דאגה, חרדה, בהלה, תחושת אסון ממשמש ובא - כל המונחים ישימים, ואף לא אחד מהם מוצדק. החלטת הנשיא דונלד טראמפ לפנות את הכוחות האמריקנים מסוריה הייתה צפויה. אם היה בה ממד של הפתעה, הוא נובע לא מפזיזותה המדומה, אלא מהיפוכה, מהשתהותה עד כה, איפוק שאינו אופייני לטראמפ.
כמה נלעג בנימין נתניהו, המכבד פתאום את הריבונות האמריקנית להחליט בנושאי חוץ וביטחון. בהכרעת הנשיא והקונגרס בעד הסכם הגרעין עם איראן, לפני כמעט ארבע שנים, נאבק. חלומו התגשם וטראמפ נבחר ואף פרש מההסכם והודיע על העברת השגרירות לירושלים (המערבית, כמובן, איש בעולם אינו מכיר בסיפוח מזרח העיר). לא חשוב שהודעה זו, לפני שנה, הציתה את ההסלמה בקרב הפלסטינים ובינם לבין ישראל בשתי הגזרות, רצועת עזה והגדה המערבית, ושמה קץ לשקט הממושך שמאז "צוק איתן". העיקר הסמליות.
ועכשיו טראמפ, בדלן מוצהר, תומך מובהק בהתכנסות בתוך כתליה של מצודת אמריקה ומתנגד מושבע למעורבות צבאית ברחבי תבל, כהמחאה פתוחה ללא כיסוי, מתוסכל מבלימת נדר בנייתה של חומת מקסיקו. בצר לו, הוא פונה למימוש התחייבות בחירות אחרת, ללא תלות בעמדת המחוקקים הדמוקרטים המוסמכים לאשר או לפסול הקצבות. כאן הוא עצמאי. הקונגרס יכול להגביל אותו בהפעלת הצבא, אבל לא בהסגתו.
טראמפ חמק משירות חובה במלחמת וייטנאם. כאבה לו הרגל. נורא. בקושי הצליח לדרוך. בני גילו, שלא מצאו רופאים ידידותיים להנפקת פטורים ולא למדו כמו ביל קלינטון ודיק צ'ייני לתואר מתקדם בחוגים למדעי ההשתמטות, דרכו על מוקשים, מילכודים ויתדות מחודדות; רגליהם הבריאות התעופפו ואיתן גם חייהם. טראמפ נאלץ להשתתף בצערם מניו יורק, מעסקי הנדל"ן של המשפחה.
אך בכך הסתיים ההבדל שבין משרתים ומשתמטים. אמריקה כולה הפיקה לקח זהה מאכזבת וייטנאם: לא עוד. שירות החובה בוטל, הנשיאים נכבלו לחישוקי קונגרס ושרי הגנה אזרחיים ויושבי ראש לובשי מדים של המטות המשולבים (קספר ויינברגר, קולין פאואל) חברו לניסוח תקנון למניעת מהדורות נוספות של וייטנאם. שיגור צבא יהיה החריג, לא הכלל; רק למען אינטרס לאומי עליון (כגון הנפט הסעודי, לאחר הכיבוש העיראקי של כוויית); עם תכלית מוגדרת ואסטרטגיית יציאה; ועל בסיס תמיכה ציבורית רחבה.
בגלל 11 בספטמבר 2001 הושעתה הרתיעה ממלחמות. השאיפה להענשת אל-קאעדה והטליבאן באפגניסטן וסדאם חוסיין בעיראק שלחה את הצבא האמריקני ל-17 שנות דשדוש הרחק מהבית, כ-7,000 הרוגים, רבבות פצועים ויותר משבעה טריליון - אלף מיליארד - דולר. חבית ללא תחתית.
ניתוק מגע, כיעד, לא הומצא בידי טראמפ. רונלד רייגן פינה את המארינס מלבנון ואת הצי השישי מלחימה נגד סוריה וסייעניותיה, לאחר הפיגוע שקטל 241 נחתים בביירות. רוברט גייטס, שר ההגנה של ג'ורג' וו' בוש הרפובליקני וברק אובמה גם יחד, פיקפק ביציבותו השכלית של מי מראשי הפנטגון לעתיד לבוא שימליץ לנשיא לשלוח לאסיה, למזרח התיכון או לאפריקה כוח צבאי גדול. לולא דאעש, שחדר ב-2014 לריק שנותר בעיראק בעקבות פינוי הכוחות האמריקנים, לא היה טראמפ יורש מעורבות צבאית בסוריה.
בחירת נקודת זמן מסוימת להכרזה על תום המעורבות נגועה תמיד בשרירותיות וחשודה בשיקולים פוליטיים (אלא מה, הנשיא הוא הרי הפוליטיקאי הראשי), בוודאי ערב חג המולד - תמיד מועד נוח לבשורת החזרתם הקרובה של הבנים הביתה, אם לא מגבול מקסיקו לפחות מדיר-א-זור. אבל הפעם הביקורת על טראמפ חריפה מדי. אם מוסכם שב-98% הניצחון על דאעש הושג, ושחתירה לשלמות ולמרדף אחר שני האחוזים האחרונים תצריך עוד חודשים רבים, יש היגיון בהחלטה לחתוך וללכת. לעולם אין לדעת איזה קטל נחסך בכך. הכוח הרב-לאומי שהגיע לביירות בקיץ 1982 כדי לאבטח את פינוי יאסר ערפאת ואנשיו הוחזר לארצותיו בתום המבצע - והונחת שוב בבירת לבנון בעקבות הטבח בסברה ובשתילה. אז נוצרו התנאים לאותו פיגוע-על נגד המארינס (ופיגועים נגד הנציגויות האמריקניות ונגד כוח צרפתי) שחולל את גירוש האמריקנים. קו ישר נמתח בין השגיון של מנחם בגין ואריאל שרון לפלוש ללבנון, למעורבות האמריקנית שם, לסברה ושתילה, לחידוש המעורבות האמריקנית, לאסון הנחתים, ולבריחה האמריקנית תחת אש.
מוטי ויוני, טומי וג'וני
התגובה הישראלית המבוהלת להחלטת טראמפ משונה בבורותה. ישראל התגאתה תמיד בהסתמכות עצמית להגנתה, בלי לבקש שחיילים אמריקנים ישפכו את דמם למענה. אספקת נשק, כן. גיבוי מדיני, בהחלט. קצת כסף, כמובן. קיזוז התמיכה הסובייטית במדינות ערביות לוחמניות, עד כדי איום בהתמודדות של חיילים אמריקנים נגד רוסים (אבל לא ערבים) - עוד יותר טוב. אבל המאמץ הישראלי כולו נועד להרגיע את הנשיאים והפנטגון, הקונגרס והציבור, שישראל לא תהיה קוריאה נוספת או וייטנאם חדשה. היא תילחם למען עצמה. מוטי ויוני לא ינסו לשכנע את טומי וג'וני שטוב למות למען ארצנו. בכל עת שנותחו יתרונות וחסרונות של ברית הגנה בין וושינגטון למערב ירושלים, הזדקרו מכשולים בלתי עבירים: על איזו ישראל מבוקשת ההגנה (רק בקווי שביתת הנשק, ללא השטחים), מה קורה בדימונה, איך תשפיע ברית כזו על המחויבות ההדדית בנאט"ו ועל ברית דומה בין רוסיה לסוריה.
בסופו של חשבון קר הסתפקה ישראל בסיוע הביטחוני, שזחל עד לקירבת ארבעה מיליארד דולר לשנה; בחשיפה לטכנולוגיות המתקדמות ביותר; בהתחייבות להגנה מפני טילים; ובשיתוף פעולה מודיעיני ומבצעי הדוק. "מגן צפוני" אינו כינוי ישראלי לטראמפ. עם כל ההתחשבות ברצונות ישראל, ירדן, עיראק, טורקיה והכורדים, האמריקנים דואגים לעצמם, ומעל כולם - טראמפ. הוא אינו מוכן להשקיע חייל ודולר באשליית הפלתו של בשאר אסד וגם לא בלחימה בכוח קודס של משמרות המהפכה. הוא הוזמן למסיבה לכבוד דאעש ואינו מוכן להישאר בה רק כדי לחגוג עם איראן ולהתעמת עם רוסיה.
מה לכך ולקריאות התלות והחולשה הבוקעות ביממה האחרונה מישראל, הנאחזת בכנפות מעיליהם של הדוד סם וסבא דונלד ומתחננת שלא יפקירו אותה?הפינוי האמריקני יגדיל, לא יגביל, את חופש הפעולה של צה"ל במזרח סוריה ובדרומה, כי יתבטלו הצורך בתיאום עם הכוחות האמריקניים שם והחשש מהשפעת פעולות ישראליות על גורמים מקומיים העלולים להגיב נגד האמריקנים.
ישראל אמנם רשומה בטאבו כמרכז העולם, אבל עם הערת אזהרה - רק בעיני עצמה (ואולי גם בעיני האוונגליסטים המריעים לטראמפ ולנתניהו בתקווה שיזרזו את בואם של גוג ומגוג). ראייה לכך מספק דו"ח חדש של מבקר המדינה בממשל האמריקני, שגרסה מצונזרת שלו התפרסמה בשבוע שעבר. מחברי הדו"ח ליקטו, תיחקרו, הצליבו ודובבו את 45 סוכנויות הממשל העוסקות במודיעין, בביטחון, בדיפלומטיה ובחיזוי טכנולוגי. התוצר מתאר איומים ארוכי טווח המבצבצים כבר עתה ושלעומתם נחוצה היערכות אמריקנית. האיומים הללו, להבדיל מהפינוי מסוריה, מדאיגים באמת, כי גם אם הם מרחפים על אמריקה תחילה, מובטח שיגיעו לכל זירה ושיהיו ביניהם שיפגעו גם בישראל.
העולם המתואר בדו"ח הוא סרט אסונות. כלכלות מזדעזעות, תעשיות נעלמות, המעמד העשיר במדינות מפותחות מתכווץ בעוד העניים והמובטלים במדינות נחשלות ממשיכים להתרבות. הטכנולוגיה מאיצה את הקידמה אך מקעקעת מבנים חברתיים. קשה למשול: הציבור תובע משליטיו לספק לו שפע וביטחון, אבל ההתפתחות הטכנולוגית מאפשרת לגורמים נוספים לבלום פעולות פוליטיות (חקיקה, אכיפה, ביצוע). מונח המפתח: שיבוש. בצה"ל של מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים, שב"ש היה קרב שריון בשריון. שם, במרחבי סיני, בדו-קרב בין טנקים, תושג ההכרעה, האמינו הרמטכ"ל והאלופים. לא עוד. עכשיו שבש, כשמו כן הוא. גורם החודר למערכת ומפריע לה, עד כדי שיתוק והוצאה מכלל פעולה.
סין היא הסכנה המדינית והביטחונית הגדולה ביותר, בראייה האמריקאית, כי אין לה עכבות בצמיחתה כמעצמה אזורית ועולמית. היא צפויה לאתגר את האמריקנים בנגישותם לחלל, לאוויר, לים ולסייבר ולהפעיל לוחמה אלקטרונית ואף לווייניים חמושים. שנייה לה - רוסיה, כולל "תקיפות לייזר מבוססות מחשב נגד נכסים צבאיים אמריקנים". שלישית איראן, אם כי לא בתחום הגרעיני, ורביעית צפון-קוריאה, שתיהן בעיקר בתחום הטילים הבין-יבשתיים.
במקום החמישי בטבלת האיומים נמצא ערעור יציבותן ויכולתן של ממשלות זרות להשתלט על ארגונים אלימים, באופן שיגביר את הביקוש למשאבים אמריקנים נגדם (בעצם, זה הרי הסיפור של דאעש בסוריה ובעיראק). רק במקום השישי נמצא הטרור, שבקצהו העליון גם נשק גרעיני, כימי או ביולוגי. האיום השישי: "בריתות ויריבויות חדשות", ביניהן עם גורמים לא-מדינתיים, כמו "תאגידים פרטיים המשיגים משאבים המקנים להם יותר השפעה מאשר למדינות". לגוגל, פייסבוק ושות' פתרונים. לבסוף, ספרו לטראמפ, מבצעי חתרנות מדינית נוסח רוסיה, באמצעות רשתות חברתיות ובינה מלאכותית.
אלה מחוללי האיומים. אשר לאמצעים, יש שלוש קבוצות - אירועים ושינויים דמוגרפיים (רעב, הגירה המונית, מגיפות, מזג אוויר קיצוני, קריסת כרכי-על שאוכלוסייתם גדולה מ-10 מיליון ותנודתה תרסק שלטונות וגבולות); נשק (ספריה גדושה של מדע בדיוני, מראשי-קרב גרעיניים העלולים להיגנב ועד לנחילים תת-ימיים של כלי איתור ותקיפה סיניים ורוסיים נגד צוללות אמריקניות).
בקבוצה השלישית נכללות טכנולוגיות דו-שימושיות, שייעודן המקורי אזרחי אך קל להסב אותן לתכליות צבא או טרור. לכאורה, סיפור ישן. השבוע צויין יום השנה ה-115 לטיסתם הראשונה של האחים רייט. התחלה צנועה, ב-17 בדצמבר 1903, ששינתה את אורחות האנושות, לירח ובחזרה ובתובלה אווירית חובקת עולם של נוסעים ומטענים אך גם בהפצצות אסטרטגיות וגרעיניות. ובזכותם גם הצנחנים שלנו, נדחפה לאירוע זרוע היבשה האמריקנית, שאיבדה את מטוסי הקרב שלה לחיל האוויר שהתפצל ממנה. נכון, אבל התעופה היא גם שאיפשרה למוחו הזדוני של אוסמה בן-לאדן להפוך את הסכנה הנקודתית של חטיפות מטוסים למטח ההתאבדות של 11 בספטמבר.
אתים לחרבות ומזמרות לחניתות
עד שתתגשם נבואת אחרית הימים, מתרחש ההיפך. מכתתים אתים לחרבות ומזמרות לחניתות. כך סכין המטבח, האבן המתנפצת במהירות של עשרות קמ"ש על שמשת מכונית, לבנת הבניין המוטלת מהגג, המכונית הדוהרת אל הולכי הרגל והממתינים בתחנה.
זה ההווה, הקטלני דיו, אף שמחירו מנוצל לצרכים זרים. השבוע ערך משרד המשפטים "טקס זיכרון שנתי לנרצחים ולנרצחות, בהשתתפות המשפחות השכולות כתוצאה ממעשי רצח והריגה". בשנה שעברה נספרו בישראל 121 "נפגעי המתה", קורבנות רצח או הריגה. השנה, עד אמצע דצמבר - 106. הסיכון לחיים בישראל, כתוצאה מפשע פלילי, גדול לפיכך עשרת מונים, ובשנים מסוימות עשרים מונים, ממוות הנגרם מפשע לאומני או דתי בשטחים. אילו ניתנו למשטרה אמצעי המעקב, הניטור והגילוי של השב"כ ואמ"ן, שאינם נחשפים בהליכים משפטיים, היה קל יותר ללכוד פושעים ואולי גם לסכל את זממם; אבל החברה הישראלית מתייחסת לחללים, פוליטית ותקשורתית וגם כספית, לפי המניע של הורגיהם. חלל פעולות איבה נחשב יותר מקורבן רצח רגיל. לשדרוג החלל, די לעתים בכך שהרוצח ימלמל "אללה אכבר".
העתיד, מאיים הדו"ח האמריקני, שייך לרובו-פושע, או בגלגולו הביטחוני לטרורובוט, לא פחות מאשר לרובוקופ הפועל נגדו. כל מה שטוב גם רע: בינה מלאכותית, מחשבי קוואנטום להצפנת תקשורת בין גורמים עוינים או לשבירת צפנים ממשלתיים וצבאיים, האינטרנט של הדברים כתחום מודיעיני והתקפי (המזגן והמיקרו-גל מרגלים אחר המקרר), ביוטכנולוגיה להעצמת יכולות ולהנדסה גנטית, זיהוי פנים, קולות ושפת גוף של סוכני ביון וצוותי כוחות מיוחדים.
ומטרידות במיוחד: מערכות אוטונומיות, בלתי-מאוישות. לא אחת או שתיים, במפוזר, אלא פלנגה שלמה, בחיפוי הדדי ובהרוויית השטח עד כדי קושי של המתגונן ליירט ולהשמיד את כל האיומים הצצים מולו בו-זמנית.
מכונית התופת הישנה, נהוגה בידי מתאבד או מתנדב המתכנן לקפוץ ממנה ברגע האחרון, תישלח לגרוטאות. במקומה יופיע בתוך חומש או עשור דגם חדש: עצמונית. לא כיתה אלמונית, לא כיתה על מונית; כיתת עצמונית. מכונית עמוסת חומרי נפץ, או גדושת נשק המוסלק בתוכה, המתניידת לה בדרכים ללא נהג ומתוכנתת לביצוע משימת חבלה או תובלה. ולא עצמונית אחת, אלא צי שלם, המשוגר בו ברגע, מציף את כבישי ישראל, חוסם מנהרות ומחלפים, מתפוצץ על בסיסים ומתקנים וריכוזים אזרחיים, או מסתער על חומות כלא במבצע לשחרור אסירים, והכל ללא מגע יד אדם. אוטו-מת.
מבקר המדינה האמריקני אינו חושב שזה תרחיש דמיוני. הוא רואה את זה באופק. סטיב ג'ובס הציג את האייפון לפני 11 שנה. הזזת המחוגה קדימה תביא את העולם ל-2030. מעבר לפינה, וללא שליטה מרכזית. למנהרת התחבורה שהציע השבוע אלון מאסק, כחולץ פקקים על-קרקעיים, יש גם משמעות ביטחונית: טכנולוגיית החפירה והכרייה, מהר ולעומק ולאורך עשרות קילומטרים, תזלוג בהכרח גם לחמאס, לחיזבאללה, לכל מעוניין.
זה אינו משחק ילדים. נכון יותר, מה שמתחיל כמשחק ילדים לובש צביון בוגר ואימתני, כמו טיסן ההופך לרחפן נפץ. אם הסכסוך הישראלי-ערבי ישתרך לו בלי להיפתר באבחת פשרה ופינוי, עוד יתגעגעו לימים התמימים של עפיפוני התבערה ומנהרות "מגן צפוני".
