שברת-שילמת: חבל ההצלה של משטרת ישראל

כשהארכיאולוג של האלף הבא יחטט בין הריסות הקלישאות במשרד לביטחון הפנים מעידן ממשלת נתניהו, הוא ימצא, בין שלדי הסוסים שנגמרו ובאורוות שלא נוקו, שוקת שבורה. אליה הוביל את המשטרה השר שלה בשנים 2015-2019.

כשלונותיו המביכים של גלעד ארדן אינם צריכים פירוט. פעמיים לא הצליח למנות מפכ"ל, וכשהצליח, עם רוני אלשיך, סופו שהתחרט. למנכ"ל משרדו מינה את משה (צ'יקו) אדרי, שהמיט עליו את בזיון פסילתו בוועדת גולדברג. אין לו שום הישג בשני הגורמים הנוספים הנכללים במשרדו - שירות בתי הסוהר ונציבות הכיבוי וההצלה. אם לא היה בכך די, הוא הצמיד אליו משרדון נוסף, כביכול לאסטרטגיה ולמעשה לטקטיקה, משרד המלחמה במפלצת הבי-די-אס המאיימת להכניע את ישראל בחרמות, עיצומים ומשיכת השקעות.

ארדן לא קיבל מערכת מושלמת. רחוק מכך. המשטרה הייתה סדוקה; הוא שבר אותה. שרים רבים, לאורך עשורים ולרוחב תחומים, לא קידמו את משרדיהם. לבד מתמונותיהם על קיר מסדרון הלשכה לא נותר מהם ולו אבק זכר. לארדן היה נסלח, בקושי, אילו הצטרף לשורה אפורה זו, אבל הוא לא רק שלא תיקן - הוא קילקל.

שר המשטרה אינו אמור להיות מפכ"ל-על. זה דרג מדיני וזה דרג ביצועי. ראוי לתת לשר את אשר לשר ולמפכ"ל, כמו לרמטכ"ל מול שר הביטחון ולראשי השב"כ והמוסד מול ראש הממשלה, את אשר למפכ"ל. לא מפכ"ל-על, אבל בהחלט המפקח הכללי על המפקח-הכללי. פיקוח ולא פיקוד, הנחיית מדיניות ובקרת יישום ולא יומרה למעורבות בביצוע.

החיכוכים בין השרים והמפכ"לים החלו עם קום המדינה ומעולם לא הסתיימו. מקומה הטבעי של המשטרה, בדגם הבריטי שמייסדי מנגנון הממשלה (על 13 שריו בלבד) ניסו לחקות, היה במשרד הפנים, ממש כפי שמודיעין-החוץ, לימים המוסד, הוכפף תחילה למשרד-החוץ. רק המקריות הידועה של רתיעת שר הפנים הראשון יצחק גרינבוים מאחריות למשטרה גרמה להקמת משרד נפרד, בראשות בכור שלום שיטרית. אף ששיטרית כיהן בתפקידו 18 שנה, ממלחמת תש"ח עד סמוך למלחמת ששת הימים, לא ניתנה לו סמכות מעשית למשמע את שלושת המפכ"לים שהתמנו בתקופתו.

בדומה למאבקים בין המטכ"ל למשרד הביטחון בעת ששמעון פרס כיהן כמנכ"ל וכסגן-שר, התגוששו גם המטה הארצי ומשרד המשטרה, אך כאן ניצח המפכ"ל את המנכ"ל. נקבעה עובדה פוליטית: מפכ"ל חזק, משרד חלש, כפיפות-בפועל של המשטרה לממשלה כולה ולא לשר. זאת תקופת מפא"י, כשהמשטרה לא הרהיבה לחקור שחיתויות בצמרת. המשטרה היתה זרוע של המשטר.

משלוש המשימות העיקריות של משטרה ארצית, הודגשה באותן שנות בראשית הלחימה בפשיעה. יחד עם השלטת הסדר הציבורי, זה השיטור המסורתי, לחם חוקן של משטרות. משימה נוספת, ביטחונית, הוטלה על משמר הגבול, שהוקם על בסיסו של חיל-הספר שהועבר מצה"ל. ההנחה התמימה הייתה שהמשטרה תאבטח את הגבולות מפני הסתננות ושהצבא יתאמן וייערך למלחמות הגדולות עם השכנות. החרפת המצב הביטחוני בפיגועים ובפעולות גמול מסלימות, בטשטוש ההבדלים שבין הגנה והתקפה, גזרה על המשטרה תפקיד משני, אבל גם הפכה את מג"ב למקור אספקה של קצונה, כולל ניצבים רבים ולפחות שלושה מפכ"לים - פנחס קופל, אסף חפץ ומשה קראדי. המשימה השלישית, החקירות, נדחקה לשוליים.

הצירוף שהוציא את המשטרה מהמנדט הבריטי לישראל של שנות ה-70 היה שר נמרץ, שלמה הלל, בן-גילם של המפכ"לים בתקופתו; מלחמת יום הכיפורים והטרור העיקש שבעקבותיה; ופתיחת שורות הקצונה בכל הרמות, זוטרה ובינונית ואף בכירה, למגויסי רוחב מהצבא ומההשכלה הגבוהה. התנערותו של שר הביטחון משה דיין, בשבועות האחרונים לכהונתו, מאחריות צבאית לביטחון הפנים, קיבלה חותמת ממשלתית (ועדת האלוף עמוס חורב) לגבולות גזרה, יחידות חדשות (ימ"מ, משמר אזרחי), תקציבים ואותו גיוס רב-שכבתי שהציל את המשטרה מהתנוונות.

למרות הגדרת המשימה כביטחון פנים, לא התביישו הלל ויורשיו, ביניהם הרמטכ"ל בדימוס חיים בר-לב, להמשיך ולהיקרא "שר המשטרה". רק ממשה שחל ואילך מעדיפים השרים להיחשב לשרי ביטחון זוטא, ביטחון עם כוכבית, העיקר שהמונח המרשים "ביטחון" יימצא בתואר, ולו גם בסמיכות.

זה מזכיר במקצת את הממשל האמריקני לאחר 11 בספטמבר 2001, כאשר הקלפים נטרפו וחולקו מחדש, כאילו באמת משנה אם השירות החשאי נלקח מהאוצר ומשמר החופים מהתחבורה ויחד עם מינהל ההגירה ומשמר הגבול הוכפפו למשרד טרי לביטחון המולדת. ודאי שנדרש הידוק התיאום בין הגורמים השונים, כגון האפ-בי-איי והסי-איי-אי (שלא זזו ממקומותיהם) ובין הממשל הפדראלי למדינות, למחוזות ולמשטרות העירוניות, אך אין הוכחה לכך שהקמת משרד ביטחון המולדת הביאה לשיפור המקווה. תמיד יש תפרים בין ארגונים. אפשר לפרק ולהרכיב, להוציא ולהכניס; תפרים יישארו, בין משרדים ובתוכם.

גם אחרי בר-לב באו לעתים למשטרה שרים בעלי עבר ביטחוני (אביגדור קהלני מהצבא, גדעון עזרא ואבי דיכטר מהשב"כ) ואף ניצב בדימוס וסמפכ"ל לשעבר (יצחק אהרונוביץ'), לצד פוליטיקאים אזרחיים לחלוטין. זה היה פרס ניחומים על שלא זכו בתיק נכבד יותר ומעין התמחות לקראת תיק הביטחון או תיק חשוב אחר, שמנגד נשאר ואליו - למעט שלמה בן עמי שהיה בו-זמנית גם שר החוץ - לא הגיעו. היחיד שהתקדם יפה מתוך לשכת השר לביטחון הפנים, עד לאחד משלושת התיקים החשובים בממשלה, האוצר, היה עוזרו של השר עוזי לנדאו - משה כחלון.

לרגע אחד, בשנות ה-90, בצבץ למשרד לביטחון הפנים אופק יותר ביטחוני. פיקוד העורף, שהוקם בצה"ל כלקח חוסר האונים לנוכח מתקפת הטילים מעיראק ב-1991, נועד לעבור למשטרה. כך המליצה ועדה בראשות מומחה שאין רב-תחומי ממנו לארגוני הביטחון, האלוף במילואים הרצל שפיר, לשעבר מפכ"ל ולפני כן ראש אג"ם ואכ"א בצה"ל. היה הגיון רב במבנה מחומש, פנטגון של אבטחת פנים המדינה בשגרה ובחירום - משטרה, שב"ס, מג"ב, משמר אזרחי, משמר העורף. כה הגיוני, עד שלא היה סיכוי מעשי שצה"ל יאזרח את פיקוד העורף (רק מפקד חיל האוויר דני חלוץ דחף לכך, אך כרמטכ"ל היו לו אילוצים בהולים יותר) ושפוליטיקאים שנקלעו לתפקיד הסתמי של סגן שר הביטחון יוותרו על האחוזה היחידה שקיבלו מהשר שמעליהם.

כשהוקם משרד נפרד להגנת העורף, כדי לשדרג לחברות מחודשת בממשלה את מתן וילנאי ממפלגתו-לרגע של אהוד ברק, "עצמאות", התגלעו חיכוכים בין האלוף בדימוס וילנאי לאלוף פיקוד העורף יאיר גולן; וכשהתיק נמסר לארדן, בעוד העורף נשאר בצה"ל, התכתש ארדן עם שר הביטחון משה (בוגי) יעלון, שסירב לרופף. למשרד לביטחון הפנים לא הגיע העורף מעולם ואפס הסיכוי שיגיע. זאת תחנה נוחה מדי לתפקיד אלוף ראשון לתת-אלוף שהגיע לפרקו והממתין לפיקוד מרחבי (גולן, יאיר נווה, יואל סטריק) או לתפקיד נוח אחר (זאב ליבנה, למזכיר צבאי לראש הממשלה ולנספח בוושינגטון). כשצה"ל נוכח שלא לוקחים ממנו את הפיקוד, ניצל אותו לבניית גדודים המגדילים את הכוח המוצב בשטחים, בדמות "חטיבת ההצלה".

אמנם גם בלי פיקוד העורף יש לשר לביטחון הפנים מידה של אחריות ביטחונית - בירושלים, שצה"ל פטור מאבטחתה משום תחולת הריבונות הישראלית בה (בגדה המערבית כפופים לצבא משמר הגבול ומחוז ש"י של המשטרה). אבל זהו חלקו הזעיר של תפקיד המשרד, שעיקרו תפיסת עבריינים וכליאתם. עבריינים, כולל שרים, בעבר ובהווה.

ביטחון הפנים הוא כמובן גם תפקידו של שירות הביטחון הכללי. כשראש השב"כ, נדב ארגמן, חזר השבוע על האזהרה שהשמיע בוואלה! NEWS כבר בדצמבר 2017, מפני מאמץ רוסי להתערב בבחירות בישראל, הומחשה בכך גם המציאות המעודכנת של המאה הנוכחית. לעבירות מחשב, ללוחמת סייבר, לפשיעה אלקטרונית, ביטחונית או פוליטית, כלכלית או תשתיתית, אין גבולות; מה זה בדיוק "פנים", היכן הוא מתחיל ונגמר, מי מופקד על הטיפול בו ובאילו כלים. כשגונבים קלפיות לאחר ההצבעה, זה עניין למשטרה, וכשקוראי מחשבותיו של ולדימיר פוטין רוצים לעזור לפוליטיקאי ישראלי מסוים ולהפריע לאחר, זאת חתרנות מדינית, שסיכולה חוסה תחת חוק השב"כ?

אבטחת אישים, המזוהה מאז סוף שנות ה-60 עם השב"כ, היתה בשנותיה הראשונות של המדינה משימה משטרתית. שיוכה לשב"כ מנומק בזיקה שבין המודיעין החסוי, המושג באמצעים ביטחוניים שאינם נחשפים בבתי משפט, לבין טבעת האבטחה סביב האישים, במיוחד ראש הממשלה; אך בה במידה ניתן לטעון שמוטב להקים גוף נפרד שהתמחותו אבטחתית, או להכשיר לכך יחידה נבחרת במשטרה, דוגמת הימ"מ - יחידת הלחימה בפיגועי מיקוח ששברה את המונופול של סיירת מטכ"ל וזמינה גם לטיפול בפשיעה רגילה. מושאלי ימ"מ מאבטחים את המפכ"ל, אף שבששת העשורים האחרונים לא נודע על מזימות להתנקשות במפכ"לים. ב-1958 התנפל שוטר לשעבר על המפכ"ל יחזקאל סהר ופצע אותו. סהר, בעזרת סגנו, עמוס בן-גוריון, הכניע את התוקף. שלושה חודשים אחר כך נאלץ סהר לפרוש בבושת פנים, בגלל הרשעתו בעדות שקר לטובת ניצב בן-גוריון במשפט דיבה.

השר המופקד על המשטרה והשב"ס אמור להתבונן בגופים אלה במשקפיים דו-קוטביים, לראייה קרובה - מינוי המפכ"ל הבא וסגל הניצבים, תפעול המערכת - ורחוקה, בניין הכוח בתכנון רב-שנתי. מוכרח להיות לו חזון, שלאורו יילכו השוטרים, או לפחות יתחילו ללכת, בתקופתו. אם חלפו שלוש שנים ומפכ"ל מהגעת השר למשרד ואין תוכנית חומש רצינית, אין מחסנית מלאה של ניצבים טובים ושל תת-ניצבים הכשירים להתקדם וכך הלאה בדרגות הבאות, משמע שהשר לא מימש את אחריותו. חמור מכך: אם באשמתו הארגון לא רק מדשדש, אלא נסוג, כשלונו מהדהד.

זה אולי לא אכפת למתפקדי הליכוד ולמשבצי רשימתו לכנסת, הרוצים - כמו נתניהו ומקורביו בסיעה - משטרה כנועה ורופפת, שלא תעז לפשפש בחטאי בכירים, אבל זה צריך להדאיג כל אזרח השואף לחומה כחולה בין פושעים לחפים.

מאז סוף נובמבר אין למשטרה מפכ"ל. חצי שנה, עד שתורכב ממשלה חדשה ויהיה בה שר וימיין מועמדים ויוגש שם לוועדת גולדברג ויסתיים ההליך, ינהל את המשטרה ממלא-מקום. ארדן עלב בשורה מתארכת של ניצבים, שלא יסלחו לו. המועמד הטבעי למילוי המקום, הסמפכ"ל זהר דביר, שהודיע על פרישתו המתוכננת אך היה זמין לגישור עד להגעת מפכ"ל קבוע, רתח לשמע הדיווח התקשורתי על ההתעלמות ממנו ומינוי ניצב מוטי כהן. במפקד מחוז ירושלים, יורם הלוי, קנה לעצמו ארדן בהתנכרותו אויב מר, לא משום שהעדיף על פניו ניצבים אחרים (אדרי וכהן) למפכ"ל ולממלא-מקום, אלא מפני שנהג בו באטימות משפילה. הלוי הודיע על כוונתו לפרוש בחודש הבא, אך בעיריית ירושלים מפצירים בו שלא להפקיר בירה שהיא זירה בתקופת חגים ובחירות. אם הלוי ייעתר, הוא יחזור לעמדת המוביל בהתמודדות על המפכ"ל הבא, אצל השר הבא.

הלוי הוא אחד מחצי תריסר ניצבים המתוכננים לפרוש בפברואר, ללא יורשים. עד כה נמנעה מכהן סמכות החתימה על מינוי ניצבים חדשים, לצד ארדן. קצינים שנכנסו לתפקידיהם ממתינים בדרגתם הקודמת לפתיחת פקק הקידום. מקרה בולט: ראש יאח"ה, ניצב-משנה יואב תלם, נתקע על סף דרגת תת-ניצב, כי מספר התנ"צים המאושר למשטרה בכל רגע נתון הוקפא. תלם אמור לקבל את הדרגה שישחרר יוסי בכר, סגן מפקד מחוז תל אביב, עם העלאתו לניצב ומינויו לראש אגף משאבי אנוש, אבל זה יקרה רק כאשר ראש אמ"ש גילה גזיאל תצא בדרכה הביתה, יחד עם ניצבים שהגיעו עם אלשיך ובקרוב יהיו כלא היו.

מאז ראשית 2018 אפפה את המשטרה אי-ודאות. האם אלשיך יקבל מארדן, כלומר מנתניהו, שנה רביעית? אם לא, מי יהיה המפכ"ל? לאחר פסילת אדרי, מה ובעיקר מי יהיה? לארדן, הלום קרבות גולדברג, ניתן אישור להתניע מחדש את תהליך המינוי. היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט הסכים להחריג את המפכ"ל החסר מהאיסור שהוטל על הממשלה היוצאת, להימנע מפעולות בלתי הפיכות שיקבעו עובדה לממשלה שתורכב בכנסת שתיבחר באפריל. הנימוק: התהליך הושק לפני הקדמת הבחירות וללא קשר אליה, אין כאן מחטף ומוטב לקצר את ייסורי המשטרה ולהעמיד בראשה סוף סוף מפקד. בין התקדימים למינויים ערב בחירות: ממשלת פרס מינתה את האלוף דני יתום לראש המוסד חודש לפני שנתניהו גבר על פרס. המינוי נכנס לתוקפו לאחר הבחירות ולפני הרכבת ממשלת נתניהו.

ראשות מוסד היא עמדה ביטחונית, עם הפנים החוצה. מפכ"ל, שבכוחו לכפות שינויים ארגוניים הרצויים לפוליטיקאים השואפים להחליש את הלוחמים בשחיתות, כגון הפרדת יחידת-העל להב 433 מאגף החקירות והמודיעין, הוא סוג אחר של עובד ציבור בכיר. הוא אינו צומח בהכרח מהשורות. שר או ראש ממשלה מסויימים ירצו במפכ"ל אחד, וסיבותיהם האמיתיות - לא המוצהרות - איתם, ואילו אחרים יחפשו מפכ"ל שונה כלבבם. יש אף ואותו שר, יוסף בורג, מתחרט על מינוי מפכ"ל (שפיר) שחוקריו מאיימים במקצועיות-יתר. המשולש נתניהו-ארדן-אלשייך חווה בשנתיים האחרונות מהדורה מסוגננת של סיפור זה, אבל כבר בתקופת הכהונה הראשונה שלו, כשנתניהו היה לחלוץ ראשי הממשלה שנחקרו באזהרה כחשודים, מחיר אי-ההארכה נגבה מהמפכ"ל מגבה-החוקרים חפץ.

למרות נכונותם של מנדלבליט והשופט בדימוס אליעזר גולדברג להרשות לו להיבחן במועד ב' עוד לפני הבחירות, נכנע ארדן לחשש פן ייכשל שוב והחזיר לנשקיה את הכלי התכליתי ביותר שבידי השר - מינוי מפכ"ל. ההזדמנות, הסמכות והאחריות ממתינות כולן לשר הבא. בינתיים, עם שר בסוף דרכו במשרד ועם ממלא מקום מפכ"ל, המשטרה מתנהלת בכוח ההתמדה, בסיבובי סרק, כמו יישוב בעייתי שהנהגתו פוזרה ומונתה לו ועדה קרואה.

אם זה המצב, ומאחר שהבחירות מתמקדות בשחיתות ובסירובו של נתניהו להשלים עם עליונות החוק, מתבקש לנצל את הרכבת הממשלה הבאה לביטול המשרד לביטחון הפנים, במתכונתו הנוכחית. כך גם ייחסך המאבק - שנזקו הוודאי רב מתועלתו המפוקפקת - בבי-די-אס. כשלון חקיקת הדגל של מאבק זה, השבוע בסנאט, הוכיח עד כמה סיבך נתניהו את ישראל כשהימר על הרפובליקנים והתנכר לדמוקרטים. ישראל איבדה את חסינותה. במלחמת דונלד טראמפ ביריביו, היא עם טראמפ, וליריבים אין תמריץ להחריג אותה ממחיר המלחמה. ארדן ומשרדו החובבניים חלשים מכדי להשפיע על תופעות כאלה, מה גם שמקומה של פעילות דיפלומטית במשרד החוץ, המוחלש אף הוא תחת השר נתניהו.

למרות אותה רתיעה אנינה של גרינבוים בסוף שנות ה-40 והעיוות של תקופת אגף המשטרה בראשות סמנכ"ל בלבד במשרדו של בורג, לאחר שלושה עשורים, יש עדיין צידוק ארגוני להעברת המשטרה ושב"ס לאחריות שר הפנים. יותר ויותר נחוץ תיאום בין השלטון המרכזי למקומי. המשטרות העירוניות, לסוגיהן, הממזגות משאבי שיטור ופיקוח (אך מחייבות הסדרה ברורה של סמכויות), אמורות לענות על צרכים מיידיים של התושבים בנושאי מפגעים והפרות סדר ציבורי. זה גם חיבור טבעי, קהילתי, למשמר האזרחי, ולנציבות הכיבוי, שנלקחה ממשרד הפנים בגלל רפיונו אך לא זכתה במשרד הבט"פ לטיפול טוב יותר. משטרת התנועה, הבין-עירונית, עשויה לזכות בקשב רב יותר אם תועבר למשרד התחבורה. זה לא יקרה, כי כמו בסיפור פיקוד העורף החשוב לאלופים, ראשות אגף התנועה היא תחנה ראשונה - או עמדת המתנה בין מחוזות - לניצבים, כולל אדרי. שלל כזה לא אוהבים לשמוט. לכך תידרש החלטת ממשלה. עד כה, הממשלות נהגו ליישם המלצות של ועדות חקירה באמצעי הנוח של יצירת מסגרות ודרגות לניצבים (מחוז ירושלים, מחוז ש"י, מזכיר ביטחוני לשר). הממשלה הבאה יכולה גם לקחת ולהעביר.

הכול מתחיל בהגדרה. את המשטרה - והשב"ס, המתרפק גם הוא על הביטחון ("סוהרי ביטחון") כדי להמתיק את מרירות הכליא - יש לראות כחולייה בשרשרת החוק, מהחקיקה והחקירה ועד לתביעה, לשפיטה ולענישה. לכן המקום הנכון לשוטרים ולסוהרים הוא משרד המופקד על אכיפת חוק - משרד המשפטים. בראשה המקצועי של המערכת עומד לא השר, אלא היועץ המשפטי, שהוא התובע הכללי ונאמנו של בית המשפט העליון. מבנה זה לא יהיה חופשי מנסיונות להשפעה פוליטית, כך זה הרי גם כשהאפ-בי-איי כפוף לשר המשפטים האמריקני, מתמנה לעשור באישור הסנאט אך נתון לגחמות נשיא כטראמפ; אבל מבנה זה, של משרד המשפטים והאכיפה, נראה פגום פחות מאחרים. אם הוא יבלע את משרד הבט"פ, רובו אך לא כולו, ייחסך גם מושב יקר בקבינט.

כדי שיהיה לו סיכוי להצליח, נחוץ קיומם של שני תנאים: הרכב ממשלתי המוותר על תיק, בניגוד למגמה של המצאת תיקים מיותרים (פיתוח אזורי, תפוצות, דתות, ירושלים, אסטרטגיה) כתעסוקת-דחק לשרים שמינויים מתחייב מחשבון בין המפלגות ובתוכן; ואישים נכונים, בהכשרתם ובעמדותיהם, לראשות המשרד, כסמכות מקצועית ומוסרית שתזכה לתמיכה ציבורית בהתמודדות על מהלכים ותקציבים.

מועמדים ראויים כאלה הם, למשל, החשודים הרגילים, ניצבים בדימוס שמעולם לא התכופפו במידה הדרושה להתמודדות על כהונת מפכ"ל, ולכן הגיעו לשיאם באגף החקירות ולא פיקדו על מחוזות - יואב סגלוביץ' (יש עתיד) ומשה מזרחי (עבודה). בתרחיש מיטבי, מפלגותיהם מכריזות עליהם מראש כמועמדים לתפקיד שר המשפטים והאכיפה, הן ושותפות לברית בעד טוהר מידות ומינהל תקין מרכיבות את הממשלה ואחד מהם, לפי כוחן היחסי, מקבל מארדן - ומאיילת שקד - את צרור המפתחות לניידת, לתא המאסר ולחדר הוועדה למינוי שופטים.