ב-23 בנובמבר 1953 זומנו נציגי קיבוץ מנרה, שעל גבול לבנון, לישיבה בירושלים ב-12 בצהריים. על הפרק: דיון בוועדת השמות הממשלתית על שמו של הקיבוץ. בבוקר אותו היום, נשלח מהקיבוץ מברק בו הודיעו כי לא יוכלו להגיע לפגישה, ובמקביל נשלח מכתב התנצלות עם בקשה שבמועד החדש שייקבע שעת הדיון תהיה בין שלוש לארבע, ולא 12:00 - שעה שבאותם ימים נחשבה מוקדמת מדי לבאים מהצפון הרחוק לעיר הבירה.
קיבוץ מנרה נבנה עשר שנים קודם לכן, בנקודה מבודדת לגמרי בגליל העליון. המתיישבים הצעירים התמודדו עם מחסור במים ובמקורות פרנסה, אקלים קשה ומרחק מכל ישוב יהודי אחר. גם במהלך במלחמת העצמאות הקיבוץ היה מנותק לגמרי לפרק זמן מסוים. אבל עם כל הכבוד ליישוב ומגניו, בוועדת השמות הממשלתית לא התלהבו מהשם שנתנו לקיבוץ מייסדיו. "מנרה" היה שמו הערבי של המקום, ופירוש המילה הוא צריח, מגדלור - על שום היותו בנקודה גבוהה.
הדבר סתר את אחד מעקרונות היסוד של הוועדה שהוקמה רק שבעה חודשים קודם לכן ופעלה כדי לעברת את מפת המדינה הצעירה. המדינה החדשה שאפה ליצור זיקה סמלית בין האדמה לבין העם היהודי וכך שמות ערביים עוברתו, שמות תנכיים הועלו מהשכחה על מנת לזהותם עם אתרים, ויישובים אחרים זכו לשמות חדשים לגמרי. כך לדוגמה, אחד ממסמכיה שנחשף כעת באתר ארכיון המדינה מציג את הפניות החוזרות של הוועדה להנהלת "שבות עם" שדרשה להפסיק את השימוש בשם "בית ליד" לזיהוי המעברה ששכנה במקום. פניותיהם בדרישה להשרשת השם העברי, שבות עם, לא נענו ברוב הפעמים. גם במקרה של שיכון העולים שכונה "מנסורין" וקם ליד הישוב "קדימה", דבק השם הערבי. "יש להצטער על כך שיישוב עולים נקט מלכתחילה שם ערבי ויש לשנות הדבר בהקדם", ביקשה הוועדה.
כל פריט נוף - נחל, מעיין, הר, גבעה וגשר - קיבלו שם. כמובן שכך נקבע גם לגבי מונחים גיאוגרפיים. בוודאי שיש לומר "הר" ולא "ג'בל", "נחל" ולא "ואדי". אם היה ספק, מכתב ששלח בן-ציון אשל, מזכיר ועדת השמות, הבהיר באופן חד-משמעי כי "אנו משתמשים במונח 'נחל' ולא 'ואדי' בכל מקרה, בין אם מדובר בנחל איתן ובאין אם מדובר בנחל אכזב. ביטלנו איפוא כל שימוש במונח הערבי 'ואדי' ומן הראוי שתתנו פרסום להוראה זו, ובפרט למחברי ספרי הלימוד לידיעת המולדת המרבים ב'ואדיות', ב'ואדיים' וב'ואדי' סתם". אום רשרש הייתה לאילת, באב אל וואד הפך לשער הגיא, ואדי סראר היה לנחל שורק וואדי מוסררה נקרא מעכשיו נחל אילון. אלו דוגמאות בודדות למהפכה נרחבת.
כעת, הגיע גם תורו של קיבוץ מנרה. השם שהוצע לחברים היה "רמים", אך הם סירבו בתוקף. ייתכן שאחרי עשר שנים קשות של אחיזה בקרקע הטרשים כבר יצרה הזדהות עם השם וגאוות יחידה, ולמרות השם העברי שנלווה לו עולם תוכן מחמיא, סירבו החברים להחליפו. על פי סיפורי הפולקלור, נבע הסירוב מהחשש שהתשובה לשאלה למקום מגורי חברי המשק תהיה: "מרמים". לבסוף השם נותר על כנו ולא שונה.
דוגמה נוספת לניסיון לשנות שם יישוב על ידי הוועדה היה של חברי מושב "ברוש" שבצפון הנגב ביקשו מהוועדה כי שם המושב יהיה "בני משה" - כשם התארגנות בני נוער מהעיר סאפי שבמרוקו לעלות ולהתיישב במדינת ישראל. התנועה נקראה על שמו של משה סבג, בנו של רבי ברוך סבג, רב העיר סאפי. הצעירים התיישבו ביישובים שונים, בעיקר ביישובים חקלאיים בנגב ובגליל. חלק מהוריהם שבאו בעקבותיהם התיישבו במספר מושבים בצפון הנגב, בהם ברוש.
בקשותיהם לקרוא למושב "בני משה" נדחו על ידי ועדת השמות בנימוק ש"בני משה" הוא "שמה של ההסתדרות המפורסמת שחוללה לפני שבעים שנה ויותר את תנועת הבילויים". ועדת השמות הכירה בחשיבותו של הרצון להדגיש את הקשר עם משה סבג ועם תנועתם במרוקו, ואישרה כי כותרת המשנה לשם "ברוש" תהיה: "מייסודם של תלמידי משה סבג ז"ל". לא ברור אם הצעה זו יושמה אי פעם.
גם ישובים ותיקים שרצו לשנות את שמם, סורבו, אך אחת מהצלחות הגדולות של ועדת השמות הייתה כשאיחוד-הקיבוצים-גבעת-השלושה הפך לקיבוץ עינת. הפילוג שקרע מספר קיבוצים בישראל בשנת 1952, חייב לתת שמות חדשים לקיבוצים שהתפצלו לשניים. לעתים העניין נפתר בהוספת השיוך התנועתי "איחוד" או מאוחד" לשם הקיבוץ. במקרה של הפילוג בגבעת השלושה ועדת השמות דחתה אפשרות כזאת.
במענה לפניית מזכירות גבעת השלושה שנותרה עם הקיבוץ המאוחד, כתבה הוועדה כי היישוב שלהם לא יוכל להיקרא "הקיבוץ המאוחד גבעת השלושה", כפי שביקשו, כפי שהעוזבים לא יוכלו לקרוא לקיבוצם החדש "איחוד הקיבוצים גבעת השלושה". ההצעה לאנשי המאוחד הייתה כי ישקלו להעניק לקיבוצם שם חדש בזיקה לאתר היסטורי סמוך או למקור נחל הירקון, שקרוב גם כן ליישוב. בסוף היו אלה דווקא אנשי "גבעת שלושה איחוד" שנאלצו לוותר על השם המקורי והפכו לקיבוץ "עינת".
"שמות עבריים במקורם ונאים בצלילם"
עם זאת, לרוב החלטות הוועדה התקבלו בברכה. הוועדה פעלה להפצת החלטותיה והעדכון בדבר השמות החדשים שהעניקה לאלפי נקודות במפה. כך, לדוגמא, ב-17 בנובמבר 1953 נשלח עדכון כזה ל-115 ישובים ברחבי הגליל ובו "השמות העבריים להרים ולרמות, למעלות ולמצפות בגליל העליון ובגליל התחתון".
במכתב המצורף לרשימת השמות ציינה הוועדה כי "ההרים שברשימה נודעו עד עתה בכינויים ערביים ורבים מהם לא כונו בשם כלל. מעתה ייזכרו וייכתבו בשמם העברי". הבקשה הייתה "לעשות מצדכם ככל שבידכם לעשות, כדי להכיר את ההרים ולהכיר את שמותיהם העבריים. הקנו נא ידיעתם לרבים מבני הדור הצעיר ושאפו בכל לב להשרשת השמות העבריים למעשה בחיי היום-יום". קיבוץ מעין ברוך מיהר להשיב כי קיבל את הרשימה, תלה אותה על לוח המודעות וכי "נעשתה פנייה אישית לחברים המטיילים שלנו, להפנות את תשומת לבם לרשימה".
בעמק חפר ניתנו שמות חדשים לכמה ישובים וראש המועצה כתב לתושביו כי "עלינו להתרגל לשמות החדשים שהם עבריים במקורם ונאים בצלילם". בקיבוץ חניתה לא הסתפקו בתליית הרשימה על לוח המודעות והזמינו את הוועדה לשלוח נציג לכנס מיוחד - שכלל גם יציאה לשטח - בו יעדכנו על השמות החדשים בגליל המערבי.