הצעד האחרון של שקד ובנט הוא אכן דרמה פוליטית — אך במשורה. יש החוששים או מקווים שזה יפצל את המרכז-ימין, כמו בחירות 1992 שהחזירו את השמאל לשלטון, אך סביר יותר שדווקא האיום הזה יגרום למצביעים שבבחירות האחרונות נתנו את קולם לרשימות שוליים שונות בימין ובימין-מרכז, ואולי התכוונו לעשות זאת גם הפעם, לחזור "הביתה" לליכוד בראשות נתניהו, שמצטייר יותר ויותר כאחראי המבוגר בפוליטיקה הישראלית. אך אין לנו כוונה להתחרות כאן בפרשנים המקצועיים שזו פרנסתם, אלא להתריע על התופעה המדאיגה של ההתרסקות המתמשכת של הפוליטיקה האלקטורלית בישראל. תופעה שצוברת תאוצה לקראת הבחירות הקרובות, ושאם תימשך תהפוך את ישראל לא לרפובליקת בננות כפי שטוענים, אלא לרפובליקת פיסטוקים. דומה שכל יום אנחנו למדים על איזו רשימה חדשה מימין או משמאל, שעומדת לקום ושכתוצאה מכך ייגרם פיצול עוד יותר גדול בכנסת הבאה. נניח לרגע שהרקע ליצירת "הימין החדש" של בנט ושקד הוא אכן אידיאולוגי, לפחות בחלקו, אך מה למשל לגבי מפלגת "חוסן ישראל" של בני גנץ? איש איננו יודע מה היא מייצגת חוץ מזה שבני גנץ עצמו נתפס כ"בחור טוב", עם ובלי מרכאות. שותפו המיועד של גנץ, בוגי יעלון, כבר הודיע שלא יישב בממשלה בראשות נתניהו, אך דעותיו, או לפחות אלה שהצהיר עליהן ברבים, צריכות למנוע ממנו ביושר לשבת בכל ממשלה שהיא שמאלה מהמרכז — אז כנראה שהמניע שלו הוא בעיקר אישי, כמו גם לגבי אי אלו רשימות אחרות שתתייצבנה הפעם בפני הבוחר.
בחירות 2019 - סיקור מיוחד בוואלה! NEWS
רבנים בכירים בציונות הדתית על הפיצול של בנט ושקד: "שפל ומכוער"
כפי שפורסם בוואלה! NEWS: יחימוביץ' מונתה ליו"ר האופוזיציה
"בגדו בערכי נשיאת האלונקה": פעילים מהפריפריה זועמים על בנט ושקד
"איך אפשר למשול במדינה שיש לה 246 סוגי גבינות", התלונן בזמנו הגנרל דה-גול. לישראל אין 246 סוגי גבינות אך המשילות בה איננה קלה יותר ומסורבלת פחות מאשר בצרפת של אותם ימים. המשבר הממשלתי הלפני-אחרון, אם זוכרים, שהיה סביב האירועים בעזה, אמנם העלה לכותרות מחלוקות אמיתיות, מלאכותיות ומגמתיות בנושאים אישיים, צבאיים ופוליטיים שונים, אך מנגד, בקושי אם בכלל, התייחס לאחד מגורמי היסוד של המשבר, ושל משברים אחרים שקדמו לו ולזה שבא בעקבותיו ושגרם להקדמת הבחירות: רפיון המשילות. אך כיצד אפשר לדבר על משילות כשקואליציה ממשלתית מורכבת מתערובת של סיעות שונות, לרבות תת-סיעות, בעלות אינטרסים שונים ולעתים מתחרים וסותרים. כל זאת כשעל ראש הממשלה ועוזריו, בניהם ראש הקואליציה והמצליף, צריכים לפעול באופן מתמיד כמגשרים, מאלתרים ומתכססים, במקום להתרכז באופן כמעט בלעדי במשימות שלשמן הוא נבחר? זאת ועוד, פוטנציאל אי היציבות של ממשלות ישראל בעשורים האחרונים והאיום המתמיד בהקדמת הבחירות גורמים לתקלות בתכנון וביצוע של מדיניות לטווח ארוך בנושאים שונים וליצירת תדמית שלילית של אי-יציבות למדינה עצמה, הן בעיני אזרחיה והן בעיני גורמים זרים, ידידותיים כעוינים.
אבות המדינה היו ערים לצורך בכינון משטר יציב ומתפקד למדינה שבדרך, ודווקא על רקע ההטרוגניות והמורכבות של העם היהודי מבחינת שורשיו, הרקע הדתי והתרבותי המגוון, והיעדר המסורת הממלכתית. זאב ז'בוטינסקי, אף שלא זכה לראות את המדינה, היה ער לתחלואיה הפוטנציאליים בתחום המשילות. כך כתב באופן נבואי ממש: "אנו רואים דמוקרטיה אמיתית, מושרשת טהורה שאי אפשר למשול בה משום שזכות הבחירה הכללית יצרה כאן תריסר מפלגות שונות, שאף לאחת מהן אין ואף לא יהיה לעולם רוב. כל שבוע יכלה להתהוות קומבינציה חדשה שתוריד את הממשלה סתם ככה, ללא שום סיבה פוליטית". דוד בן-גוריון שעיצב את היסודות עליהם מושתתת המדינה, הבחין גם הוא בסכנות שנובעות מפיצול מוגזם ומהמסורת הגלותית של פילוג ואי-קבלת מרות ממלכתית. הוא קיווה למצוא לכך מזור על-ידי שינוי שיטת הבחירות היחסיות לכנסת שהביאה לריבוי הסיעות בבית, אך לא צלח. יתכן אמנם שלא שיטת הבחירות הפגומה (והיא אכן פגומה גם מסיבות אחרות, כגון אי-הייצוגיות של הנבחרים) היא הסיבה העיקרית לקשיי המשילות במדינה, אלא דווקא חסרונות המבנה החוקתי והביצועי של המערכות הממשלתיות למיניהן. בראשן, חולשתה האינהרנטית של האקזקוטיבה, הדרג המבצע, מול הזרוע המחוקקת והזרוע השיפוטית. עיקרון הפרדת הסמכויות הוא בדם לבה של הדמוקרטיה, אך דווקא במצב הנוכחי קיימת זליגה מתמדת מזרוע אחת לרעותה, וכתוצאה מכך נפגעים המעמד ואמון הציבור לגבי כולן גם יחד — וזו אכן סכנה לא רק למשילות אלא גם לדמוקרטיה עצמה. היו מי שהציעו לתקן את המצב על ידי העלאת אחוז החסימה בבחירות לכנסת וצמצום בפועל של הסיעות שתצלחנה לעבור את המחסום שייקבע. אך אלא אם כן ישראל תהיה מוכנה להציב משוכה גבוהה מאוד כגון 10%, וזה בלתי אפשרי בהתחשב בזכויות הייצוג של המגזר החרדי או של המיעוט הערבי, ממילא אין בהצעה זו רלוונטיות לשיפור מצב המשילות במדינה. צעד חיובי עקרונית, אך לוקה בחסר היה אימוץ חוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה ב-1996 שאמור היה לחזק את מעמד ראש הממשלה הן כלפי הכנסת והן כלפי מפלגתו שלו, ואף העניק לו את הזכות לפזר את הכנסת ולהודיע על בחירות חדשות - אך החוק לא סיפק את הסחורה. כישלונו של החוק, שהביא לביטולו ב-2011 כעבור שלוש מערכות בחירות, נבע הן מכך שלא הוצמדה אליו רפורמה יסודית של שיטת הבחירות לכנסת והן בשל העובדה שבניגוד לארצות הברית ששם החוקה מעניקה לנשיא סמכויות מכריעות או לפחות עדיפות על אלה של הקונגרס בנושאים מסוימים, בישראל במקרה של היעדר רוב פרלמנטרי, ראש הממשלה הנבחר הופך בפעל לברווז צולע. במשטר הפרלמנטרי הנוהג אצלנו, להבדיל מארצות הברית, חובה אפוא שראש הממשלה יעמוד בראש המחנה הגדול בכנסת.
מאמר זה איננו מתיימר להיות מסה להעלאת הצעות קונקרטיות ומפורטות לשינוי המבנה החוקתי והמעשי של השלטון במדינת ישראל, אלא להציע נקודות ציון לחיזוק הדמוקרטיה והמשילות. בין אלה יש להזכיר בראש ובראשונה את העצמת האקזקוטיבה, דהיינו הממשלה, והעומד בראשה. ראש הממשלה צריך אמנם גם בעתיד להיות "ראשון בין שווים", אך לא יתכן שלכל סיעה או תת-סיעה בקואליציה יהיה ווטו מעשי על החלטותיה. כמו כן, יש לשקול את ליבון מעמדה של הזרוע השיפוטית על-ידי הקמת גוף משפטי נוסף שתפקידו הבלעדי יהיה בתחום הביקורת השיפוטית של החקיקה, וירחיק את בית המשפט העליון מסוגיות פוליטיות שנויות במחלוקת. משילות לקויה שהפיצול במפה הפוליטית הוא אחד מסיבותיה הבסיסיות הפכה לסימן היכר בולט של הממשל הישראלי, שלא לטובתו או לטובתה של הדמוקרטיה ושל המדינה בכלל, ומצב זה עלול להביא בסופו של דבר לאנרכיה ולחוסר אונים מדיני וכלכלי — דווקא בתקופה שעלולה להיות קריטית מהבחינות האלה.