זה למעלה מ-40 שנה, מאז שאלוף הרצל שפיר עבר לפיקוד הדרום בתום כהונתו כראש אגף המטה (אג"ם), מספר 2 במטכ"ל וממלא מקום הרמטכ"ל בהיעדרו, לא כיהן קצין מחיל השריון כסגן הרמטכ"ל. ממילא גם לא היה לשריונאי סיכוי להתמודד על תפקיד הרמטכ"ל הבא. אייל זמיר הוא לפיכך הראשון המצליח בכך, זה שני דורות.
שפיר, סגנו בפועל אם גם לא בתואר של מוטה גור, היה חלק מהצמד רמטכ"ל צנחן, שריונאי סגן. כך יהיה גם זמיר, כסגנו של הצנחן אביב כוכבי. אבל בסופו של דבר התמנה לרמטכ"ל שלאחר גור לא שפיר ולא ראש אג"ם שלאחריו, יקותיאל (קותי) אדם מגולני, אלא צנחן נוסף, רפאל (רפול) איתן. התקדים אינו מחייב, אבל יש בו עידוד לאלוף ניצן אלון, אדום הכומתה מסיירת מטכ"ל, להמתין לסגנות השנייה של כוכבי; ואם אלון יעדיף לפרוש, הבא בתור הוא האלוף שהתמנה לפיקוד הדרום לאחר זמיר, הצנחן הרצי הלוי.
רשמית, כוכבי הוא שהמליץ על זמיר, הצעיר ממנו בשנתיים, כסגנו ושר הביטחון בנימין נתניהו רק אישר את המינוי - הראשון שהפיץ דובר צה"ל בשם כוכבי, בעוד הרמטכ"ל היוצא גדי איזנקוט עודנו מכהן. שלא כבמינוי האלוף במילואים יאיר נווה לסגנו של הרמטכ"ל המיועד יואב גלנט, בהתעלמות מוחלטת מהרמטכ"ל המכהן גבי אשכנזי - וכשבסוף מינוי גלנט התבטל והרמטכ"ל הבא בני גנץ נשאר תקוע עם נווה - היה איזנקוט שותף, אם גם סביל, למינוי זמיר. דומה שאיזנקוט מעריך יותר את אלון, ראש אגף המבצעים שלו עד לאחרונה, אך דעתו אינה אמורה להשפיע על התקופה שלאחריו, למעט כשהוא מטיל וטו מוחלט על מינוי ובכך מעכב אותו.
עיכוב כזה נרשם בתפקיד אלוף פיקוד הצפון בסוף תקופתו של דן שומרון כרמטכ"ל. שר הביטחון משה ארנס רצה להעביר לצפון את אלוף פיקוד המרכז איציק מרדכי, שלא היה גדול אליליו של שומרון. שנתיים לפני כן נעתר שומרון לבקשת שר הביטחון יצחק רבין והעביר את מרדכי מפיקוד הדרום למרכז. הפעם סירב. הרמטכ"ל המיועד, אהוד ברק, הציע מועמד ממקורביו, תת-אלוף עמירם לוין. האלוף היוצא בצפון, יוסי פלד, התנגד ואיים בשערוריה. שומרון השתכנע והודיע לארנס שאינו מסכים למינוי לוין; אם כל כך רוצים בו, יואילו להמתין לברק. אז חזר ארנס לשומרון ובדק את עוצמת התנגדותו למרדכי. אם הוא התאים לדרום ולמרכז, תהה, מדוע הוא פסול לצפון. "טוב, שיהיה", התרצה שומרון והוריש את מרדכי לברק; לוין קודם בדרגה והתמנה לאלוף הצפון לאחריו.
זהו אינו הסיפור ביחסי איזנקוט-זמיר. אמנם לא כל ידידיו הצבאיים של איזנקוט מרעיפים שבחים על זמיר - מסויג במיוחד האלוף במילואים טל רוסו - אך הרמטכ"ל קיבל ממנו ביצוע טוב ומסור של משימותיו, בניית מכשול הגבול, לחימה במנהרות והכנה למערכה הבאה.
הפער במסלולו של זמיר נרשם במקום שאליו הוא מגיע כעת, במטכ"ל. לא דומה מזכיר צבאי של ראש ממשלה, המשתתף בדיוני המטכ"ל, לראש מחלקה, חטיבה ובוודאי אגף. זמיר צמח בשדה, מדלג מטנק לטנק, ממחלקה עד אוגדה, עם תפקיד בכיר אחד של בניין כוח, ראש מטה זרוע היבשה. לכן, בין השאר, ידע שאינו בשל עדיין לכהונת הרמטכ"ל. השתתפותו במכרז על תפקיד הרמטכ"ל נועדה להביא אותו לתפקיד שקיבל אתמול. כוכבי, לעומתו, התנסה בתפקידי מפתח במטכ"ל - ראש חטיבת המבצעים וראש אגף המודיעין. לשניהם היכרות טובה עם שתי החזיתות העיקריות, צפון (כוכבי כאלוף פיקוד, זמיר כמפקד אוגדה 36) ודרום (זמיר כאלוף פיקוד, כוכבי כמפקד אוגדת עזה)
בחלוקת העבודה בין שני הבכירים, הרמטכ"ל הוא המפקד העוסק בכל, נמצא במגע עם הדרג המדיני ומפקח על ציר הפעלת הכוח, והסגן הוא ראש מטה הצבא ומנהל את בניין הכוח. איזנקוט, שעמד להשיק את תכניתו הרב-שנתית "גדעון", רצה בשריונאי סמי תורג'מן כראשון סגניו. שר הביטחון, הצנחן משה יעלון, שאילץ את נתניהו למנות את איזנקוט לרמטכ"ל, תבע מאיזנקוט למנות לסגנו את הצנחן יאיר גולן. איזנקוט ויתר והשיג בתמורה ויתור של יעלון במחלוקת על מינוי אלוף פיקוד המרכז. עכשיו יהיה על זמיר להשלים את ביצוע השנה האחרונה של "גדעון", לסייע לכוכבי לנסח את התוכנית הרב-שנתית הבאה ולהתחיל להוציא אותה לפועל.
מאז שמפקד גייסות השריון לשעבר חיים בר-לב התמנה לראש אג"ם של הרמטכ"ל רבין, גבר השריון על החי"ר. למעט עזר ויצמן מחיל האוויר, עשור שלם מילאו השריונאים את התפקידים הבכירים. בר-לב, דוד אלעזר, ישראל טל - שושלת השריון נראתה נצחית ומשכה אליה, להסבה, גם צנחנים שהתפעלו מהעוצמה הרכובה וביקשו לגלוש על גל העתיד. זה הסתיים, למעט שפיר אצל גור, במלחמת יום הכיפורים. אמנם רפול ביקש ממפקד גייסות השריון מוסה פלד לכהן כסגנו (פלד סירב) והשריונאי שלמה ינאי, אלוף פיקוד הדרום וראש אגף התכנון, נועד תחילה להתמנות כסגנו של הרמטכ"ל יעלון, אך כמו במקרהו של תורג'מן, התוצאה הסופית הייתה העדפה של החי"ר.
לאזן את גחמות האלופים
עקרונית, מעורבותו של הדרג המדיני - שר ביטחון, ראש ממשלה או שניהם בהיותם אחד - במינוי סגן הרמטכ"ל טבעית ורצויה. מובן שהרמטכ"ל שואף למקם לצדו קצין כלבבו וגם להכשירו כיורשו, אך הדרג המדיני אחראי לאזן בין השניים ולהכשיר עתודה לרמטכ"ל הבא, שייבחר כמעט תמיד מבין שני סגנים או שלושה; ואין לאפשר לרמטכ"ל לדחוק החוצה אלופים מתוך גחמה פרטית.
דוד בן-גוריון, כראש ממשלה ושר ביטחון, נודע בנטייתו להכתיב לרמטכ"ל, גם חביבו כמשה דיין, עזר כנגדו - חיים לסקוב, השריונאי הראשון, שהתמנה לאחר דיין לרמטכ"ל. לסקוב נאלץ להשלים עם מינוי מקורבו של דיין, צבי צור, לראש אג"ם, מיהר להסתכסך איתו, הביא במקומו את ידידו מאיר (זרו) זורע וכשאיבד אותו קיבל את רבין, שדיין ניסה לדחוף החוצה. זורע, מועמדו של לסקוב לרמטכ"ל הבא, שריונאי כמותו, לא זכה. צור ורבין חיכו ובאו על שכרם.
אריאל שרון, קצין שהיה נפלט כאלוף-משנה מתוסכל לולא לחץ בן-גוריון על לסקוב וצור להשאירו בצבא ועל רבין לקדמו, לא הספיק למנות רמטכ"ל, בהיותו שר הביטחון. כראש ממשלה שנכנע לדרישת שר הביטחון פואד בן אליעזר והסכים למינוי יעלון, שרון לא ויתר בשנתו האחרונה של יעלון, והחתים אותו ואת שר הביטחון שאול מופז, נטול הכוח הפוליטי, על מינוי דן חלוץ מחיל האוויר לסגן הרמטכ"ל, כמועמד מועדף לרמטכ"ל. יעלון רצה בדורון אלמוג מהצנחנים או בדידי יערי מחיל הים, רק לא בחלוץ - אך התנגדותו לא הייתה החלטית עד כדי התפטרות.
כל העמדות במטכ"ל, למעט מפקדת זרוע היבשה והנספחות הצבאית בוושינגטון, כבר תפוסות עד 2020. משימתו של כוכבי, בעודו מאייש במוחו את הסבב הרחוק של האלופים ואת הרובד הבא של התא"לים לקידום, היא מציאת תפקיד שישכנע את אלון להישאר בקבע, כמיועד לסגנו השני של הרמטכ"ל.
מאז איזנקוט, לפני כמעט 20 שנה, השתלם לתת-אלופים להתמנות למזכיר הצבאי של ראש הממשלה (ברק, שרון, נתניהו) ולקבל שם או מאוחר יותר דרגת אלוף ורוח גבית לקידום. משה קפלינסקי ועכשיו זמיר כסגני רמטכ"ל, יואב גלנט כרמטכ"ל שלא היה, יוחנן לוקר - נווט ראשון שהגיע לגמר מפקד חיל האוויר, וכמובן איזנקוט, כסגן וכרמטכ"ל.
מינוי זמיר, יליד אילת, משאיר את עיר הולדתו בצמרת, עם פרישת איזנקוט, שהגיע לאילת כתינוק בן חצי שנה. זמיר הוא האילתי השלישי שם: קדם לשניהם שאול מופז.