קפה עם ראש ממשלת סוריה: סיפורו של הסוכן היהודי "הנעלם" בדמשק

ארבע לירות ארץ ישראליות ו-745 פרוטות, זה היה חשבון ההוצאות שהגיש אליהו ששון למחלקת הכספים של הסוכנות היהודית בתחילת חודש יולי, 1938. "ארצות שכנות", נכתב מעל הסעיפים השונים, ומתחת ניתן לראות את שמותיהם של עבדאללה עבוד, סוכן שהפעיל ששון, ושל דוד לוזיה, מי שניהל את שלוחת המודיעין של הסוכנות היהודית בדמשק. 80 שנים אחרי, הקבלות הרבות שתויקו בדקדוק, מאות המסמכים, קטעי העיתונים, הראיונות, תיקי הארכיון ואלבומי התמונות מרכיבים פסיפס מרתק של דמותו ופועלו.

"ששון הוא אחת הדמויות המרכזיות בתנועה הציונית, שעסקו בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת במה שכינו אז 'השאלה הערבית'", הסביר לוואלה! NEWS ד"ר ירון רן מאוניברסיטת בר-אילן. רן אסף במשך כשלושה עשורים אלפי פריטי מידע אודות ששון, ובשנים האחרונות עמל בוקר וערב כדי להרכיב את הכול לכדי תמונה אחת - "הערביסט" - ספר המחזיר אותו לקדמת הבמה ולמקום הראוי לו בהיסטוריה. תמציתו: איש מודיעין, קושר קשרים, מפעיל סוכנים ובעל יכולת יוצאת דופן לעבד ולנתח מידע על העולם הערבי דאז.

בשנים 1948-1940 עמד ששון בראש האגף הערבי במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, והיה האיש המרכזי שעסק בנושא לצד דוד בן גוריון ומשה שרתוק. לאחר קום המדינה, הפך לדיפלומט בשירות החוץ הישראלי, חבר כנסת ושר ראשון שנולד בארץ ערבית. הספר, עם זאת, מתמקד בחייו קודם לכן, בין השנים 1916-1939: נעוריו בדמשק, ההתערות בחוגים הלאומיים בסוריה ופעילותו בממסד הציוני.

אליהו (אליאס) ששון נולד ב-1900 או 1901 (ובפרסומים רשמיים אף מצוין 1902) בשכונת היהודים בדמשק, להוריו דוד ושרה (ממשפחת אבולעפיה). אביו היה סוחר בדים ואיש ציבור מרכזי בקהילה היהודית, ששמר במקביל על קשר אמיץ עם סוחרים ערבים. "היה בתוכו כוח מסתורי שדחף אותו תמיד לשרת את הזולת", כתב ששון על אביו, "הוא לא הבחין בין יהודי וערבי, והחדיר בנו את אהבת הזולת". על פי רן, "מורשת אביו תמצא ביטוי בכתביו, בסגנונו ובדרך התנהלותו של ששון". משה, בנו של אליהו, המשיך את מורשת המשפחה ופעל כבכיר בשירות החוץ הישראלי למען דיאלוג עם המדינות השכנות.

בשנות ילדותו ונעוריו של ששון עברה דמשק תהליכים דרמטיים: מהפכת הטורקים הצעירים, מלחמת העולם הראשונה, הכיבוש הבריטי של ארץ ישראל ודמשק, הקמת ממלכה ערבית בראשות פייסל והחלת מנדט צרפתי על סוריה. במקביל, כבש הרעיון הציוני את לב צעירי הקהילה היהודית שם. ששון עצמו, הדגיש רן, זכה לחינוך איכותי לצד השפעות אלה. הוא למד בכֻּתַאבּ, סיים בהצטיינות את בית הספר היסודי "אליאנס", והוריו החליטו כי ימשיך לתיכון, דבר נדיר באותם ימים. ולא סתם תיכון, המשפחה כולה התגייסה לממן את לימודיו בבית הספר היוקרתי "אלעזריה", מוסד חינוכי נוצרי שתלמידיו, נוצרים ומוסלמים, היו בני המעמד הגבוה בבירת סוריה, ואשר נחשב לחממה לצמיחת מנהיגי הלאומיות הסורית. כך, הפכו חבריו של ששון לספסל הלימודים לבכירים בממסד הפוליטי, הצבאי והעיתונאי ברחבי המזרח התיכון, והקשרים שנרקמו ב"אלעזריה" הפכו עם השנים למשמעותיים מאוד.

האווירה שבה חי והחינוך שאותו ספג הובילו את ששון, על פי רן, "להזדהות עם הלאומיות הערבית והיהודית כאחד, והוא סבר שיש מקום לשתיהן במבנה פוליטי שבו הישות היהודית היא יחידה במסגרת מדינית ערבית מאוחדת. הזדהותו עם הערביות נבעה מהשתייכותו לסביבה תרבותית לשונית ערבית. הוא היה יהודי באמונתו הדתית וערבי בתרבותו ובשפתו, ועם בואו לארץ ישראל ב-1927, הוא חתר לשמש גשר בין התנועה הציונית ובין העם הערבי".

מסלול חייו הייחודי של ששון הפך אותו לדמות יוצאת דופן, ולנער יהודי שחווה ולקח חלק בפעילות ציונית אינטנסיבית שנערי הקהילה היהודית אימצו בהתלהבות. הוא חי את ההוויה הציונית, קרא וכתב לעיתונים עבריים בארץ ישראל, ותמך במקביל בפרץ הלאומיות שעבר על החברה הסורית, עם בואו של פייסל. הוא אף היה חבר במועדון הלאומי הערבי הסורי - יהודי יחיד במועדון, ועוד יהודי-ציוני.

רן החל להימשך לדמותו של ששון בעת שכתב מחקר בשם "שורשי האופציה הירדנית". הוא זיהה כי "עד 1939 המונופול על הקשר עם המלך עבדאללה היה בידיו של אהרון חיים כהן. ששון נכנס בשנות ה-40 לקשר לא רגיל עם הירדנים, וכשהלכתי לאחור, עד תקופת המלך פייסל בסוריה (פייסל הוא אחיו של עבדאללה, שלימים היה מלך ירדן. השניים הם בניו של חוסיין בן עלי, ראש השושלת ההאשמית. לתקופה קצרה, ב-1920, היה פייסל מלך הממלכה הערבית של סוריה, עד שגורש על ידי הצרפתים והתמנה על ידי האנגלים למלך עיראק, א.א.), זיהיתי את שורשי הקשר והבנתי שיש פה סיפור. בהמשך דרכו, היה ששון הספרדי היחידי כמעט בסוכנות היהודית, ואחר כך דיפלומט ושר. היה בו משהו יוצא דופן שהביא אותו למקומות האלו".

המעקב ההיסטורי שערך רן מעלה מספר גילויים מרתקים. הוא נבר, בין השאר, בקבלות שנאספו לפני כשמונים שנה בבתי קפה ובתי מלון בדמשק, ביירות וירושלים, והועברו למחלקת הכספים של הסוכנות, וכן הצליב שמות קוד שמופיעים בקבלות עם מסמכים מאותן שנים, והצליח לפצח קודים של סוכנים ערבים שעבדו בשירות התנועה הציונית בשנות ה-30 של המאה הקודמת, ושל דמויות מפתח בתנועות הלאומיות, הציונית והערבית.

"החולה", לדוגמה, הוא יוסף לניאדו, עשיר יהודי דמשק באותה תקופה והיהודי היחיד שהיה חבר בפרלמנט הסורי. "היפה" הוא ג'מיל מרדם, שהיה ראש ממשלת סוריה בין 1936-1939 ושעמו נפגש ששון לא אחת. כך גם עם "בעל האף" - עבד אלרחמאן שהבנדר, שר החוץ בממשלתו קצרת הימים של פייסל בדמשק, ופעיל בולט בחוגים הלאומיים עם סוריה. "המיוחס" היה מקור בכיר ביותר של ששון. מדובר בנסיב אל בכרי, יועצו של פייסל ודמות חזקה ב"גוש הלאומי" הסורי, אך לא פחות חשוב - אחיו של מפקד המשטרה בדמשק, שנשא מידע יקר מפז, כמו מאפייני הברחות נשק לישראל של גולים פלסטינים שברחו ממנה לדמשק.

לרשיד עבד אלקאדר קרא ששון "עובד", ורן מבאר כי מדובר בעיתונאי שהיה "המקור הטוב ביותר לתנועה הציונית במחנה החסיינים מאז מאורעות 1929". במילים אחרות: ספק מידע הקרוב למשפחה ירושלמית שגילתה יחס עויין ביותר לתנועה, ושעליה נמנה, בין השאר, חאג' אמין אל חוסייני, מנהיג התנועה הפלסטינית במאבק נגד היהודים.

רבים מאלו שנמנו על החוגים הפוליטיים שסבבו את המלך פייסל נפוצו ברחבי המזרח התיכון עם גירושו. חלק מחבריו העיתונאים של ששון החלו לעבוד בארצות שאליהן עברו והפכו מקורות שלו - דמויות מפתח שהחזיקו מידע מדיני וביטחוני רב. המקצוע עצמו נחשב אז כמשפיע ביותר על דעת הקהל, על החוגים האינטלקטואלים וגם על המשטרים עצמם, וששון עצמו עבד כעיתונאי במהלך שנות ה-20, "עיסוק שאיפשר לו לשמור על דיאלוג עם כל מי שהכיר בדמשק ושנפוץ לעיראק, עבר הירדן וארץ ישראל", על פי רן.

ששון ברח גם הוא מפני השלטון הצרפתי, עבר לטורקיה, שם חי בין 1922-1927, "ושמר באמצעות הכתיבה העיתונאית על קשר עם מחנה פייסל, שניסה לשמור על גחלת הלאומיות הערבית וקרא לסילוק הגורם האימפריאליסטי ולכינון מדינה ערבית", הסביר רן. "בדרך זו הוא גם שמר על מקומו בקרב האינטלקטואלים היהודים במזרח התיכון שכתבו בשפה הערבית, מתוך דיאלוג מתמשך עם החברה הערבית".

במקביל, כתב ששון לעיתונים עבריים בארץ ישראל - "חדשות הארץ" ו"דואר היום", וקנה לעצמו, על פי רן, "מעמד מיוחד גם בעיתונות הערבית, משום שהיה יכול לדבר אל הציבור הערבי ולהשפיע עליו בזכות כישרונו, פוריות כתיבתו, השכלתו ויכולתו להתדיין עם העיתונים והעיתונאים בשפתם. הוא הכיר את תרבותם, את הביוגרפיה של כל אחד מהם, את ההיסטוריה הערבית, את הקוראן ואת הוגי הדעות של הלאומיות הערבית".

"היריב" המרכזי שלו היה המופתי, נגדו "ניהל קרב עיתונאי עצמאי", כהגדרת רן. כבר ב-1920 זיהה ששון את הסכנה שעלולה להתפתח מכיוונו של אל חוסייני. הוא נמלט לדמשק עם פעילים פלסטינים בולטים נוספים לאחר הפרעות בארץ ישראל, ושם עסק בתעמולה אנטי-ציונית ובגיבוש החוגים הלאומיים הפלסטינים. ששון הבין את המשמעות המסוכנת של ההתארגנות הזאת, וכך גם יוסף יואל ריבלין, אביו של הנשיא ראובן ריבלין.

ריבלין חי באותן שנים בדמשק וכיהן שם כמנהל בית הספר העברי לבנות. לדברי רן, "הוא היה הראשון להתריע בפני ראשי התנועה הציונית על גיבוש גרעין לאומי פלסטיני בראשות אל-חוסייני, עארף אל עארף ואחרים. הוא מסר מידע מודיעיני על כוונה להתנקש בחיי הרברט סמואל ופרטים נוספים, אך ראשי הציונות מנחם אוסישקין ודוד אידר זלזלו בהתרעותיו ובאזהרות ששון".

המופתי, הגדיר לימים ששון, "הוא האחראי העיקרי לאסון העם הפלשתינאי, כמי שבראש וראשונה דחף למלחמה, הפך את הדת קרדום לחפור בו ופיעפע ארס ורעל מתחת לגלימת הכהונה שלו". הוא לא הפסיק להתפלמס עמו ואף נפגש איתו לראשונה ב-1928, אחרי מאורעות הכותל ביום כיפור, סביב הסדרי התפילה באתר. המופתי החל אז במסע תעמולה שיטתי, בטענה כי היהודים זוממים להשתלט על המקומות הקדושים, וששון תקף במאמריו את מה שכינה "דברי כזב שהם שורש הרע ומקור השנאה בין יהודים וערבים בפלסטין". השניים ניהלו ויכוח נוקב, במהלכו ציטט ששון מהקוראן, אך המופתי שב ואמר כי אין מקום לדו-שיח או פשרה סביב הכותל. ששון שאל אם אין מקום לשיחות ישירות בין ערבים ויהודים, וזכה לתשובה מצמררת: "רק החרב תכריע בינינו לבין הציונים".

ששון הבין כי אם המופתי ינהיג את המחנה הפלסטיני לא תושג הידברות והמשיך להיאבק בו. ב-1931 הזעיק המופתי את העולם המוסלמי לקונגרס כל-אסלאמי שמטרתו "הגנה על המקומות הקדושים בירושלים". ששון לא שקט, תהה במאמריו בעיתונות הערבית על מהלכי אל-חוסייני, ומאבקו קירב אותו בסופו שך דבר לממסד הציוני. "לראשונה מאז בואו לארץ הוא הרגיש תחושה של שותפות אמיתית עם קובעי המדיניות", אמר רן, וסוף סוף היה בהנהגה מי שראה את המצב כמוהו - כורח ליצור הדברות והסכמות עם כוחות בצד הערבי.

דעותיו של ששון לא היו נוחות לממסד. הוא נהג לבקר אותו בחריפות על קיפוח יהודי ארצות ערב, וקרא לחלוקת תפקידי הנהגה גם לספרדים. "האשכנזים רוצים לקחת את כל משא הציונות על גבם, אך הם כורעים תחת הנטל", הסביר. מאמר אחר שלו טען ש"מאז מלחמת העולם הראשונה סברו המנהיגים האשכנזים של התנועה כי בעזרת המעצמות יוכל העם היהודי לחדש מורשתו בארץ ישראל. לעומתם, הספרדים סוברים כי תנאי הכרחי לבניית הבית הלאומי הוא לכבוש את לב המוסלמים והנוצרים. רק כך יוכל הבית הלאומי להיבנות בדרך של שלום".

לאחר שנים שבהן פעל באופן עצמאי, הפך ששון לפעיל במנגנון הציוני, ובמאי 1934 החל לעבוד בלשכה הערבית של המחלקה המדינית בסוכנות. הוא ניפק דוח יומי שסקר את העיתונות הערבית הפלסטינית, והכין ניירות רקע על סמך ניתוח העיתונים במדינות השכנות. "זה היה הבסיס למה שהפך עם השנים בחיל המודיעין ליחידת 'חצב', שאוספת מודיעין ממקורות גלויים", תיאר רן.

האיכויות של ששון, הקשרים שטווה בחברה הערבית וחריצותו החלו להביא להישגים. הדבר בא לידי ביטוי בבריחת המופתי לביירות והגליית ראשי הוועד הערבי העליון, אחרי רצח הנציב הבריטי בגליל בספטמבר 1937. ששון הגיע לביירות בעקבות אל-חוסייני ותוך ימים בודדים כבר היה בידיו כל המידע הנחוץ. "המעקב אחריו היה ברמה יומיומית בין 1937-1939", ציין רן, "זה כלל גם האזנות לו ולראשי הוועד". על כך כתב משה שרת: "אנו יודעים הכול על המופתי ומקורביו". קשריו הפיקו עוד ועוד מידע, כמו גם רשת מודיעין שטווה עם חבריו מהקהילה היהודית בדמשק - לניאדו, לוזיה וראש ועד הקהילה דוד פינטו. "זו הייתה מעין שלוחת המוסד של היום", הסביר רן.

ששון עצמו פגש עוד פעמיים את יריבו המר, פגישות שנערכו בביתו של ד"ר צאמח אל פאחורי, ראש המועצה המוסלמית הלבנונית בשיא ימי המרד הערבי הגדול. בספטמבר 1938 ביקש ששון לברר על גורלם של משה לזרוביץ, קצין יהודי במשטרה הבריטית, ושל אשתו ברוריה. השניים נחטפו עם שלושת ילדיהם על ידי כנופיית פורעים מביתם ליד כלא עתלית. הילדים שוחררו, אך גורל ההורים לא נודע, ולימים נודע כי הם נרצחו. ששון תקף את המופתי במהלך המפגש והדגיש כי "אם לא תיעצר ההפקרות השוררת היום בארץ, היא עלולה להשחית את מידותיו הטובות של העם הערבי, אשר היהודים, למרות הכול, מקווים לבוא אתו לידי הבנה". פגישתם השלישית, כעבור כשמונה חודשים, המשיכה את הוויכוח ביניהם, ובמהלכה אף איים המופתי בחידוש פעולות הטרור, התגאה בהצלחת התעמולה הנאצית בארצות ערב.

מחקרו של רן מסתיים ב-1939, עם מינוי ששון לראש הלשכה הערבית במחלקה המדינית של הסוכנות. "כך, לאחר שני עשורים, היה ביטוי להערכת ההנהגה הציונית לכישוריו וליכולותיו הייחודיות בכל הנוגע להכרת העולם הערבי. מינויו של ששון, המבקר הגדול של הממסד האשכנזי, סדק את תקרת הזכוכית של שילוב יהודים יוצאי ארצות ערב בפקידות העליונה של הסוכנות", סיים רן את ספרו.

ששון המשיך בתפקיד עד 1948, ועבר, כאמור, לשירות החוץ לאחר הקמת המדינה. הוא היה שגריר באיטליה ובשוויץ, שב ארצה ב-1961 והצטרף למפא"י. הוא כיהן כחבר כנסת וכשר (דואר ואחר כך משטרה) עד 1969, וגם בשדה הפוליטי נחשבו ראייתו ואבחנתו לחדות. כך, חזה בראשית שנות ה-60 את מחאת בני עדות המזרח, הזהיר לאחר מלחמת ששת הימים מפני המשך הכיבוש, וחזה כי ישראל תהפוך למדינה דו-לאומית אם לא תצא מהשטחים.

על פי החוקר גיל אייל, "ששון פעל כמעין מרכז מחקר של איש אחד, והיה בעצם מוצא פיו של האגף הערבי כולו". עזרא דנין, מראשי שירות הידיעות של "ההגנה", שעבד לצד ששון, הוסיף כי "קשריו עם אישים בעולם הערבי היו לנו מקור חשוב ביותר של מידע רב-ערך, שהעלה את רמת המודיעין הערבי שלנו ממקומית ושולית לכללית ומרכזית. בכל ניסיון חיי, רק עוד אדם אחד (מאיר עזרי, דיפלומט ישראלי והשגריר באיראן בעבר, א.א) יכול היה להתייצב כמוהו בפני מלכים, ולא הייתה דלת נעולה בפניו".