בניטו מוסוליני פלשה לצרפת רגעים לפני התמוטטותה הסופית בפני מהלומות הוורמכט במלחמת העולם השנייה, וגם את המטבח המפואר שלהם קיבלו הצרפתים מקתרינה ממדיצ'י, המלכה הצרפתית שמוצאה באיטליה.

      עם זאת, מאז תום מלחמת העולם השנייה השתיים שיתפו פעולה, בכל צילום של ראשית האיחוד האירופי תמצאו את ז'אן מונה ורוברט שומן הצרפתים, אנשי החזון, לצד אלצ'ידה דה גספרי, ראש הממשלה המיתולוגי של איטליה. איטליה וצרפת הן שתיים משש המייסדות של האיחוד, הן חולקות את חוף הים התיכון והשלטון במרבית התקופה הזו בשתי המדינות הקתוליות היה שמרני מתון: נוצרי דמוקרטי-באיטליה, גוליסטי בצרפת.

      אבל משהו השתבש בדרך, משהו שהוא גדול יותר מיחסי צרפת ואיטליה, אפילו גדול יותר מהאיחוד האירופי. המשבר הנוכחי, יחד עם הברקזיט, הלאומנות הפולנית וההונגרית ודונלד טראמפ הם סממנים של גל הפופוליזם העולמי.

      סגני ראשי ממשלת איטליה מתאו סלביני (מימין) ולואיג'י די מאיו בטקס ההשבעה, 1 ביוני 2018 (רויטרס)
      האשימו את צרפת בהמשך ניצול אפריקה. די מאיו וסלביני, יוני (צילום: רויטרס)

      גם בימים הרחוקים ההם האיחוד האירופי לא פעל כאיש אחד או מדינה אחת, אבל המעצמות - בעיקר גרמניה וצרפת, אך גם איטליה - פעלו בהרמוניה יחסית, מתוך ראיית עולם ואירופה אחידה. חמש השנים האחרונות שינו הכול: מדינות מרכז ומזרח אירופה, בעיקר פולין והונגריה, החלו להיות מקור עוצמה עצמאי, המעז פנים מול בריסל, ויתרה מכך, מול ברלין ופריז. הן חלקו בקול רם וברור על המדיניות האחידה בנושא הפליטים והמגרים - הנושא המפלג את האיחוד - היחס לישראל ושורת נושאים נוספים.

      זאת לא בלי קשר להתערבות כפולה. ממזרח בוחשת מוסקבה בפוליטיקה בכל מקום, בניסיון שמצליח לעורר ספקות בשיטה הדמוקרטית ולתמוך בתנועות חוץ פרלמנטריות או מהשוליים של השמאל הקיצוני והימין הקיצוני. ממערב, מארצות הברית, פועל סטיב באנון, האידיאולוג מאחורי טראמפ שמטרתו המוצהרת היא פירוק האיחוד האירופי, למען אותה מטרה כמו רוסיה.

      כל עוד היה מדובר בוורשה ובודפשט מול השאר, יחסי הכוחות היו ברורים, אבל עתה הם משתנים: ההחלטה של קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל לקבל מיליון מהגרים ופליטים ב-2015 לאירופה מהמזרח התיכון הייתה אסון פוליטי. היא החלישה אותה, וחיזקה את כל הכוחות הרדיקליים. בצרפת הם כמעט וניצחו מערכת הבחירות, כשגם הנשיא עמנואל מקרון מגיע משולי המערכת הפוליטית, אם כי הוא בא לחזק את הסדר הישן ונתקל בקשיים ניכרים.

      באיטליה הכוחות הרדיקליים ניצחו. ממשלת איטליה נשלטת כעת בידי מפלגת חמשת הכוכבים מהשמאל הרדיקלי והליגה - לשעבר הליגה הצפונית - מהימין הרדיקלי. הקצוות המנוגדים לכאורה הם למעשה כמעט זהים, במיוחד בתמונה הגדולה - שנאה לאיחוד האירופי, לנאט"ו ולסדר הקיים. בשלב מסוים הן יקומו זו על זו, והן מתמודדות בבחירות אזוריות זו נגד זו, אבל יושבות בממשלה יחד, שבה, למשל, שרת הבריאות מתנגדת לחיסונים.

      נשיא צרפת מקרון בסיור באזור שער הניצחון, פריז, אחרי מחאת האפודים הצהובים, 3 בדצמבר 2018 רויטרס (רויטרס)
      התמיכה ב"אפדוים הצהובים" שברה את קש הגמל. מקרון בשער הניצחון, דצמבר (צילום: רויטרס)

      מכיוון שמטרת העל של הרדיקלים היא מיטוט המוסדות הקיימים, בראשם האיחוד האירופי וברית נאט"ו, הודיעה איטליה שהיא מתנגדת לכל הסדרי ההגירה שהעבירה מרקל. יש בכך היגיון - איטליה ויוון סופגות את עיקר המעמסה של ספינות הפליטים והמהגרים המגיעות לחופיהן, וכמו הונגריה, המסרבת חד וחלק לקלוט ולו פליט אחד, רומא מתקוממת. יש בה מספיק מהגרים ופליטים, היא לא מעוניינת בנוספים. לאיטליה ולצרפת יש אוכלוסייה בסדר גודל דומה - קרוב ל-70 מיליון בני אדם - אבל צרפת גדולה פי שניים.

      זה היה הסדק הראשון. ההמשך רשום על שמו של המשנה לראש ממשלת איטליה, לואיג'י די מאיו, מנהיג מפלגת חמשת הכוכבים. הוא האשים את צרפת בגל ההגירה הנוכחי בגלל מדיניותה באפריקה וטען שבעצם היא ממשיכה את מדיניות הקולוניאליזם הוותיקה שלה. על כך צרפת כבר לא יכלה לעבור בשתיקה ושגריר איטליה בפריז נקרא לברור - שזו הלשון הדיפלומטית לנזיפה. זה לא מקובל בין ידידים ובעלי ברית, אך לא שבירת כלים.

      ואז בא הסדק הסופי, עד כה. די מאיו נפגש עם מנהיגי מחאת "האפודים הצהובים", שנמשכת כבר כארבעה חודשים מדי סוף שבוע היא סיוט למקרון, שנאלץ לשנות מדיניות בגללה ולהיכנס לסדרת מפגשים פומביים עם תושבים ברחבי צרפת. בשבועות האחרונים המחאה הזו הופכת ליותר קיצונית, מימין ומשאל. זו כבר הייתה סטירת לחי פומבית, ושגריר צרפת באיטליה נקרא הביתה. זהו המהלך הדיפלומטי החריף ביותר בין מדינות לפני סנקציות או פעולות איבה.

      אין כאן הקבלה לתמיכה של האיחוד האירופי בארגוני החברה האזרחית בישראל, שרבים בימין בישראל עשו. ההקבלה היא לשגריר צרפת או איטליה שנפגשים בפומבי עם מפגינים אמריקנים התומכים בעליונות הגזע הלבן או אנשי הכומר לואיס פרחאן המפגינים בוושינגטון.

      מלחמה בין צרפת לאיטליה לא תהיה, וגם לא ניתוק יחסים מוחלט. המדינות ימשיכו לעבוד יחד, אין להן ברירה, וגם לא רצון אחר, ואם איטליה רצתה להעביר מסר חריף על מחאתה בעניין מדיניות ההגירה של האיחוד, היא הצליחה.

      המשמעות הגדולה יותר של העימות הזה היא שנוסף לכל קווי השבר האחרים של האיחוד האירופי, הכלכלה הרביעית בגודלה באיחוד (בקרוב השלישית, אחרי עזיבת בריטניה), ואחת המייסדות שלו אינה שותפה עוד לערכיו הבסיסיים. לפחות כעת, תחת הממשלה הפופוליסטית, היא בצד אלה המבקשים למוטט, או לפחות להחליש מאד, את הארגון שהביא לה שגשוג ושיקום.