כמה נקודות מההיסטוריה של משפחת אבו חמיד, זו שאת ביתה הרס הלילה (שבת) צה"ל - שוב: ב-1991, לפני 27 שנים, זו הייתה הפעם הראשונה בה צה"ל הרס את בית המשפחה, שנמצא במחנה הפליטים אל-אמערי שברמאללה, בעקבות מעורבותו של אחד האחים, נאסר, איש פתח, בפיגועים שונים. אותו בית ממש שנהרס הלילה לאחר שנבנה מחדש.
כשנתיים לאחר מכן, בדצמבר 1993, עצר כוח מיחידת דובדבן את אחיו, עבד אל-מונעם אבו חמיד והעביר אותו לידי השב"כ. שרק חודשיים אח כך רצח אל-מונעם את רכז השב"כ נועם כהן יחד עם שני אנשי חמאס. כחודשיים נוספים חלפו ועבד אל-מונעם חוסל בידי השב"כ והימ"מ ובינתיים אחיו נאסר שוחרר. בתחילת האינתיפאדה השנייה, נאסר היה אחד ממקימי "גדודי חללי אל-אקצא" של הפתח ובמהלך מבצע "חומת מגן", באפריל 2002, כוח מילואים של יחידת דובדבן עצר אותו לא הרחק מבית המשפחה.
כך בני משפחת אבו חמיד נכנסו מבתי הכלא הישראלים, בהם גם אסלאם, שבמאי האחרון, במהלך פעילות של יחידת דובדבן, השליך לוח שיש על הכוח הישראלי והרג את הלוחם רונן לוברסקי. הלילה, כאמור, הרסו כוחות צה"ל בשנית את בית המשפחה. ההיסטוריה הזו באה ללמד שההריסה הלילה, למרבה הצער, לא תעצור כנראה את המחבל הבא. למרות שנדמה לכמה יודעי כל שהריסת בתי המחבלים הינה פתרון כולל לפיגועים, אפשר להבין רק מהמקרה של משפחת אבו חמיד שלא רק שהיא לא מונעת פיגועים, אלא לעיתים מעוררת מוטיבציה לנקמה.
הבית הבא של משפחת אבו חמיד ייבנה תוך כמה שנים, כנראה במימון הרשות הפלסטינית, לפי הודעתו של אחד מראשי הפתח. אך גם אם לא יהיה זה הפתח, גורם אחר, כמו חמאס, ייתן את הכסף לבניית בית חדש או שיקום הבית ההרוס. זאת המציאות העגומה. אין פתרונות קסם וכל מי שמנופף בהריסת הבתים כאמצעי האולטימטיבי למניעת פיגועים, טועה ומטעה בכוונה. זה אמנם אמצעי מצוין להרגעת דעת הקהל הישראלית שדורשת נקם, וכך גם את משפחות החללים, אך לא מעבר לכך.
ב-2003, כשלוש שנים לאחר תחילת האינתיפאדה השנייה ובשעה שטרור המתאבדים השתולל, חובר בצה"ל דוח על מדיניות הריסת הבתים שקיבלה אור ירוק בקיץ 2002. אז, מאות בתי משפחות מחבלים נהרסו. הדוח קבע כי אין הוכחות להשפעה מרתיעה של הרס בתים. ויתרה מכך, מספר הפיגועים אף עלה כמה חודשים לאחר שהחל יישום מדיניות זו. בתחילת 2005, המליצה וועדה שמינה הרמטכ"ל דאז משה בוגי יעלון, בראשות האלוף אודי שני, להפסיק את הרס הבתים בנימוק שלא הוכח כי ההריסות מרתיעות וקבעה שהנזק שבהם רב מהתועלת.
אלה למרבה הצער פני הדברים. הציבור והפוליטיקאים אמנם צמאים לאלי הנקמה, אך צריך להודות - הפיגועים, כמו השלכת לוח השיש וכמו אלה שידענו השבוע, יימשכו. זה הסטטוס קוו שממשלת ישראל מקדשת וזו התוצאה שלו. פיגועים היו תחת ממשלות שמאל ותחת ממשלות ימין, והמצב הנוכחי בגדה מעיד על כך שהפיגועים הללו רחוקים מלהיעלם. אמנם בשנים האחרונות התרגלנו בישראל למספר פיגועים נמוך במיוחד, אך מתחת לפני השטח, הלבה של הר הגעש המכונה "הגדה המערבית" המשיכה לבעבע. יעידו על כך השב"כ וצה"ל שהצליחו בשנה החולפת למנוע מאות פיגועים, לעיתים תוך שיתוף פעולה הדוק עם מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית. הבעיה היא שאף פעם לא ניתן לחזות באמת מתי הלבה הזו עתידה להתפרץ, ומהרגע שהיא מתפרצת קשה מאוד לכבותה. אפילו רשת מודיעין מצוינת כמו שיש לשב"כ בגדה, תתקשה במקרה שכזה להתמודד עם האלימות העתידה להתפרץ.
קריאה נוספת שנשמעת כעת בימין היא לחסל את יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן ולראות בו כאחראי למצב. אבו מאזן אכן אחראי לתשלום למשפחות מחבלים אך באותה נשימה גם אחראי לסיכול פיגועים. לסילוקו או הסתלקותו לא תהיה השפעה מרגיעה על השטח - גם זו אחיזת עיניים.
במילים אחרות, ביום שאחרי אבו מאזן התפרצות הר הגעש נראית סבירה יותר, כמובן שאי אפשר להתעלם מהפעולות הישראליות אל מול חמאס. ישראל במו ידיה מאפשרת הכנסה של כסף לזרוע הצבאית של הארגון בעקיפין, אותה זרוע צבאית שמפעילה תאי טרור בגדה ואחראית לרצח ישראלים. האבסורד הוא כל כך גדול שאין זה פלא שההשפעה בשטח מורגשת. המדיניות של ישראל שאינה מדברת עם הרשות הפלסטינית אך מנהלת משא ומתן עקיף עם חמאס, מעבירה שוב מסר ישן נושן לפלסטינים: היהודים, ובראשם ממשלת נתניהו, מבינים רק את שפת הכוח.
