פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מושחז יותר, מוכן יותר, טוב יותר: אבל מה כל זה אומר על גנץ?

      הטלטלה הפוליטית והעומס המבצעי חסר התקדים לא הפריעו לגדי איזנקוט לממש את תוכניתו ולשמור את החיכוך עם האויב על אש קטנה. כעת, ינסה קודמו להוכיח שהוא יודע להילחם בבוץ

      נדל"ן בניינים שרונה הקריה תל אביב (ראובן קסטרו)
      ימי הביניים של צה"ל. בסיס הקרייה בתל אביב (תצלום: ראובן קסטרו)

      הרבעון הראשון של 2019 עשוי להיות מהמאתגרים ביותר שעמדו בפני צה"ל בשנים האחרונות - בין רמטכ"לים, בין שרי ביטחון, בין ממשלות, קרוב לודאי בין ראשי ממשלות. אלה ימי הביניים, תקופת מעבר, ובגלל מרכזיותם של בכירי צה"ל בדימוס במערכת הפוליטית, לקראת הבחירות והממשל החדש שבעקבותיהן, גם עת מאבקים אישיים ורעיוניים על מדיניות הפעלת הכוח בעזה, בגדה המערבית, בלבנון, בסוריה, באיראן.

      לכאורה, מיותר להדגיש את חשיבותו של ראש הממשלה ביקום הפוליטי והביטחוני. לולא היה זה התפקיד הרם מכולם, מספר 1, לא הייתה ההתמודדות עליו יצרית כל כך. אבל בחינה מדוקדקת מעלה שלרוב, ובמיוחד בממשלות קואליציה ללא מפלגת שלטון חזקה, עוצמת ראש הממשלה מוגבלת. הוא אינו יכול להשיג את עיקר מאווייו. נכון יותר לאפיין את כוחו על דרך השלילה. בלי הסכמתו לא יוחלט דבר; הוא יישאר במיעוט, בממשלה, רק כאשר יהיה לו נוח להפסיד. זה החריג. ככלל, יש לו כוח וטו. במקרים קיצוניים יפרק את הממשלה ויפעל להקדמת הבחירות. אך היכולת למנוע אינה זהה ליכולת להניע. לפעולה, נחוצים לו שותפים. לרוב יהיה רק ראשון בין שווים, וכשהשווים פחות או יותר שווים, הראשון רק שווה להם.

      לראשי ממשלה יש רק קלף גדול אחד לזריקה על השולחן, בכל תקופת כהונה. בגין - שלום עם מצרים בממשלתו הראשונה, מלחמה בלבנון בשנייה. רבין - אוסלו. ברק - היציאה מלבנון. שרון - פינוי עזה. הקלף הגדול של נתניהו, זה עשור שלם, אחרי שבשנות ה-90 ביזבז שלוש שנים ללא כל הישג, היה איראן. רצונו הכפייתי להפציץ אותה סוכל, אך פגע וממשיך לפגוע בביטחון ישראל. הוא עלה מיליארדים, שנזרקו למפרץ הפרסי ולכל ים אחר באזור; וערער את היציבות התכנונית והתקציבית שהעניק הסכם הגרעין. זה מעג"ש הכסף - האוצר האבוד של המעגל השלישי, החסר לכל שימוש ביטחוני חלופי, כדוגמת חיזוק צבא היבשה. משום מה, על כך שותק נציב קבילות החיילים, האלוף בדימוס יצחק בריק.

      הנגד שבימ"ח

      בשנת 2012, לאחר שלוש שנים וחצי מתוך 10 בתפקידו, התראיין בריק על הנושא שבדמו, פשוטו כמשמעו - מלחמת יום הכיפורים. הרמטכ"ל אז היה בני גנץ ובריק, בסדרה "לא תשקוט הארץ" על 1973, מוראותיה ומוצאותיה, נשמע חיובי להפליא. "כשאני מסתכל היום על הצבא כפי שהוא, אני חושב שיש בו הרבה מאד חוזקות. קודם כל, הנוער שמתגייס היום לצבא והולך ליחידות הקרביות, נוער עם מוטיבציה, ברמה מקצועית יותר טובה משהייתה לנו, נוער שהולך ליחידות העלית ולקורסי פיקוד וחותם קבע לא מעט. אני רואה את הצבא יותר מכל מי שהיום חי בישראל, מדבר עם מפקדים ועם חיילים ושואב בדיוק מה שהצבא הזה חווה ועובר. יש לנו נוער שאפשר לסמוך עליו. בנושא המקצועי אנחנו מאה אחוז. בנושא של האימונים אנחנו בסדר, אנחנו לא מצטיינים. איפה שאני רואה עדיין קצת פערים שצריך להשלים אותם, אם תיתן פקודה ואנשים לא יילכו אחריך, כי הם לא מאמינים בך, אז מה שווה לי הטנק הכי מפואר שיש? צריך לבנות את הקשר, את האמון, וצריך לעסוק ברוח. יש לנו אנשים מצוינים. צריך ללמד אותם איך ליצור את הרוח הזאת, איך לגרום לאנשים ללכת אחריהם".

      כך בריק לפני שש שנים, כאשר גנץ רמטכ"ל, אהוד ברק שר הביטחון וצה"ל לפי כל מדד, כולל היעדר תוכנית רב-שנתית, טוב פחות מאשר בתקופת גדי איזנקוט. משונה איך למרות המגמה הברורה של שיפור מתמשך, עכשיו צה"ל בעיניו אינו מוכן למלחמה.

      פתרון התעלומה מתמקד בנגד שבימ"ח. רב-סמל בקבע, בשכר דל ומשפיל, העוסק באחזקת ציוד לחימה, קשר או אפסנאות ביחידת מחסני חירום של אוגדה, לרוב כזאת המבוססת על מילואים. הנגד שבימ"ח הוא "הכול בגלל מסמר קטן" - המסמר שהתרופפותו בפרסת הסוס מפילה את רוכבו ואת הממלכה. מה טעם בחיל פרשים, אם אין מסמרים לפרסות, או חסר מי שיפרזל את הבהמות.

      יפה למשלים ולשירים, פחות מתאים להתלבטות האמיתית הכרוכה ברכישה ובשימור של סוסים, פרשים, פרסות ומסמרים. 100 טנקים משוכללים המסוגלים להגן על עצמם מפני האיומים החדישים ביותר, או 300 זולים ופגיעים יותר? תלוי במיתארי המלחמה. אם הממשלה תובעת יותר צוללות מכפי שחיל הים והמטכ"ל רוצים, על חשבונו של איזה מערך יבואו עשרות צוללנים נוספים. וכשהצבא מתחייב לקצץ בהוצאות השכר ולרדת מ-40 אלף משרתי קבע, נגדים כקצינים, האמנם אפשר שיישאר בעינו מספר המוצבים בימ"ח?

      הרמטכ"ל גדי איזנקוט בראיון לוואלה NEWS! במהלך תרגיל הגיס הצפוני (ראובן קסטרו)
      חתימה על תוכנית הפרישה. איזנקוט (תצלום: ראובן קסטרו)

      את המשאבים החסרים ניתן לחפש באיראן. לא סתם איראן, אלא איראן הגרעינית, שהדבקות בה הפריעה להתמודדות עם שלוחותיה באזור. איראן גם הייתה משוכה במסלולו של איזנקוט ללשכת הרמטכ"ל. נתניהו לא רצה בו שם כי איזנקוט, באומץ אזרחי, התבטא בבהירות ובחדות נגד האיוולת של הפצצת איראן. הוא לא שתק כדי להתקדם לעמדת השפעה ואז לשנות מבפנים, אלא הפיץ מסמכים והתבטא בעל פה נגד מיזם-המחמד של המחליט הסופי. בשנים 2009-10 חתם בכך על תוכנית הפרישה שלו, גם כשהודיע לרמטכ"ל המיועד יואב גלנט על סירובו לכהן כסגנו ועל כוונתו להישאר בפיקוד הצפון רק עד שגלנט יציב שם אלוף אחר.

      זה אירוע נדיר - ובניסוח אחר, איזנקוט נדיר בקצונה הבכירה - משום שמעטים מוכנים לוותר על דרגת אלוף. ישראל טל סירב להתמנות לאלוף פיקוד הדרום, במלחמת ההתשה, כשהמחיר הנקוב היה ביצוע מדיניות הרמטכ"ל חיים בר-לב, שנגדה את עמדתו המנומקת. יצחק שגב, תת-אלוף שהיה לפנים מושל עזה ונספח צבאי בטהראן, דחה את הצעת שר הביטחון משה ארנס להתקדם לאלוף כמתאם הפעולות בשטחים - ולסייע לו לספח אותם, בפועל. אלה החריגים. קל יותר לקצין לשכנע את עצמו שיצליח לטרפד את הממונה עליו מעמדת הכוח שהסכים בטובו לקבל, כמו שרון בסיני לנוכח סירובו של טל. איזנקוט מעולם לא היסס להקריב את סיכויי קידומו האישי לטובת העניין. הישרדותו והתקדמותו, למרות עמידתו על עקרונותיו, הן מנפלאות המערכת הישראלית.

      גם כשגלנט נפסל וגנץ הוחזר מחופשת השיחרור, כמספר 2 בטבלת מומלצי איזנקוט לנתניהו ולברק, אחרי משה (קפלן) קפלינסקי ודן הראל, לא נשכח לאיזנקוט חטאו האיראני. אילו נותרה ההכרעה בידי נתניהו, בשלהי 2014, לא היה איזנקוט מתמנה. מאחר שכיום אין עוררין על היותו רמטכ"ל מעולה, מהטובים שפיקדו אי-פעם על צה"ל, נכון לראות בהתנגדות נתניהו למינויו פגיעה נוספת בביטחון המדינה. רק לאחר שלוש שיחות בין נתניהו לאיזנקוט וסירוב שר הביטחון משה (בוגי) יעלון להיכנע לנתניהו הוסרה, ללא חשק, ההתנגדות.

      מלחמה באיראנים קרובים

      באותה עונה של היערכות למינוי הרמטכ"ל שלאחר גנץ הכין איזנקוט, סגן הרמטכ"ל, מסמך המתאר את האיומים, ההזדמנויות והצרכים שבפני צה"ל בשנים הבאות. זה היה הבסיס לתוכניתו הרב-שנתית "גדעון", ובחינת המצב במונחים של תכנון לעומת ביצוע מעלה הלימה גבוהה ועמידה ביעדים; בראש כולם - מוכנות למלחמה.

      הנחת העבודה שביסוד מסמך איזנקוט התבססה על המצב המדיני והביטחוני באותה עת, שנה וחצי לאחר שנתניהו כונן את ממשלתו וחודשים מעטים לפני שחתך בחצי את כהונת הכנסת כדי לסכל חקיקה שתפגע ב"ישראל היום". מוחמד מורסי הופל במצרים, אך יציבות שלטון עבד-אל פתח א-סיסי טרם הובהרה. בסוריה עדיין לא הייתה מעורבות רוסית רבה, דאעש התחיל לדהור וימיו של בשאר אסד, כפי שהבטיח ברק בתחילת 2011, היו ספורים. הספירה נמשכת גם עכשיו, לאחר כ-2,500 יום של מלחמת אזרחים.

      והייתה ההיאחזות המשותפת של איראן וחיזבאללה, כולל תוכניות ראשונית למנהרות, שכיום מייחסים בישראל את שורשיהן עוד לתקופת עימאד מורנייה,שנקטל בדמשק בפברואר 2008. איזנקוט, ראש אגף המבצעים במטכ"ל במערכה בלבנון ב-2006 ואלוף הצפון בחמש השנים הבאות, אסר מלחמה על האיראנים הסמוכים, לא על שולחיהם הרחוקים.

      חיילים אמריקאים בסוריה, 1 בנובמבר 2018 (רויטרס)
      עומס מבצעי חסר תקדים. זירת סוריה (תצלומים: רויטרס)

      בהתאמות המתחייבות מהתפניות (בחירת דונלד טראמפ ויציאתו מהסכם הגרעין, העמקת החדירה הרוסית) מימש איזנקוט עם מינויו לרמטכ"ל את המתווה שצייר לפני ארבע שנים וחצי. כך למרות טלטלה פוליטית - יעלון בחוץ, אביגדור ליברמן בפנים ולאחרונה בחוץ - ותחת עומס מבצעי חסר תקדים בהיקפו ובחשאיותו גם יחד. תשע עשיריות של קרחון המבצעים עדיין סמויות מהעין, למרבה סיפוקו של איזנקוט. הוא שמר את החיכוך עם האויב על אש קטנה, כדי שלא תתלקח לכדי אש גדולה. זה חידוש בדברי ימי צה"ל. הבולטים שבקודמיו, משה דיין ויצחק רבין (היה גם יגאל ידין, אך רק בבניין הכוח ולא בהפעלתו לאחר הסכמי שביתת הנשק), השתמשו בפעילות מעבר לגבול כדי להביא לתבערה (דיין) או כדי להרתיע מפניה (רבין). איזנקוט לא רצה דרדור למלחמה ולא שגה באשליית שיכנוע קסאם סולימאני, מפקד כוח קודס, להעדיף הידברות על חתרנות. מדיניות הפעלת הכוח של הרמטכ"ל היוצא קילפה בשיטתיות סבלנית את מוקדי הנזק לישראל לעת מלחמה, בלי שהקילוף יעצבן את קרבנותיו כדי כך שיתעלמו ממאזן הרווח וההפסד וייצאו להתכתשות רבתי.

      רמטכ"ל פחות שקול היה גם עלול להיגרר להתנגשות רבתי עם הפלסטינים ב"גודל השעה", הכינוי הצבאי לגל הסכינאות והדריסות שתחילתו באוקטובר 2015. תמיכת נתניהו באלאור אזריה כירסמה בגיבוי הציבורי לפיקוד צה"ל. איזנקוט לא נרתע, אף שהיה נרפה מדי בהיבטים אחרים של יחסי צבא-חברה, דתיים-חילוניים, או שאימץ קו נאור ולא מצא כלים לכפות אותו על כל המפקדים והיחידות.

      בובה בתוך בובה

      זיהוי הרמטכ"ל עם המושג הכולל "ביטחון" מטעה, לטוב ולרע. ישראל כמותה כמטריושקה, המתקראת בטעות בבושקה, בובה בתוך בובה בתוך בובה. המדינה, על ממשלתה ומנגנוניה, היא הבובה הגדולה. בתוכה נמצאת מערכת הביטחון, שם-אם לצבא, משרד הביטחון, המוסד, השב"כ, מערך המחקר והפיתוח וגופי הוועדה לאנרגיה אטומית. צה"ל הוא בובה, או בוב, בתוך בובת המערכת. תקציבו הוא לפיכך רק חלק, אמנם גדול, מתקציב הביטחון. אחת משאיפותיו של איזנקוט, שהושגה הרבה פחות מאחרות, אם בכלל, הייתה לצמצם את הכפילות בין גורמי מערכת הביטחון, ובמיוחד בין אמ"ן לשב"כ מכאן ולמוסד מכאן. הוא הצליח להדק את שיתוף הפעולה, אבל האחוזות הנפרדות תפחו ולא קטנו, הרבה מעבר לנדרש.

      סיבה מובהקת לכך היא שצה"ל נמצא תמיד תחת זכוכית מגדלת, בעוד שהשב"כ והמוסד עלומים. הם גם נהנים מחסותם הישירה, התקציבית, של ראשי הממשלה. כך גם הוועדה לאנרגיה אטומית, שאין הצדקה להמשיך ולפטם עד אין קץ, אך גם טרם קם ראש ממשלה נועז דיו לחתוך בה. איזנקוט בקי מאוד בנעשה בתחום האמצעים המיוחדים, עוד מימיו כמזכירם הצבאי של ברק ושרון. כרמטכ"ל, ביקר במערכים המופקדים על אמצעים אלה, תהה על קנקנם וצפה בניסויים. אם הוא משוכנע שהביטחון לא ייפגע אם נתח תקציב יוסט משם לפעילויות ביטחוניות אחרות, חזקה עליו שאינו צר-אופק כקצין הרואה את חזות הכול בארגון הנתון לסמכותו; אבל זאת דוגמה מצוינת למגבלות השפעתו של רמטכ"ל.

      הבובה הרביעית, הפנימית (וגם אותה אפשר לחלק לחילות - חי"ר, שריון, תותחנים - ולגדודים, חטיבות ואוגדות) היא זרוע היבשה. עליה מסתער בריק במיוחד, כי איתה יש לו היכרות קרובה, ולטענתו גם מעודכנת, ובהשוואה אליה פחותה יומרתו לקבוע את מידת המוכנות למלחמה של זרועות האוויר והים, או אמ"ן ומערך הסייבר. כאן גם שריונו של איזנקוט דקיק יותר, כי הרמטכ"ל הוא גם המפקד הישיר של המערכה היבשתית. אם יימצא שטייסת ה"אדיר" או שייטת הצוללות קרסו, החצים יופנו למפקדי האוויר והים. בעיה דומה באוגדה 36 או בחטיבה 35 לא תיעצר אצל אלופי הצפון והמרכז ומפקד זרוע היבשה (לבניין הכוח). היא תבעבע עד לרמטכ"ל.

      אלוף אביב כוכבי 18 במרץ 2018 (ראובן קסטרו)
      מעשה במינוי מועמד טבעי. כוכבי (תצלום: ראובן קסטרו)

      כמו הדרג המדיני העליון, ראש המטה הכללי הוא ראש ממשלת הצבא - קשה מאוד להכריח אותו לפעול בניגוד לרצונו, אך רצונו אינו צו החלטי לסביבתו, המורכבת מכפיפים, עמיתים וממונים. איזנקוט נתקל בכך בתחום המינויים. סגנו הראשון, אלוף יאיר גולן, נכפה עליו; הוא רצה בסמי תורג'מן, אבל יעלון התעקש, בין משום חיבתו לפקודו מהצנחנים ובין כפיצוי לנתניהו, שבמאמץ שווא למנוע את קידום איזנקוט לרמטכ"ל הציג כמועמדו את גולן, אלוף פיקוד הצפון שעדיין לא כיהן בתפקיד מקביל במטכ"ל. זה נשמע מוכר, משום שכך בדיוק היה לאחר ארבע שנים המעשה במינוי אביב כוכבי, סגן רמטכ"ל ומועמד טבעי, בניגוד לתמיכתו של נתניהו באיל זמיר, אלוף פיקוד - הפעם דרום - שעדיין לא כיהן בתפקיד מקביל במטכ"ל. אם רוצים להרחיק לאחור, זהו בדיוק הסיפור של 2010, כשנתניהו אישרר את החלטת ברק לדלג על שלושת סגני הרמטכ"ל של אשכנזי, אלה שהציע איזנקוט, אל אלוף פיקוד הדרום גלנט.

      ליבם של הפוליטיקאים גס בהגיון השיטתי של הצבא. סגנות רמטכ"ל אינה תחנת רוחב לקראת התמודדות; זאת התמחות כפולה, בבניין הכוח ובהכרת מלוא עיסוקי הרמטכ"ל. צה"ל הוא ארגון מצליח, בסך הכול, משום שהוא מקיים תהליך מסודר של תכנון, ביצוע, פיקוח, תחקור, משוב עם הסביבה. אחרת, היה מתנוון, מתאבן ומת. הוא אמנם מסורבל, לפעמים איטי מדי בתגובותיו לשינויים, בזבזן ביחסו למשאבים אנושיים וכספיים - קל למנות את פגמיו. אבל המכונה נוסעת ויודעת איך. מכך, כמובן, אין להסיק שהנהגים גם טובים כמנהיגים. בין ה"איך" וה"מה", או ה"לאן", יש פער גדול. דומה שהכמיהה הציבורית לרמטכ"ל לשעבר כאישיות פוליטית, למרות ההבדל העקרוני שבין כישורי ביצוע לכישורי עיצוב, שואבת ממקור אחר: התחושה שצה"ל פועל למען מטרה משותפת, לא בשירות חמדנות פרטית לכוח או לכסף, ושאינו מסואב ומאוס כמו הפוליטיקאים שהרמטכ"ל סר למרותם. הפרדוקס הוא שברגע שהרמטכ"ל מצטרף לאותה חבורה, יש לו זמן קצר והזדמנות בת-חלוף לשכנע את הספקנים שהוא שונה ממנה, לפני שהוא מאבד את יתרונו היחסי עליה ונבלע בהמון.

      שני העצים

      איזנקוט הוא רמטכ"ל א-פוליטי בעליל. הוא אינו בוחל בהפעלת כוח מכאן ובפינוי שטחים מכאן, אך בהתניית ההקשרים והמחירים. לכן לא ניתן לתייג אותו, למשל, לפי יחסו להחלטת ברק לפינוי דרום לבנון או להחלטת שרון לפינוי עזה. בשני המקרים, אילו נדרש להגיב במילה אחת, היה מסוגל לומר "בעד" או לחילופין "נגד", כי בשתיים-שלוש מלים התוספת היא "בתנאי ש-" או "אלא אם".

      שניים מהאלופים שאיזנקוט העריך במיוחד, ניצן אלון ורוני נומה, נחסמו בידי הדרג הפוליטי, סירבו לתפקידים אחרים ופרשו. נומה התמנה לאלוף פיקוד המרכז, כדרישת איזנקוט ולמרות רצונו של יעלון באלוף אחר, אבל ליברמן לא הסכים למנות אותו לראש אמ"ן וביקש מאיזנקוט לחזור ולהגיש לו שלושה שמות. איזנקוט שב והציע לו את נומה, את תמיר הימן ואת אהרן חליווה. ליברמן פסל שוב את נומה והעדיף את הימן. חליווה, ראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה, התמנה לראש אגף המבצעים, עם פרישת אלון, שעוד בסיבוב קודם סורב לראשות אמ"ן. שניהם, אלון ונומה, לא היו כאלופי מרכז (ואלון גם כמפקד אוגדת איו"ש) די זוללי פלסטינים וסוגדי מתנחלים, לטעמה של ממשלת הליכוד, הבית היהודי וישראל ביתנו. כשאלון לא התמנה לסגנו של כוכבי, הוא קלט את הרמז. איזנקוט הצטער, בשבוע שעבר, להיפרד ממי שהיה שותפו הראשי, יחד עם מפקדי חיל האוויר אמיר אשל ועמיקם נורקין, במערכת הצללים נגד איראן, חיזבאללה ודאעש. שני העצים, אשל ואלון, יהיו מועמדים מצויינים לראשות המוסד, האמורה להתפנות בינואר 2021.

      גם הימן, שהתקרב לאיזנקוט כפקודו הישיר בארבעה תפקידים שונים בשטחים ובצפון, הוא ראש אמ"ן כלבבו של הרמטכ"ל היוצא, אבל הצבתו במודיעין קילקלה תוכנית אחרת של איזנקוט. כמפקד המכללות היה הימן גם מפקד אחד משני הגייסות של צה"ל, דרג השדה הבכיר בין אלוף פיקוד למפקדי אוגדות. איזנקוט רצה למנות אותו למפקד זרוע היבשה ולהשאיר בידיו את הפיקוד על הגיס. כך תהיה לו בשגרה אחריות לבניין כוח יבשתי ובמלחמה - להפעלת חלק ניכר ממנו, בעוד שחלק אחר, גיס שני, יהיה באחריות האלוף הנוסף בזרוע היבשה, אז יוסי בכר (ולאחרונה מוטי ברוך), המפקד בשגרה על בית הספר החדש לפיקוד, שליטה ומטה מבצעי.

      אילו נהג מבנה כזה ב-2006, למשל, היה מפקד זרוע היבשה גנץ כפוף, בחירום, עם גיס בפיקודו, לאלוף פיקוד הצפון אודי אדם. גנץ, שהיה אלוף הפיקוד לפני אדם וקודם לכן מפקד גיס בצפון, לא היה נתפס כמתחרהו של אדם, אלא כפקוד שלו, כמו שהאלופים שפיקדו ב-1967 על גייסות השריון ועל מחלקת ההדרכה, טל ושרון, היו במלחמת ששת הימים מפקדי אוגדות תחת אלוף פיקוד הדרום ישעיהו גביש. כשבמטכ"ל הוחלט, באיחור, שאדם זקוק לתגבור, הוא סירב לקבל מעליו את גנץ ואיים להתפטר. בקושי הבליג על שיגור סגן הרמטכ"ל קפלינסקי, כביכול כנציגו של הרמטכ"ל דני חלוץ.

      בני גנץ, ארכיון , אפריל 2017 (ראובן קסטרו)
      חובת ההוכחה. גנץ (תצלום: ראובן קסטרו)

      כשאיזנקוט יערוך, לעצמו ולכוכבי, לצה"ל ולציבור, את ספירת המלאי של תקופתו - אולי יעשה זאת במכון מחקר בוושינגטון, או כאזרח שהעדיף לוותר על מרבית שנת הפרישה המשולמת שלו - יוכל להשעות לרגע את צניעותו ולסכם בסיפוק שהשיג הרבה. בוודאי לא הכול, אין רמטכ"ל נפטר מהצבא כשחצי תאוותו בידו, אבל מובטח שהוא מעביר לכוכבי צבא טוב יותר, מושחז יותר, מוכן יותר לתרחישי הייחוס של המלחמה, מכפי שקיבל בפברואר 2015 מגנץ.

      מה זה אומר על גנץ, שכרמטכ"ל ל איכזב מרה לא אחת קצינים מיומנים ונאמנים, שהוקרבו לנוכח לחצים חיצוניים למינוי אחרים, לא בהכרח מתאימים (או מתאימות) מהם, במתכונת התועלתנית שהייתה מזוהה לפנים עם שמעון פרס? לא הרבה, חוץ מאשר האבחנה שיש הבדל מהותי בין תפקוד כבן-חסות המטפס במעלות השררה לבין מקבל החלטות, שאינו נהנה ממטריה. האמנם גנץ קורץ מהחומר החמקמק של המחליטנים? חובת ההוכחה עדיין עליו.

      מכר ותיק של גנץ, המתפעל מתפקודו של איזנקוט, נשאל השבוע לדעתו על הרמטכ"ל הקודם, העומד בפתח המטוס בראש דבוקה ונדרך לצנוח לפוליטיקה. "בני? אין חביב ממנו", המליץ. "אם רוצים לצאת למסע תרמילים באסיה, ובשיאו לטפס על האוורסט - הוא האיש. יעזור, ינעים, ברוח טובה ובהומור מלבב. אבל אם מדובר במסע רציני, לקחת את מדינת ישראל קדימה ולהוציא אותה מהבוץ של ביבי - עד עכשיו לא היה לכך סימן. לפי הניסיון איתו, מאוד יפתיע אם הוא מסוגל להביא אותנו לארץ המובטחת".