"שלום, זה רג'א מדאעש". כך, בדרך כלל, פתחתי את השיחות והפגישות שהיו לי בשבועיים האחרונים עם פקידות ופקידי עיריית חיפה. עם מנהל אגף תכנון דרכים, עם פקידי מחלקת רישוי עסקים ועם פקידות אגף חיובי הארנונה. רובם הופתעו, חייכו במבוכה קלה והמשיכו הלאה לעניין: כביש מסוכן שאין בו מצלמת מהירות משטרתית, עסק קטן שעובר דרך חתחתים בירוקרטית או משפחה עם מפרנס יחיד שמבקשת הנחה בארנונה.
פקידי עיריית חיפה - למודי קואליציות-אופוזיציות ותיקים - יודעים שאת עסקני מפלגת השלטון מעניינות מנהרות הכרמל והשליטה בתאגידים עירוניים עתירי ג'ובים ותקציבים יותר מאשר מנהרות חיזבאללה. מעניין אותם יותר הכסף שיזרום לחשבון הבנק שלהם מאשר הכסף שהזרימה הממשלה הכי ימנית אי פעם מקטאר לחמאס בעזה.
ובכל זאת נשאלת השאלה: איך העם הזה - עם הספר; העם של איינשטיין, קרל מרקס, הרמב"ם וברוך שפינוזה; עם לא מעט פרסי נובל - מאבד את הצפון כאשר מפמפמים לו מספיק פעמים ברדיו או בעיתון של איזה טייקון את המלים: דאעש, חיזבאללה, חמאס ו-BDS. איך שרים וחברי כנסת שהדבר הכתוב היחיד שהם התעמקו בו בעשור האחרון היה ככל הנראה תפריט במסעדת יוקרה, לרוב לא כשרה, מצליחים לשכנע אתכם (את רובכם לפחות) שמחמוד דרוויש התפייט כל חייו על איך ללעוס בשר של יהודים? ושבעיריית חיפה יושב בנאדם כל כך מסוכן וקיצוני, תומך טרור ושונא יהודים?
אז הנה, יהודים יקרים וחביבים, אני כאן כדי להסביר לכם, מדוע בעיני חמאס וחיזבאללה אינם ארגוני טרור, איך ניתן למצוא קווי דמיון בין דאעש לציונות, מדוע חרם הוא אמצעי לגיטימי, ובעיקר - איך כל זה מקדם את החיים המשותפים בין יהודים לערבים בחיפה?
חלק ניכר מהבעיה הוא שאתם, היהודים, חושבים ומרגישים שאתם עם מיוחד במינו. מין גזע עליון שכולם אמורים להשתחוות בפניו, בוודאי אחרי "חוק הלאום". ובכן - אתם טועים. אתם לא! הסכסוך שלנו אינו הסכסוך הראשון בהיסטוריה.הוא גם לא הסכסוך הראשון שמוקנים לו סממנים דתיים א-היסטוריים. גם בדרום אפריקה המתיישבים הלבנים ציטטו מהתנ"ך, זיהו את עצמם כ"עם הנבחר" ואת מעשיהם כנובעים מהתכווננות אלוהית.
האם לווייטנאמים לא הייתה זכות להתנגד לכיבוש האמריקני? האם לצרפתים לא הייתה זכות להתנגד לכיבוש הנאצי? האם לקובנים - בהנהגת פידל קסטרו וצ'ה גווארה - לא הייתה זכות להתנגד לתוקפנות האמריקנית? האם נלסון מנדלה לא נחשב לטרוריסט ולא ישב עשורים ארוכים בכלא לפני שהפך לסמל בינלאומי של חופש ושחרור ומאבק בגזענות? מה אתם הייתם עושים, יהודים יקרים, אם 50% מהילדים שלכם היו מאבדים את הרצון לחיות, כמו הילדים בעזה? אם 95% מהמים שלכם היו לא ראויים לשתייה? אם היו לכם רק ארבע שעות חשמל ביום?
ערבים טובים
השבוע פנו אליי הורים ערבים שילדיהם לומדים בבתי ספר כנסייתיים בוואדי ניסנאס בחיפה. הם דרשו שהעירייה תסייע בארגון הסעות לתלמידים בבוקר, כדי להמעיט במכוניות פרטיות שנכנסות לשכונה הקטנה בשעות הבוקר וגורמות לפקקים נוראיים. ואני שואל: מה אתם הייתם עושים לו הייתם עובדים פלסטינים שמתעוררים בשעה 2:00 בבוקר כדי לעמוד במחסום של קלקיליה, בגשם ובחום, כדי להגיע לעבודה בשעה 7:00 ולבנות לכם את הדירות, הווילות והמגדלים הגבוהים בתל אביב ובמרכז?
לאהוד ברק מותר להגיד שאם היה פלסטיני היה מצטרף למאבק מזוין. לאלוף-משנה יגאל כרמון מותר למצוא קווי דמיון בין דאעש לציונות. למכון למחקרי בטחון מותר לעשות כנסים על BDS. אבל לאזרח ערבי מחיפה מותר בעיקר להלל את היהודים הטובים שבכלל נותנים לו לחיות כאן, ממש כמו המהנדס הערבי אסיר התודה, רשיד ביי, מ-"אלטנוילנד" של הרצל. לערבי מחיפה מותר מקסימום לדרוש שיפוץ מדרכה פה או תקציב לגן משחקים שם. אסור לו לחשוב שלקנות מוצרי התנחלויות לא מסייע לקידום השלום והקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. הערבי מחיפה טוב כדי לארח אתכם בכריסטמס (שתרגישו קצת חו"ל) או כדי למזוג לכם יין מקומי טוב מהגליל בארומה אירופית. גם "הערבים הטובים" משתדרגים עם הזמן: חומוס וכנאפה זה כבר פאסה.
המונח "דו קיום" בחיפה מעולם לא אותגר כפי שנעשה בשבועות האחרונים בעיר היהודית-ערבית המשותפת. אנשי הליכוד רוצים דו קיום, אבל בלי ערבים. לפחות לא ערבים שאינם בדמותו ובצלמו של השר הלא-יהודי שמעריץ את שרה נתניהו. אנחנו - המפלגה הקומוניסטית ותנועת חד"ש - מציעים דרך אחרת, מודל אחר: דו-קיום אמיתי, שוויוני, מכובד, מכבד והדדי. דו קיום בגובה העיניים. לא דו-קיום של סוס ורוכבו.
רג'א זעאתרה הוא יו"ר סיעת "החזית החיפאית" במועצת העיר חיפה
