(צפו בריאיון באולפן וואלה! NEWS)
היום אני כבר מחוץ למעגל האלימות, אבל במשך שש שנים חייתי עם גבר אלים מאוד. לצערי הרב, רק המעגל הראשוני של בני המשפחה ידע בדיוק באיזו דמות מדובר. מבחוץ הכול היה נראה מעולה. אגב, זה משהו שמאוד מאפיין גברים אלימים, שפשוט עובדים מבחוץ להיות מאוד אהודים על חבריהם, עוזרים לזולת, אבל בבית המציאות שונה. הוא פשוט עבד בלענות אותנו - אותי ואת בתנו המשותפת.
נפגשנו לראשונה בסביבות גיל 30, אחרי כמה שנים טובות באקדמיה, מספר מערכות זוגיות וכל אחד עם הניסיון התעסוקתי שלו. יצאנו מעט מאוד זמן, אבל הדפוס האובססיבי התגלה מוקדם. הוא התמסר כל-כולו למערכת הזוגית, ומהר מאוד הציע שנעבור לגור ביחד. לי זה התאים באותה תקופה, ואני מאוד הוקסמתי מהמחוות הגדולות שבדרך כלל לא מאפיינות גבר טיפוסי.
מיד אחרי החתונה חל שינוי בהתנהגות, שהתבטא באלימות מילולית ובכפייה של כל דבר. הוא קבע את הקצב בבית: של מצב הרוח, של הלוז - מי נכנס ומי יוצא, איפה אהיה, מה אלבש. הכול נעשה במקביל למחוות גדולות בדמות רכישות של בגדים, של הלבשה תחתונה, של איפור ועוד. זה הגיע למצב שבו לא היה דבר שהוא שלי, שאני בחרתי אותו. בזמן ההיריון, שהיה בסיכון, התחילה אלימות פיזית בצורה של דחיפות, לצד אלימות פחות חמורה. בגלל ההריון בסיכון נאלצתי לבקר פעמים רבות בבתי חולים, כמו גם להתאשפז בגלל צירים מוקדמים - שהיום בדיעבד מאוד מובן מה הייתה הסיבה להם.
אני זוכרת אחרי אישפוזים צעקות במשך שבוע שלם; איזו אישה רעה אני ולמה הייתי חייבת לספר לרופא במיון יולדות שאני לא מרגישה טוב ושיש לי צירים. אי אפשר היה לבלות שבת נורמלית ביחד. היו אמירות בסגנון - "הייתה יכולה להיות לנו כזו חופשה מדהימה וכזה צימר מדהים ואת הרסת את הכול". בפעם הראשונה ששמעתי את זה אמרתי לעצמי: "אוי, הוא כזה ילדותי, כל כך מעוות את המציאות", ובפעם השנייה והשלישית התחלתי להאמין בזה. זו הייתה פשוט מלחמה אבודה מראש לנסות לדבר איתו. זה פשוט אדם שבער מבפנים ורק רצה לפרוץ החוצה.
כשבתנו הייתה בת חודש וחצי, תוך כדי הנקה, העזתי לבקש אישור לצאת מהבית להתאוורר קצת, אבל זה לא היה לרוחו. הוא פשוט תלש את הילדה תוך כדי הנקה והכה אותי כשהיא על הידיים שלו. ברגע שהילדה התחילה לצרוח בידיו הוא הניח אותה בעגלה וטיפס עליי. אני יכולה להיות מאוד רהוטה, מאוד ייצוגית, אבל זה משהו שאף אישה לא יכולה להילחם בו.
ניסיון הרצח האחרון מצדו שבנס לא צלח, התרחש בבוקר בהיר אחד, בשעה 7:00 בבוקר. הוא החליט לתקוף אותי במכות מכיוון שלטענתו הערמתי קשיים על הליך הגישור בינינו. הוא שלף סכין קצבים שהייתה לנו בבית ובמשך חצי שעה היכה אותי במטבח תוך שהוא מתאר ומאיים כיצד ידקור אותי עם הסכין. בשלב מסוים הייתי שכובה חבולה על הקרקע מכף רגל עד ראש. כשבתנו התחילה לבכות הוא קם ממני, ואני זינקתי ולקחתי אותה. רצתי לדלת בכוונה לברוח לשכנים, אבל הוא משך אותנו חזרה ונעל אותנו בתוך הבית. הצלחתי לחייג למוקד 100 ולהגיד להם שאם הם לא באים עכשיו מוצאים אותי ואת הילדה מתות בבית.
יום המחאה המיוחד שהוכרז מאפשר לי לשחזר את האירועים ולחשוף את הטראומה האישית שלי. עד כה לא סיפרתי לאף אחד: לא בעבודה ולא לחברים. רק המשפחה הקרובה יודעת. תמיד הסתרתי את זה ושידרתי עסקים כרגיל. לקחת חלק במאבק הזה נותן לי כמויות אדירות של תקווה שיכול להיות שינוי ושאת מחול השדים שעברתי לא כולן חייבות לעבור.
הלוואי שהמאבק יוליד עוד עשרות תלונות שיטופלו, הלוואי שנשים כמוני יפסיקו להתחבא כמוני מבעד לדמעות החנוקות, הלוואי שלא יהיו יותר ילדים מפוחדים, הלוואי שלא נעשה יותר כרצונם של גברים אלימים. הלוואי.
בתיאום הריאיון עם א' סייע ארגון "הקול הנשי", שעובד עם נשים נפגעות אלימות.