לפני שנה וחצי בלבד נבחר עמנואל מקרון לנשיא צרפת, כשהוא עוד לא בן 40 ומסומן כתקווה הגדולה. זמן קצר לאחר מכן, מפלגתו, מפלגה חדשה לחלוטין - הרפובלביקה בתנועה - שהוא הקים בצלמו ושמרבית חבריה לא מוכרים כלל לציבור הצרפתי, זכתה ברוב קולות.
לנשיא היה גיבוי פרלמנטרי מלא להוציא לפועל את תוכניותיו. זה לא מובן מאליו בשיטה הצרפתית, שבה היו בעבר מקרים של חיים משותפים בשכנות בלתי-נוחה של נשיא ממפלגה אחת ורוב בפרלמנט נגדו. בדומה לכהונה השנייה של ברק אובמה, או השנתיים הקרובות של דונלד טראמפ.
לנשיא צרפת יש סמכויות על, בדומה לנשיא ארצות הברית, ואף יותר. אחרי הכל הרי היה זה הז'נרל, ובצרפת כשאומרים הז'נרל הכוונה לאדם אחד בלבד, הוא זה שהקים את הרפובליקה החמישית, בנה אותה כמשטר נשיאותי כדי למנוע את המשברים הפוליטיים הקודמים. בכך הוא הצליח. התקופה שבה ממשלות נופלות פעם אחר פעם הסתיימה. ואולם, אם כבר שארל דה גול, אז הייתה לו אמרה נוספת, שאולי יורשו בארמון האליזה חושב עליה כעת: איך אפשר לשלוט במדינה שבה יש 400 סוגי גבינה?
לקריאה נוספת על המחאה בצרפת
"מקרון הגנב": אלפים מפגינים בפריז נגד העלאת המס על הדלק
מקרון נבחר בגלל העיתוי. היה וקום במערכת הפוליטית הצרפתית והאירופית בכלל, חשש מעליית הימין הקיצוני של מארין לה פן ומעליית השמאל הקיצוני של ז'אן לוק מלנשון, התפוררות מוחלטת של המפלגה הסוציאליסטית כשהמפלגה השמרנית הציבה מועמד בלתי כריזמטי. לתוך הריק הזה נכנס הצעיר, שעברו לא מוכתם, המציג חזון אירופי וגלובלי עבור צרפת לאיחוד האירופי ולעולם.
ואז הגיעה המציאות. ברור שמרגע הבחירה ההילה מתפוגגת, המנהיג נאלץ להתמודד עם היום יום ולמרבה הפלא אין לו קסמים בשרוול, הוא לא באמת יכול להורות לפוטין או לטראמפ מה לעשות, הוא לא יכול לשנות מערכת חוקים והסדרים בני עשרות שנים, והוא מתמודד עם הגירה, עם כלכלה הקופאת על שמריה, עם הסדרי עבודה מיושנים ואיגודי עובדים חזקים. בכל דבר שבו הוא ינסה לעשות שינויים הוא ייתקל באינטרסים מבוצרים.
עדיין קשה להסביר איך הפופולריות של הנשיא צנחה תוך שנה במחצית, מכ-60% עם בחירתו עד ל26% כיום, כשלא נראה שזה ייעצר שם. העניין אינו המדיניות של מקרון, אלא כנראה הדימוי.
עוד במסע הבחירות הודגש עברו הבנקאי. ולא סתם בנקאי אלא בבנק רוטשילד. שם הנושא מטענים, כמובן. ולפני כן הוא סיים את המכון למדע המדינה ובית הספר היוקרתי למנהל, ה-ENA, אחד משני המוסדות המחנכים את האליטה הצרפתית.
וגם אחרי בחירתו הזעם עליו בצרפת הוא בגלל שהוא נתפס כמתנשא, האשמה מעט מוזרה כשהיא מגיעה ממדינה שכל הווייתה, יאמרו מבקריה - וגם אוהביה - היא התנשאות אנינה, אבל הוא נתפס כמנותק מהעם. הוא נושא הדגל של דברים ראויים רבים - ואחד מהם, אולי החשוב ביותר לטווח הארוך הוא זה שעורר את גל הזעם הנוכחי.
מקרון נלחם את מלחמתו של הסכם פריז לשמירת איכות הסביבה ובמסגרת זו העלה הממשל שלו את המס על הדיזל. צרפת משתמשת כבדה בדיזל, מתוך רצון לחסוך בדלק המזהם ולהעביר את צרפת לשימוש בדלקים ידידותיים יותר לסביבה.
מרבית הצרפתים אפילו תומכים במדיניות הזו, אבל לא כולם. כך יצאו מאות אלפים לרחובות, ושוב ישנן התמונות של שוטרים המתעמתים עם מפגינים בפריז, כפי שקורה אחת לכמה שנים. "האפודים הצהובים", כפי שמכונים המפגינים, מתארים את עצמם כקשיי יום מהפריפריה, שהמסים החדשים יעיקו עליהם.
גם אם צרפת היא מדינה עשירה ומדינת רווחה נפלאה, המשכורות בה נמוכות. חינוך חינם, בריאות, חופשות לידה, חופשה שנתית כן, אבל משכורת של שוטר בפנסיה היא 6,000 שקל, ברוטו. העלאת מסים תעיק מאוד על הז'נדרם בעיירות השדה. אם תשאלו את מקרון ההתססה באה מהימין הקיצוני, המתנגד לו. וייתכן שהם בהחלט תופסים טרמפ על האירועים.
בשנה וחצי האחרונות מקרון לא הצליח לשנות את החברה הצרפתית. הוא הצליח להיות אחד המנהיגים הבולטים בעולם, להוביל עם שותפתו מרקל סדר יום אירופי מגובש - החל בנושא ההגירה ועד הברקזיט. סדר יום שרבים חולקים עליו, כולל בתוך האיחוד האירופי, אבל יש אחידות.
הוא ניסה וכשל להתקרב לטראמפ, וכעת השניים בהתנגשות מסוימת, דבר שכנראה מועיל לשניהם בבייס שלהם. באופן משעשע, טראמפ צייץ על ההפגנות בפריז בסוך השבוע הזה. הוא זעם מדוע הם לא מפגינים כדי לתקן את גירעון הסחר האמריקני עם אירופי, שאינו הוגן לטענתו. מקרון מוביל יוזמה להקים צבא אירופי עצמאי לצד מדיניות חוץ אקטיבית, הכוללת מאבק בטרור באפריקה, וכמובן היא עדיין מעצמה אירופית.
למרות זאת, ההפגנות האלה פוגעות במקרון. הן מראות משטר פגיע. שר איכות הסביבה שלו התפטר, והוא עצמו הודה שלא הצליח להסביר לעם את משמעות עליית מחירי הדלק. זו יותר פגיעה קלה בכנף, מאשר איום קיומי. אי אפשר למעשה להדיח את הנשיא בצרפת. מפלגתו יכולה לאבד את הרוב ואולי צרפת תשותק והוא יהפוך במידה רבה לברווז צולע. הביקורת עליו היא יותר בגלל סגנונו, פחות בגלל מדיניותו. הוא יהיר ומתנשא, אימפריאלי, מתחשב רק בעשירים ובמעמד העליון, זועמים הצרפתים. או לפחות אלה היוצאים לרחובות.
יש למקרון הרבה זמן לתקן. הוא לא חייב לשנות את כל מדיניותו, אולי רק להסביר אותה, לפנות יותר לעם, לא להכתיב לעם. אבל מנהיגים - ודאי כאלה שמתגוררים בארמונות פאר - נוטים פחות לשמוע לעצות, או להתחשב באלה הסובלים מהמדיניות שלהם. תמיד יהיו כאלה שיסבלו, מכל מדיניות, שיצעקו ויפגינו בעד - ובעיקר נגד - מדיניות שאינה מוצאת חן בעיניהם.