אחת לשלושה שבועות בממוצע עולה ג'ון דילייני, חבר קונגרס דמוקרטי אנונימי למדי ממרילנד, על מטוס. היעד: איווה, הנמצאת 1,600 קילומטר מערבה מן המחוז שאותו הוא מייצג בבית הנבחרים. ביקוריו התכופים - 20 פעמים ב-16 חודשים - כבר הביאו אותו לכל 99 המחוזות במדינה, אך דילייני לא מתעניין בגידולי התירס או הסויה - מקור הגאווה וההכנסה מספר 1 שלה.
הוא רוצה להיות נשיא.
איווה היא המדינה הראשונה שבה ייערכו פריימריז לקראת הבחירות הבאות, ולמרות שהדרך עדיין רחוקה - ההצבעה תיערך ב-3 בפברואר 2020 - דילייני יודע שכל מועמד רציני צריך כבר להתחיל לצעוד בה, בעיקר בכל הקשור לגיוס כספים, הקמת תשתית קמפיין, וחשוב מכל - שפשוט יידעו מי הוא. ניצחון פה הוא אמנם מוראלי בעיקרו, אך הישגים במוקדי ההצבעה הראשונים (לבד מאיווה, גם ניו המפשייר, נבאדה ודרום קרוליינה) מובילים לבניית מומנטום ומכניסים רוח במפרשים לקראת "יום שלישי הגדול", שבו מצטרפות להכרעה תשע מדינות נוספות.
דילייני לא לבד, כמובן. סנאטורים דמוקרטים נוספים כמו ברני סנדרס, קורי בוקר וקאמלה האריס, ואפילו דמויות רפובליקניות כמו מושל אוהיו לשעבר ג'ון קייסיק, הגיעו כולם לאיווה בחודשים האחרונים, לקראת פתיחת המירוץ. מועמדים רבים אחרים שוקלים את צעדיהם, וכעת, לאחר בחירות אמצע הקדנציה, צפויה תקופת הכרעות עמוסה שבה הם ייצטרכו להחליט אם לנסות ולאתגר את טראמפ כבר עתה, או לחכות למערכת הבחירות הבאה.
סקר של "פוליטיקו" בקרב מצביעים דמוקרטים שנערך בחודש שעבר, וסקר נוסף בעיתון מקומי באייווה מאמצע דצמבר העלו ממצאים דומים: שלושת המועמדים שזכו לשיעור הפופולריות הגבוה ביותר הם סגן הנשיא לשעבר ג'ו ביידן; הסנאטור הסוציאליסט ברני סנדרס שהפסיד להילרי קלינטון בפריימריז 2016, ובטו או'רורק, שהפסיד במירוץ האחרון לסנאט מטעם טקסס, מול טד קרוז.
מיותר לציין שסקרים בשלב זה של המרוץ אינם מעידים על דבר מלבד הפרופיל התקשורתי של הדמויות. ברור גם שעדיין לא ידוע מי באמת יתמודד בסופו של דבר, אך בין התוצאות ניתן בכל זאת לזהות "קווי עלילה" רלבנטיים. ביידן וסנדרס, למשל, פופולריים בשני אגפים שונים של המפלגה הדמוקרטית - הראשון אהוד מאוד במרכז ובמדינות המערב התיכון, ואילו האחרון אהוב על צעירים רבים מהקצה השמאלי של המפלגה. שניהם שונים מאוד בהשקפת עולמם, אך חולקים בעיה משותפת: הגיל. סנדרס בן 77 וביידן צעיר ממנו בשנה. אם מישהו מהם ייבחר, הוא יהיה הנשיא הנבחר המבוגר ביותר אי פעם, ובפער גדול.
מדובר בפקטור משמעותי, המקצין עוד יותר בצל הביקורת של מצביעי המפלגה על כך שמנהיגיה מבוגרים מדי. מלבד ביידן וסנדרס, יושבת ראש בית הנבחרים המיועדת ננסי פלוסי בת 78, מנהיג הדמוקרטים בסנאט צ'אק שומר בן 68 וקלינטון עצמה הייתה בת 69 כשהתמודדה לנשיאות. אלו לא האנשים, נטען בלשון המעטה, שיוציאו את הצעירים האמריקנים לקלפיות.
סוכנות הידיעות AP דיווחה באמצע דצמבר כי צוותו של ביידן מודע היטב לחיסרון הזה, ולכן נשקל שם ברצינות להציע לאו'רורק את תפקיד סגן הנשיא, תוך ניהול קמפיין פריימריז משותף שיציג ניסיון לצד פנים חדשות. או'רורק בן ה-46, אחד השמות החמים ביותר במפלגה, הפך תוך חודשים ספורים מחבר קונגרס אלמוני למועמד לסנאט שהפסיד ב-3% בלבד לטד קרוז בטקסס האדומה. הוא תומך בהגבלות משמעותיות על נשיאת כלי נשק, בלגליזציה של מריחואנה, בזכותם של ספורטאים לכרוע ברך כאות מחאה בזמן ההמנון. הוא גם נחשב למכונת גיוס כספים, יכולת משמעותית במיוחד במאבק הנשיאותי, ונהנה במירוץ שלו מ-40 מיליון דולר - שיא כל הזמנים.
לבד מהשלושה הללו, ניתן כבר לזהות סוללה של סנאטורים פרוגרסיביים שמתכננים לרוץ. אליזבת' וורן ממסצ'וסטס נחשבת לפופולרית מאוד בקרב הדור הצעיר של המפלגה, והגיעה למקום הרביעי בסקר הפופולריות האמור של "פוליטיקו". בעבר, היא לא היססה להיכנס לקרב עלבונות ישיר בטוויטר מול דונלד טראמפ, אך בחודשיים האחרונים המומנטום הפנים-מפלגתי שלה נבלם, בעיקר לאור ספקות בנוגע לטענותיה כי היא צאצאית לשבט ילידים. בדיקת ד.נ.א שערכה בניסיון להוכיח זאת רק החמירה את המצב, וניסיונה זכה אף לגינוי מצד אחד השבטים. כך או אחרת, אם היא תתמודד, טראמפ צפוי לחגוג על הסוגייה הזאת.
הסנאטור קורי בוקר מניו ג'רזי (49) אמנם טרם הכריז על החלטתו אך הוא נמצא בקמפיין תמידי הלכה למעשה, ומסייר במדינות רבות כבר תקופה ארוכה. הסנאטורית קירסטן ג'יליברנד (51) מניו יורק נחשבת גם היא לליברלית, ועמדותיה בנוגע להגירה נמצאות בקצה השמאלי של המפלגה, לרבות תמיכה בסגירת משטרת ההגירה. הסנאטורית קאמלה האריס (54) מקליפורניה, התובעת הכללית של המדינה בעבר, נחשבת לאחד הקולות החדים והנוקבים נגד ממשל טראמפ, ועיני המפלגה נשואות אליה פעמים רבות בציפייה לראות כיצד תגיב. היא פעילה מאוד לקראת כניסה למרוץ, סיירה במדינות רבות, וההנחה הרווחת היא שהיא תתמודד.
לא רק פוליטיקאים עומדים על המקפצה, אלא גם אנשי עסקים. הווארד שולץ, למשל, אחד מ-400 האנשים העשירים ביותר בארצות הברית שכיהן כמנכ"ל חברת "סטארבקס" במשך שלושה עשורים והפך אותה לתאגיד חובק עולם, פרש ממנה במפתיע באמצע השנה, ואמר כי "ישקול להיכנס לחיים הציבוריים". בעוד כחודש צפוי לצאת ספרו, "לדמיין מחדש את ההבטחה של אמריקה", וההשקה - לצד דיווחים על שכירת צוות יחסי ציבור - העלו את רמת הרצינות באשר לכוונותיו הפוליטיות.
אדם נוסף שכדאי לשים אליו לב, למרות שסיכוייו להתמודד נחשבים לנמוכים, הוא מיטש לאנדריו, ראש עיריית ניו אורלינס וסגן מושל לואיזיאנה לשעבר, שנחשב לאחד האנשים המזוהים ביותר עם המפלגה הדמוקרטית במדינות הדרום, לאחר שהוביל את המאבק להסרת פסלי הקונפדרציה בשנה שעברה.
וכן, קלינטון עצמה עדיין בתמונה. לכאורה, אין כאן התלבטות, שהרי היא "קיבלה את ההזדמנות שלה" והפסידה, אך בלון ניסוי בדמות טור דעה ב"וול סטריט ג'ורנל" של אחד ממקורביה טען כי הנושא נמצא על השולחן, וכשהיא נשאלה על כך בחודש שעבר בטורונטו, היא התחמקה והעדיפה לצחוק שאולי תרוץ "כאן בקנדה". מקורבים אחרים טענו בתוקף כי אין לדברים שחר, אבל קלינטון עצמה עדיין לא הבהירה באופן חד-משמעי שהיא מחוץ למשחק, עניין תמוה, המודגש עוד יותר בשל כמות המועמדים הטריים ש"ממתינים לתורם", וממש לא מתגעגעים.
בבחירות האחרונות לבית הנבחרים רשמו הדמוקרטים הישגים רבים בפרברים שהצביעו לטראמפ ב-2016, והתקווה כעת היא שהאנרגיות המחודשות שהוטענו בפעילים יתורגמו לבחירות הכלליות - השונות מאוד באופיין. כך או כך, חייבים הפריימריז הדמוקרטיים להתמודד לא רק עם סוגיית זהות המועמד, אלא גם לענות על שאלות בסיסיות ומהותיות יותר.
המפלגה שרויה במשבר זהות מאז הפסדה של קלינטון, והיא עומדת כעת בפתחה של מלחמת כל בכל: הדור הוותיק נגד הצעירים; פוליטיקאים משופשפים מול אאוטסיידרים; מועמדים שקוראים לפנות למכנה משותף רחב ככל האפשר, כולל מצביעים רפובליקניים מסורתיים במדינות "אדומות" (יו"ר המפלגה טום פרז אף קרא להשקיע מאמצים בכל 50 המדינות, גם כאלו שאין לדמוקרטים סיכוי לנצח בהן) מול כאלה שבטוחים שהפילוג באמריקה גדול כל כך, עד שצריך לחדד את העמדות וללכת אפילו יותר שמאלה.
הוויכוח צפוי לזלוג גם לפעילות היומיומית של הסנאטורים שרואים עצמם כמועמדים לנשיאות. ההצבעות על חוקים בסנאט, הניסיון לקדם יוזמות דו-מפלגתיות, אישור המינויים, התנהלות הוועדות מול דוח מולר - כולם יהיו במה שעליה ישחקו הסנאטורים בניסיון להתבלט קצת יותר מעל חבריהם, ולקבל זמן מסך.
מעברו השני של הכביש הפוליטי, העניינים מנומנמים הרבה יותר. בדרך ל-2020, יצטרך טראמפ לקבל מחדש את אמון ועידת המפלגה הרפובליקנית. אם מישהו ירצה להתמודד ולגרור אותו לפריימריז, הוא יוכל לעשות זאת, אך התרבות הפוליטית, המסורת והשמות שמוזכרים כמועמדים למהלך הדרמטי הזה אינם אמורים להדאיג אותו.
מושל אוהיו לשעבר ג'ון קייסיק, שסיים את תפקידו בגלל הגבלה על משך הכהונה, ביקר באיווה ובניו המפשייר, לא חסך ביקורת מטראמפ ולא הסתיר שהוא שוקל לרוץ. כך גם ג'ף פלייק, הסנאטור היוצא מאריזונה, אך ספק גדול אם מישהו משני הפוליטיקאים החייכנים הללו יוכל להוות איום של ממש על מעמדו של הנשיא בתוך המפלגה.
טראמפ נהנה עד כה מאהדה היסטורית בקרב הרפובליקנים, עם יותר מ-80% אחוזי תמיכה, וגם חקירות מולר, העזיבות בממשל, הצניחות בוול סטריט והשבועות הכאוטיים האחרונים לא מערערים את מעמדו. קבוצה של פעילים רפובליקנים שוקלים לנסות ולעודד מועמדים כמו הסנאטור בן סאס, מושל מרילנד לארי הוגאן או מושל מסצ'וסטס צ'רלי בייקר, להתייצב מול טראמפ, אך עד כה לא התקבלה כל אינדיקציה לתזוזה בנושא. קשה לומר כיצד ינהגו במפלגה אם ממצאי דוח קשריו עם רוסיה יהיו חמורים ואם תקום קריאה משמעותית להציב מולו אתגר רפובליקני פנימי, אבל לפי שעה, גם זה אינו תרחיש שצריך להטריד אותו.