סוף כהונת איזנקוט: הרמטכ"ל שהנחית פטיש על הראש של איראן

בראשית השנה החולפת התגברו הפרסומים הזרים על תקיפות חיל האוויר ברחבי סוריה נגד יעדים איראניים. פצצות וטילים הופעלו מול המאמץ האיראני להקים בסוריה בסיסי חיל אוויר ומודיעין, להציב כוחות יבשתיים שיגיעו לכמאה אלף לוחמים ואף לנסות ולהקים בסיס ימי בחוף הסורי.

בחודש פברואר סיכל חיל האוויר חדירה של מטוס לא מאויש איראני בגבול הצפוני. בתגובה תקף צה"ל במרחק את קרון ההפעלה של המל"ט בלב בסיס T-4 במרחק של יותר מ-200 ק"מ מגבול ישראל, באזור רווי במערכות הגנה אוויריות. האיראנים נותרו בהלם לא רק בגלל האחיזה המודיעינית שאפשרה את איתור קרון ההפעלה, אלא בעיקר מהתעוזה הישראלית.

הסורים, מצדם, ירו טילים לכל עבר ואחד מהם הפיל באותו הלילה מטוס קרב מסוג סופה. בתגובה לכך תקף חיל האוויר 12 מטרות איראניות וסוריות. בנוסף לכך, הרמטכ"ל המשיך לאשר תקיפות אגרסיביות שבמהלכן נהרגו לפי דיווחים שונים עשרות איראנים ברחבי סוריה.

העברת הגופות בארונות לטהראן הייתה השפלה של ממש מבחינת כוחות קודס בפיקודו של קאסם סולימאני. סולימאני החליט לנקום והכין את הכוחות בסוריה למתקפה רחבה על צפון מדינת ישראל, אך המודיעין של צה"ל הציג הערכה של מערך האפשרויות של איראן וחיל האוויר המתין לשעת כושר כדי לפעול.

הלילה שבין 9 ל-10 במאי הוגדר בדיעבד במטה הכללי כקו פרשת המים בעימות החשאי והמתמשך בין ישראל לאיראן. לילה שהעמיד בפרופורציה הראויה את כהונתו של הרמטכ"ל רב-אלוף גדי איזנקוט, שבחר להילחם בעוצמה בשחקנים החזקים ולדחות עימותים רחבים עם השחקנים החלשים במזרח התיכון על אף הביקורת הציבורית.

מעט לפני השעה 20:00 נחת מסוק הינשוף, ובו והרמטכ"ל, בבסיס חצרים שבנגב לרגל טקס הענקת אות הערכה לטייסת "הפטישים" (טייסת 69), המפעילה את מטוסי "הרעם" (F-15i). איזנקוט עלה אל הבמה ומולו ישבו הטייסים לבושים בסרבלי טיסה ומכונאי המטוסים בבגדי עבודה דרוכים לקראת הלא נודע.

הרמטכ"ל הצמיד את אות ההערכה אל דגל הטייסת, העניק תעודה ממוסגרת למפקד הטייסת סגן-אלוף ג', שבה נכתב כי הטייסים פעלו בזירות מורכבות ומשתנות, תוך גילוי יוזמה, חדשנות ואומץ, שהביאה הישגים מבצעיים חשובים במערכה שבין המלחמות (מב"מ). לאחר מכן התייחס בנאומו לפועלם בדגש "על מה שמוגדר אצלנו כאיום מספר אחד: האיום האיראני. איום ההתבססות האיראנית".

"המאמץ האיראני לבנות יכולת יבשתית, ימית, אווירית, מודיעינית, מעבר לגבולות ישראל", חתם הרמטכ"ל את דבריו, ואמר: "אני מעריך שגם הלילה יהיה מאתגר מאוד ולכן אקצר (הוא אמר זאת תוך שהוא מחייך) ואצדיע לכם בשם צה"ל כולו". מיד לאחר מכן הוא חזר למסוק וטס לקריה בתל אביב. הוא נרדם, אך סמוך לחצות העיר אותו ראש לשכתו, סגן-אלוף א', ואמר לו: "יש מטח של עשרות רקטות על רמת הגולן".

הרמטכ"ל הנחה באותן דקות להעביר מסר לרוסים, באמצעות מנגנון התיאום, שכרגע מתבצעת התקפה איראנית על צפון מדינת ישראל ובתגובה לכך צה"ל הולך להכות את האיראנים בסוריה. בהמשך לכך הועבר מסר לרוסים שימנעו התערבות מצבא אסד.

הסירנות בטייסות הקרב פעלו וטייסי טייסת "הפטישים" רצו אל המטוסים החמושים. חיל האוויר תקף באותו הלילה כמעט 80 מטרות ברחבי סוריה, רובן איראניות, אך היו בהן גם שבע סוללות סוריות שניסו לפגוע בטייסי חיל האוויר, שמצדו סגר חשבון עם משטר אסד. האיראנים תכננו לתקוף את מוצבי צה"ל ברמת הגולן, אך אף רסיס מתוך כלל הרקטות לא נפל בישראל. בתגובה לכך, לפי הלקסיקון של איזנקוט, האיראנים חטפו "פטיש בראש".

עם עלות השחר, התברר לאיראנים כי לא רק שנכשלו במשימה לגבות מחיר מישראל, אלא שצה"ל העניש אותם והנחית עליהם מכה אדירה. הייתה זו נקודת תפנית מאחר שאחרי ששקע האבק החלו האיראנים לסגת מרמת הגולן הסורית, ולהעביר מערכות נשק וטכנולוגיה מתקדמת לשטחים מעבר לטווח ה-80 ק"מ מגבול ישראל. כלומר, התכנית שלהם להקים מוצב איראני בסוריה ספגה זעזוע רב. חודשים לאחר מכן הם החלו לצמצם כוחות כמו מטוסים לא מאוישים, אמל"ח, יכולות מודיעיניות. חלק מהכוחות חזרו לאיראן וחלקם הועבר ללבנון.

אותו לילה נולד עשור קודם לכן, בשנת 2008, בלשכתו של איזנקוט כמפקד פיקוד הצפון. בראייתו האסטרטגית המחודדת הוא זיהה כמה תהליכים שכוללים מאמץ של סוריה ואיראן לחמש את חיזבאללה בנשק שובר איזון, ולשם כך ראה לנכון שהמטה הכללי יפעיל מערכה משולבת כדי לקזז את יכולות האויב ולשבש את כוונותיו.

לימים הוגדר הרעיון כ"מערכה שבין המלחמות" (מב"מ), שעליה רבים לקחו קרדיט. איזנקוט התעקש על הטיפול בנושא. הרמטכ"ל דאז רב-אלוף במיל' גבי אשכנזי, שהיה טרוד מעל הראש באיום הגרעין הסורי והאיראני, החליט להקצות יכולות לטובת הנושא עבור מפקד פיקוד הצפון היצירתי. במהלך השנתיים שיבואו לאחר מכן, פורסמו דיווחים זרים על מגוון פיצוצים עמומים במזרח התיכון.

מאז ומתמיד התקשה מטה הרמטכ"ל להתמודד עם טיעוני חיל האוויר, שנתפס כאי של מצוינות, בעיקר בתהליך הצטיידות וארגון. כך נוצרה מציאות שלפיה הרמטכ"ל לא ירצה להפריע למה שעובד היטב. עם זאת, לפי ספרו של תת-אלוף במיל' ד"ר מאיר פינקל שעסק בתפקיד הרמטכ"ל, היו אירועים חריגים. איזנקוט הביט על העתיד הרחוק, ראה את נחישות הציר הרדיקלי והעריך כי ניסיונות ההתעצמות וההברחות עבור חיזבאללה וארגוני טרור נוספים יהיו דפוס פעולה מתמשך. אלו יחייבו את צה"ל לפעילות ממוקדת וחשאית, ולכן המליץ בדרכו שלו לרמטכ"ל דאז רב-אלוף במיל' בני גנץ להקים את מפקדת העומק.

חיל האוויר התנגד לרעיון, אך טיעוניו של איזנקוט היו מספיק משכנעים ומוצקים. גנץ נתן בשנת 2011 אור ירוק. המב"מ קרם עור וגידים במהלך כהונתו של גנץ, אך קיבל דחיפה דרמטית בכהונתו של איזנקוט כרמטכ"ל.

בשנת 2017 עמד איזנקוט בפני הקבינט והסביר כי האיראנים הניחו יעד להעביר מאה אלף לוחמים שיעים בפיקוד איראן לסוריה, על מנת להפוך אותה ללבנון השנייה. אחרי האישור שניתן מהקבינט, תקפו טייסות הקרב של חיל האוויר, כשהבולטת שבהן היא טייסת 69, כאלף יעדי טרור ברחבי סוריה. על אחד המבצעים המורכבים קיבל איזנקוט מפקודיו מזכרת, בדמות שם המבצע, לזכר אותו לילה ארוך במיוחד. הלחץ הכבד שהפעיל צה"ל על איראן בסוריה שכנע גם את הרוסים לדחוף את האיראנים הרחק מהגבול. רעשי הרקע והפרסומים על פיצוצים הפריעו להם לייצב את האזור.

במשך שמונת השבועות שקדמו לכניסתו לתפקיד ב-2015 הוא עבר לצד השני של בניין המטה הכללי, נפגש עם 140 בעלי תפקידים והכין את עצמו לתפקיד הרמטכ"ל שבו ייבחן על הפעלת הכוח, בניית הכוח, והכתבת רמת דרישות ונורמות מבצעיות, במיוחד באירועים מכוננים שיהוו מצפן לצה"ל.

לאור המלחמות והמבצעים של צה"ל בשני העשורים האחרונים, הבין איזנקוט כי אומנם תרחיש הייחוס של צה"ל גדול מאוד, אך אלו היו מול אויב קטן, שרוב התוצאות נגדו ידועות מראש. לכך יש בהכרח השלכות על הצבא, על החברה הישראלית ובאותה נשימה גם על האויבים והסביבה האסטרטגית באזור. למרות הנזק הכבד לאויב, קשה להשיג תמונות ניצחון אלא רק צבירת נקודות.

מראשית דרכו כרמטכ"ל הוא ראה את איראן הלא גרעינית כאיום המרכזי. לאחר מכן, הוא סימן את חיזבאללה כשני בסדר העדיפויות של צה"ל, הזירה הפלסטינית כשלישית ובתחתית את הג'יהאד העולמי שהתפתח בסיני (נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי אישר את שיתוף הפעולה הנרחב, א"ב) בסוריה ובמקומות נוספות במזרח התיכון.

בפני המטכ"ל שהרכיב הוא חזר והדגיש כי שאיפותיו הן להילחם מול החזק ולא נגד החלש, שתוצאות עימות שכזה ידועות מראש. בו בזמן על צה"ל לשפר את ההרתעה ואת מוכנות הצבא כדי שאם יצטרך להפעיל את הכוח, "ינצח צה"ל בצורה חדה, ברורה ומוחצת".

בתום ארבע שנות כהונה לא הופעל כוח יבשתי משמעותי מול כל אויבי ישראל. צה"ל לא ביצע תמרון יבשתי ועל כך הייתה לא מעט ביקורת בציבור שחלקו רצה לראות מלחמה בעזה, חזרה לסיכולים ממוקדים ומבצעים נרחבים ביהודה ושומרון.

ראשו של איזנקוט היה טרוד באיראן, ויותר מ-5,000 פעולות התקפיות בוצעו נגד הציר הרדיקלי שכלל את איראן, סוריה וחיזבאללה, ולפי פרסומים זרים, גם נגד הג'יהאד העולמי כולל אל-קאיעדה. הציבור המשיך לחיות בשגרה, ואויבי ישראל לא הצליחו לגבות מישראל את המחיר שגבתה מלחמת לבנון השנייה או מלחמות אחרות עקובות מדם. למערכה החשאית נחשף הציבור באופן ישיר רק במקרים חריגים, כמו בהפלת המטוס על ידי הסורים.

עניין המערכה נגד החמאס שאב ממנו לא מעט אנרגיות, כשהוא מנהל מאבק בתוך הקבינט כדי להרחיק מלחמה שבעיניו נראתה מיותרת ולא קרובה בכלל למושג "מלחמת אין ברירה". וכל זאת על אף זעם הציבור, שרצה לראות תגובה מוחצת נגד טרור הבלונים והעפיפונים שהעלה באש עשרות אלפי דונמים בנגב המערבי.

בנוסף לאיום האיראני שהתפתח בסוריה, ניהל איזנקוט מערכה חשאית לחשיפת המנהרות של חמאס בגבול רצועת עזה, ורחוק מעיני הציבור מערכה סודית לאיתור המנהרות של חיזבאללה בגבול לבנון. החל משנת 2015 ניהל הרמטכ"ל את המאמץ לאתר את הפרויקט הסודי של חסן נסראללה, ששותק מאז החל מבצע "מגן צפוני" בחודש שעבר.

כך למעשה, עסק איזנקוט לאורך כל כהונתו עם שלושה קלפים שהחזיק חיזבאללה קרוב לחזה: הקמת כוח שיעי משמעותי בסוריה; פיתוח, ייצור ובניית יחידות להפעלות טילים ורקטות מדויקים; והוצאה לפועל של התכנית המבצעית שמטרתה הייתה לחדור את גבול מדינת ישראל ולכבוש מוצבים ויישובים עם לא פחות מאלפי לוחמים איכותיים באמצעות מנהרות.

איזנקוט סימן וי על קיזוז שלושת האיומים הללו. יש לחיזבאללה עשרות טילים מדויקים ולא מאות כמו שרצה, אין חזית שיעית ברמת הגולן ופרויקט המנהרות נחשף ונוטרל. זו הייתה עיקר מלחמתו של איזנקוט בקבינט - להילחם בחזק ולא בחלש, מאחר שהבעיה של עזה שונה בעוצמתה מהבעיה שנקראת איראן וחיזבאללה.

למרות ההצלחות, אקורד הסיום של כהונתו תהיה תמונת אוטובוס החיילים שעולה באש כתוצאה משיגור נ"ט על ידי חוליית חמאס בגבעת חץ שחור. היה זה פער מבצעי טקטי חמור של אוגדת עזה בפיקודו של תת-אלוף אליעזר טולדנו, כשבנס נפגע רק חייל אחד, אך הצבא הצטייר כרופס.

לאותן 44 שעות שבהן צה"ל התגושש עם חמאס הייתה הקדמה ארוכה שהחלה במרץ האחרון. על רקע מצוקה כלכלית אדירה, משבר מדיני חריף וחשש שהרחוב יתנגש בשלטון החמאס, החליטה הנהגת הארגון לקדם הפגנות אלימות על גבול רצועת עזה. מטרתן הייתה להסיר מצור, להצית אינתיפאדה שלישית בשטחים ובירושלים ולהרחיב לגיטימציה בינלאומית.

ההנחיות היו ברורות - להכות את חמאס חזק בכל מקום שבו ינסה לחדור לשטחי ישראל ולמנוע משבר הומניטארי. הצבא בלם את ההמון וסיכל את המנהרות, אך חמאס שיגר בלונים ועפיפונים וקטאר החליטה למלא את החלל התקציבי שיצר יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן עם מאה מיליון דולר במזומן בכמה פעימות.

ישראל הסכימה בתנאי לאכיפת השקט וריסון המפגינים, ותוך כדי אישר הרמטכ"ל מבצע מודיעיני רגיש חשאי בלב השטח הפלסטיני, אך הכוח המיוחד שחדר לחאן יונס נחשף. שבעה פעילי חמאס נהרגו על ידי הכוח, בהם מפקד גדוד, וקצין צה"ל בדרגת סגן אלוף נהרג ועוד קצין נוסף נפצע. הרמטכ"ל אישר להטיל 50 חימושים שונים מהאוויר ומהקרקע כדי לחלץ את הכוח, ומסוק יסעור נחת בשטח הפלסטיני למרות הסיכון הרב והחזיר אותם לישראל.

בחמאס לא היו מוכנים להבליג ותקפו את האוטובוס. צה"ל תקף 160 יעדי טרור בעזה, וחמאס הגיב בשיגור 500 רקטות. 300 נפלו בשטחים פתוחים, קרוב למאה יורטו על ידי כיפת ברזל ו-28 נפלו בשטחים בנויים. מאחת הרקטות נהרג פלסטיני ששהה באשקלון. עם זאת, ברוח המדיניות לדחות מלחמה עם החלש ולהיערך לחזק, נוצרה מחלוקת בין שר הביטחון אביגדור ליברמן לרמטכ"ל - המחלוקת השנייה והמהותית במהלך כהונתו.

ליברמן טען כי יש לצאת למתקפת מנע רחבה מאוד נגד החמאס ואילו איזנקוט חשב שיש לעצור באותה נקודה. איזנקוט הצליח שכנע את הקבינט שצריך לעצור אלא אם חמאס לא יתעשת. ראש הממשלה בנימין נתניהו שאל אם יש מתנגדים וכולם אמרו פה אחד: "לא". דעתו התקבלה, וליברמן החליט להתפטר, אך המהומה רק החלה. לא מעט חברי קבינט הציגו עמדה הפוכה מזו שהייתה בחדר הדיונים והרמטכ"ל נאלץ להתמודד עם הביקורת.

בראייתו, האמת הפוכה ב-180 מעלות. במשך שבעה חודשים שיגר חמאס אל ישראל רקטות, וצה"ל בתגובה תקף 800 יעדים ברצועת עזה, שכתוצאה מהם נפגעו מערכים קריטיים של חמאס. יותר מ-260 פלסטינים נהרגו ונפצעו כ-13 אלף, כ-6,000 נפגעו מירי צלפים. איזנקוט התעקש כי מערכה שהייתה גובה קורבנות מהצד הישראלי, מחיר כלכלי כבד וכנראה מעכבת את פרויקט סיכול המנהרות בדרום ובצפון הייתה מעמידה את מדינת ישראל באותה נקודת פתיחה של מלחמה כזו או אחרת. במקרה חמור מכך, זה היה מעביר את נטל האחריות של רצועת עזה לידי צה"ל, אם הדרג המדיני היה מחליט ללכת עד הסוף.

בארבע שנות כהונתו של איזנקוט לא נהרג ישראלי בגבול רצועת עזה. שלושה אזרחים נפצעו באורח בינוני ו-24 נפצעו באורח קל, שני חיילים נהרגו ו-132 נפצעו. צה"ל לא הסתפק בכך ולפי פרסומים זרים נמנעו הברחות מסיני לרצועת עזה. חמאס עדיין יודע לשגר רקטות לתל אביב אך מרבית הארסנל שלו הוא פרי פיתוח וייצור מקומי ובהתאם הביצוע. המנהרות הושמדו והכוח הימי נפגע, לצד תקיפת מערכי רחפני הנפץ וכלי הטיס הלא מאוישים.

בשנה הראשונה לכהונתו של איזנקוט החלה אינתיפאדת הסכינים ביהודה ושומרון. איזנקוט, שפיקד על אוגדת יו"ש באמצע העשור הקודם והכריע את גל הטרור ההוא, אישר את תפיסת הסיכול המורחב שכללה לא רק מעצרים אלא מאמץ לאתר אמצעי לחימה, החרמה של בתי מלאכה לייצור נשק וכספי טרור, התמודדות עם הסתה ברשתות החברתיות הפלסטיניות, והיערכות הנדסית בשטח. לא היו עונשים קולקטיביים לכפרים שמהם יצאו המחבלים, אלא רק טיפול במשפחה המורחבת. למרות הפיגועים בחודש שעבר, לא פרצה אינתיפאדה שלישית, התיאום הביטחוני נשמר ונבלמו רעיונות קיצוניים למבצעים קרקעיים.

אחד המוקשים הגדולים והטעונים בכהונתו הייתה פרשת אלאור אזריה, שאליה ניגש בעיניים פקוחות. דעתו הייתה ברורה עוד לפני המקרה וחדה כתער תוך כדי המשפט הצבאי ואחריו. בשלב מסוים הפך השיח למתלהם ואיים לא רק על הרמטכ"ל עצמו באופן ישיר, אלא על צה"ל כולו ועל הדימוי הציבורי שלו. למרות זאת, ביצר איזנקוט את מוסד הרמטכ"לות, חיזק את כושר ההחלטה והביצוע והרחיב את יכולות צה"ל בכל התחומים. וכראייה לכך, בסקרים שנערכו לאחרונה זכו צה"ל והרמטכ"ל לאמון הציבור במידה גבוהה מאוד ביחס לגופים וארגונים ממלכתיים אחרים במדינה.

הרמטכ"ל לא היסס גם לגעת בתחום הסייבר, שאצל קודמיו הוגדר כתפוח אדמה לוהט. הדבר התקדם בראשית כהונתו באטיות ועורר ביקורת, אך ככל שחלף הזמן התברר כי חיזק את כלי ההגנה וההתקפה של צה"ל במרחב הקיברנטי, תוך דיוק שיתוף הפעולה עם קהילת המודיעין הישראלית וארגונים זרים.

לצד העשייה המבצעית, המשיך איזנקוט לתכנן את העתיד ובניית כוחו של הצבא. כמי שהיה ראש אגף המבצעים במטכ"ל בזמן מלחמת לבנון השנייה, וספג את הטראומה שיצרה ועדת וינוגרד, הוא גם נחשף לנימי בעיית המוכנות והכשירות בקרב כוחות היבשה. הוא פעל לצמצום הפערים מיומו הראשון כרמטכ"ל.

המהלך הראשון כלל אישור תכנית רב שנתית (תר"ש) לצה"ל בתיאום בין משרד האוצר למשרד הביטחון. תר"ש גדעון אפשר לצה"ל להביט רחוק ולתכנן את פעילות הצבא בצורה יעילה ואפקטיבית. הוא קיבל החלטה למזג את אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה (אט"ל) עם זרוע היבשה למען חיזוק כוחות היבשה.

הוא צמצם את היקף משרתי הקבע ל-40 אלף ואת כוחות המילואים, אך את אלו שהשאיר אימן ברמה גבוהה ביחס לשנים עברו. כוחות הסדיר ביבשה חזרו להתאמן במחזוריות של 17 שבועות ו-17 שבועות של פעילות מבצעית. כמעט 20 שנה שצה"ל לא התאמן בקצב שכזה. לאחר מכן הוא קידם את שדרוג חטיבת הקומנדו והקים את בית הספר לפיקוד ושליטה (פו"ש) שעסוק מבוקר עד ערב בצמצום הפער בצה"ל שנוצר בעשור האחרון.

למרות הרחבת המערכה שבין המלחמות, הוא לא ביקש פיצוי ממשרד האוצר והסתפק בתקציב שהגיע ל-64 מיליארד שקלים כולל כספי סיוע אמריקניים. איזנקוט עסק בהעלאת היקף המלאים באוגדות החוד, אך נטל סיכונים באוגדות המילואים בלית ברירה. אחרי כמעט שני עשורים, הוא קיים תרגיל גיס וכן ארבעה תרגילים פיקודיים. הוא השקיע מאות מיליוני שקלים בתשתיות, ציוד, שדרוג מוצבים שהוזנחו לאורך השנים, בדגש על פיקוד הצפון ובמחנות האימונים, כולל התאמות ללחימת תת-קרקעית.
אך כל זה לא ריצה גורם אחד: נציב קבילות החיילים, אלוף במיל' יצחק בריק, הציג דוח נוקב ובו הוא מותח ביקורת חריפה על מוכנות וכשירות צבא היבשה למלחמה.

בריק הצביע על נקודות תורפה אמיתיות ופערים בשטח, אך התעלם מתהליך קבלת החלטות סדור שביצע הרמטכ"ל, וסדר עדיפויות מובהק במה להשקיע ובמה לא. אך נכון היה להתנהל אחרת עם טענות בריק ופחות לעסוק בגופו של אדם, גם אם תהום פעורה בין הצדדים. בריק יצר סימני שאלה שיעשו טוב לצה"ל וישאירו אותו חד ופתוח יותר לביקורת, למרות ההכנה הגדולה שעשה איזנקוט.

בתחום כוח האדם ובדגש על מודל הקבע, קיבל איזנקוט ביקורת ובצדק על האופן בו התממשה התכנית בפועל. אגף כוח האדם לא עשה די כדי להתריע על הפגמים במודל ובנזקים העתידיים. הוא התעשת יחסית מהר, ומינה את אלוף במיל' יעקב עייש שהציג שורה של המלצות שהפכו לתכנית עבודה. הרמטכ"ל הבא אלוף אביב כוכבי יידרש להתמודד עם אתגרים לא פשוטים, בראשן המוטיבציה לקרבי שפחתה, ודאגה להחתמת הקצינים הזוטרים הטובים ביותר בעיקר בתחום הטכנולוגי.

במקביל, איזנקוט הציג עבודת מטה סדורה והגדיר מי הם לוחמי החוד שקיבלו סיכה מיוחדת והטבות מיוחדות. 5,000 לוחמים נרשמו בשנה האחרונה ובשנת 2019 צפויים להירשם 14 אלף לוחמים.
בתחום ההתעצמות נרכשו כלי שיט חדשים ומתקדמים מאוד, צי הצוללות משתדרג, צה"ל יצא לפיתוח נגמ"ש גלגלי עבור שלוש חטיבות, נרכש תותח חדש עבור חיל התותחנים ומספר מטוסי החמקן מסוג אף-35 גדל ל-50. את עסקת הענק הכוללת מתדלקים, מסוקים, מטוסי קרב מסוג אף-15 וחימושים חכמים סיכם, אך העביר לבחינה נוספת לשולחנו של הרמטכ"ל הבא.

אתגר לא פשוט שאליו ניגש איזנקוט בכל כוחו, לעתים באופן אגרסיבי ובלתי מוסבר, היה נושא יחסי צבא-חברה, כשברקע הידהד גם חוק הגיוס. הרמטכ"ל הוציא את המכונים האזרחיים שחלקם עורר מחלוקת בבסיסי צה"ל, והעמיד במרכז את המפקד שירצה ויעביר תכנים רגישים שלעתים איימו לטלטל את זהות הלוחם והקצין הישראלי.

הוא יצר פקודה אחידה בנושא הזקנים וגם כשהיה נדמה שמדובר בנושא שולי, ככל שנקף הזמן התברר כי המהלך יצר סדר ומשמעת, למרות כעס וביקורת מצד רבנים בפרט וחובשי כיפה בכלל. הוא גם דאג לפרק את הגדוד הדרוזי למורת רוחם של חלקים מבני העדה והתעקש להטמיע אותם בתוך הצבא כחלק מכור ההיתוך. מהלך מרוכך אך דומה ביצע בגדוד הסיור הבדואי שהפך לפלוגה.

הרמטכ"ל היוצא היה ונותר אדם רגיש לחברה. איש של אנשים ובעל חוש הומור מפותח מאוד. פועלו יצר עניין גם בקרב גנרלים בכירים, גם במעצמות כמו רוסיה, ואף זכה להערכה רבה גם בקרב רמטכ"לים זרים, בהם ממדינות ערב, באופן שבא לידי ביטוי במפגשים משותפים. הוא נהג לומר למקורביו: "זו לא חוכמה לקבל חיבוק ולחיצת יד מרמטכ"ל עמית".

הוא משאיר אחריו זירות עם חיכוך, אך כשהן יציבות ומשופרות במצבן האסטרטגי, זאת בהשוואה לימיו הראשונים. הטרור הוא תופעה ארוכת שנים, והפתרון לא נמצא רק בידי צה"ל. בסופו של דבר, איזנקוט ייזכר כמי שביסס את כוחו של צה"ל לדור קדימה וכמי שמנע ממדינת ישראל לשלם מחיר כבד.

מוקדם מדי להעריך לאן מועדות פניו של איזנקוט באזרחות, שם יחפש אחר "אתגר משמעותי שיגרום לו לברק בעיניים". דבר אחד בטוח: ב-16 בינואר בשעה 16:00 הוא התחייב להוציא את הנכדה שלו מהגן.