מטולה הרדומה התעוררה בבוקר 1 בינואר 1970 לידיעה על חטיפתו של שומר לילה, שמואל רוזנווסר. הוא נחטף, נכון יותר נקטף, ללא התרעה, ללא התנגדות, בחדירת חוליה של ארגון פתח. העיתוי לא היה מקרי: זה יום השנה לייסוד הארגון, וגם לפיגוע הראשון שלו, ללא נפגעים, שמבצעו מחמוד חיג'אזי נלכד, נידון לעונש מוות שהומר במאסר עולם ולבסוף הוחלף ברוזנווסר. השומר קשה-היום ודל-התושייה שב עם הזמן לעבודתו, ממש לאותה עמדה שממנה נחטף.
בין רוזנווסר לגולדווסר - אהוד גולדווסר, שנפצע ליד זרעית פצעי-מוות יחד עם חברו אלדד רגב, בהתקפת חיזבאללה ב-12 ביולי 2006 - למדו אויביה של ישראל הרבה על נכונותה לשחרר אסירים ביטחוניים תמורת שבויים חיים ואף גופות. אבל לשם כך לא נדרשה פעילות מתוחכמת במיוחד. חיילים ואזרחים ישראלים נפלו לידי פלסטינים ולבנונים מתוך טיפשות או רשלנות, בדרום לבנון (בשולי מבצע ליטני), בחו"ל (אלחנן טננבאום) וליד ביירות (חיילי נח"ל).
בתחכום הובילו דווקא חופרי המנהרות של חמאס, תחילה נגד מוצבי צה"ל בתוך עזה ולאורך ציר פילדלפי ולאחר הנסיגה משם - מתחת לגדר הגבול ולתוך ישראל. השיא, כמובן, היה אירוע חטיפתו של גלעד שליט. רק אז התחילה ישראל להתייחס ברצינות להתרעותיהם של מומחים דוגמת הגיאולוג וקצין המודיעין, אלוף-מישנה בדימוס יוסי לנגוצקי. ועדיין, המנהרות נחשבו לסיכון מקומי, טקטי, שטיפול הגנתי ממוקד בו ימנע העצמת חדירה לבעיה אסטרטגית, סף-מלחמתית.
השינוי התודעתי חל ב"צוק איתן", מבצע שנועד להיות אווירי בלבד, כמו קודמו "עמוד ענן", אך הפך לקרקעי ותפח משבוע אחד לשבעה כשחוליות חמאס חדרו ממנהרות ויצאו למסעי הרג. רב-אלוף גדי אייזנקוט, שנכנס לתפקיד הרמטכ"ל חצי שנה לאחר המבצע, קידש מלחמה בתת-קרקע. המכשול לאורך גבול עזה והמעבדה לאיתור מנהרות הם שני חצאים מוצלחים של אותו מענה. מפגני הגדר ומעופפי התבערה למיניהם משקפים את התסכול בחמאס לנוכח הצלחת הנטרול של המעקפים מתחת לקרקע (ומעליה, כיפת ברזל). חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני לא ויתרו על המנהרות, אך עוקצן הוקהה.
לא פלישה, לא פשיטה
מנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה, למד את לקחי 2006 ו-2014 גם יחד. הוא מכין מעברים תת-קרקעיים למהלומה שתשפיע על המערכה כולה ותעצב את המאזן התודעתי שלה - לא רק תחולל אותה. מטרתו היא החדרת כוחות פשיטה, להשתלטות על מוצב או ישוב, גם אם בתוך שעות יסולקו משם. קרב הגבורה על הכיבוש (או "השחרור") ועל ההתגוננות מהתקפות-הנגד של צה"ל יפרנס את תעמולת חיזבאללה לשנים. זה, בדיוק, מה שצה"ל מנסה לשלול מנסראללה, בשינוי פני השטח והצמחייה, בבניית מכשול ועכשיו גם בהפגנת כוחה של ישראל כמעצמ"ה - מערכת עבודות ציוד מכני הנדסי. לא פלישה, לא פשיטה, רק פעילות הנדסית, כמובן בכוננות להתלקחות בעקבותיה.
בשנות ה-60' פעלה ישראל נגד עבודות הנדסיות בשטח סוריה, להטיית מי הירדן. הסורים ירו בטרקטוריסטים ישראלים שעיבדו חלקות בשטחים מפורזים שנותרו ללא הכרעה בהסכמי שביתת הנשק מ-1949. מכאן שהקפדה על פעילות בשטח ריבוני, אם גם שנוי במחלוקת, אינה ערובה לאיפוק בצד השני. ההבדל הגדול בין אותן שנים לעת הנוכחית, בנוסף לזה שבין סוריה לחיזבאללה, הוא במשקלם הגובר של החוק וההכשר הבין-לאומיים. ישראל, שנסוגה בשנת 2000 לקו כחול שהותווה בהסכמת האו"ם ודקדקה בקוצו של מטר, נערכה היטב דיפלומטית ותקשורתית לתגובות אלימות על מימוש זכותה הריבונית לפעול בתחום השיפוט שלה.
בדרום, חשוב לצה"ל לפרסם את הישגיו בלחימה נגד המנהרות. בצפון, אומצה שתיקה ממושכת, אוכפת צנזורה. ביום שישי האחרון, 30 בנובמבר, נודע לוואלה! NEWS על חשיפת מנהרות חיזבאללה בשטח לבנון לכיוון גבול ישראל, אולם הצנזורה פסלה את הידיעה באופן גורף מפאת הצורך המבצעי. עיתוי הפרסום נבחר משיקולי התקדמות המנהרות, מזג האוויר וקירבת החלפתו של איזנקוט בסגנו, אלוף אביב כוכבי.
השבועיים שנוספו לאיזנקוט, עד אמצע ינואר, אמורים להספיק להירגעות השטח, גם אם יתלקח. איזנקוט וכוכבי היו לפנים אלופי פיקוד הצפון, כמוהם כרמטכ"ל בתחילת 1978, מרדכי (מוטה) גור, ויורשו המיועד, רפאל (רפול) איתן. באמצע מרץ, חודש לפני פרישת גור, נשלח צה"ל ללבנון, למבצע ליטני, שהסתיים לאחר כשבוע.
התקדים אינו מחייב, אך יש משמעות גם לשם המבצע. "מגן צפוני" אינו מהדהד רק את התוכניות המבצעיות של 2006 - "מגן הארץ" ו"זוהר צפוני". בדגש המושם בו על ההגנה הוא מזכיר את המבצע האמריקני בשטח סעודיה, מול צבא עיראק שכבש את כוויית בקיץ 1990 - "מגן מדבר". זה היה רק השלב הראשון, של צבירת הכוחות וההמתנה למיצוי המהלכים המדיניים. אחריו בא המבצע ההתקפי, "סערת מדבר", כדי ללמד שגם מה שמתחיל במגן עלול להסלים לסערה.