בהיותו ראש אגף החקירות במשטרה נשאל פעם ניצב משה מזרחי אם הוא מאוכזב מהחלטת היועץ המשפטי לממשלה לסגור, מחוסר ראיות, תיק עבה ומבוסס היטב נגד איש ציבור שנחשד בפלילים. "כן ולא", השיב מזרחי, כיום איש ציבור בעצמו, ח"כ במפלגת העבודה. "כן, מפני שהיו די ראיות לאישום ולהרשעה. החלטת היועץ התקבלה משיקולים אחרים. ולא, מפני שחקירות השחיתות הוכיחו שהלקוח תמיד חוזר. מי שחמק ממשפט או מעונש היום, צפוי לחזור מחר או מחרתיים לסיבוב נוסף".
מזרחי צדק. הנבחרים המושחתים חוזרים על מעשיהם. דחף העבריינות - לכאורה, עד לקבלת גזר-דין סופי, ובעיניהם גם אחר כך - חזק מהם. אזרח רגיל, נטול קשרים ויומרות, יכאב את פצעי החיכוך עם מערכת החוק, שפגיעתו קשה ממש כאסון רפואי. בלחש, כדי שאיש לא ישמע, ישנן לעצמו נדר: לעולם לא עוד, בקלה כבחמורה. אלא שלא ככל האדם האישים רמי המעלה. הם רואים בחמיקתם מהחוק זריקת חיסון, שהפכה אותם, ממש כמו בקומיקס של סטן לי מנוחתו עדן, לבלתי פגיעים.
כך אהוד אולמרט, שלאחר פרשת חשבוניות הליכוד התעקש להסתבך בחצי תריסר מעשיות נוספות, שסופן במעשיהו. כך אביגדור ליברמן, הנרדף הנצחי. כך אריאל שרון, שנחלץ מסיפור יאנוש בן גל, או בן גז בהתחשב בעסקה המדוברת עם התאגיד הרוסי גזפרום, רק כדי לנחות באי היווני ובקרקעות לוד. כך בנימין נתניהו, שדילג ממינוי היועץ המשפטי - כדי לרצות את אריה דרעי - להובלות אצל עמדי ולתיקיו הנוכחיים.
ועדיין, איש מהם לא הגיע לרמת ההתגרות בחוק של דרעי - השר הראשון בתולדות מדינת ישראל, ידועת המסאובים, שגם הורשע ונכלא, גם חזר לממשלה וגם נחקר שוב ומומלץ לכתב אישום. להישג כזה יכולים להשתוות רק גונן שגב, אם בתום ריצוי עונשו ושבע שנות הצינון יושבע מחדש כחבר ממשלה וייתפס אז שוב בתחבולות דרכון דיפלומטי והברחת סמים; או אולמרט, אם ישוב לפוליטיקה ויתעקש לחזור לזירות הולילנד וראשונטורס.
דרעי, במיוחד בגלל חשדנותו כלפי המשטרה, היה חייב להניח שזכוכית מגדלת מכוונת אליו, ושכל פעולה שלו טעונה אישור מוקדם של עורך דין, רואה חשבון ורב ראשי (אולי בלי רב ראשי, כי יונה מצגר בעצמו נלכד ונכלא). ביהירותו כי רבה, התעלם מחובת הזהירות המופלגת והיה ללקוח חוזר של יאח"ה וללקוח חדש של רשות המסים והרשות לאיסור הלבנת הון.
מה השתנה בין פרשיות דרעי בשנות ה-90' לבין הפרשיות הנוכחיות, כמעט 30 שנה לאחר שהמנכ"ל הצעיר של משרד הפנים ואחר כך שר הפנים התחיל במעלליו? רק שני פרטים: נגוזה אשליית מפלגת העבודה, שדרעי יסייע להבאת שלום, בהשפעתו על עובדיה יוסף בפרט ועל ש"ס בכלל, ודרעי נזכר בשמו המקורי, מכלוף. זה צו השעה, אופנת מכלוף: גם מיקי זוהר מהליכוד מבליט שם זה, גירסא דינקותא או גירסא דבחירותא. ובינתיים, שאגת אריה נחלשה והיתה לדאגת אריה.
כראש סיעה בממשלה וכמחזיק בתיק הפנים יושב דרעי בקבינט. הוא מצביע, משפיע, במקרה של תיקו בלעדיו אף מכריע, אם חיילי צה"ל יישלחו להרוג וחלילה למות ואם אזרחי ישראל ייחשפו לסכנות קשות. אלוף בצה"ל, אילו הוגש נגדו סיכום כזה של תיק מצ"ח, היה מושעה בו ברגע מתפקידו, בלי להמתין להחלטת הפרקליט הצבאי הראשי. בשיטת הממשל בישראל, הממשלה היא המפקדת העליונה של הצבא. יוצא שחבר בפיקוד העליון מוכתם ברבב המערער את אמונם של החיילים בדרג שמעליהם, ומי בישראל, חוץ מהחרדים המסרבים להתגייס ומהערבים שאינם רצויים בצבא ואינם רוצים בו, אינו חייל בשירות חובה, איש מילואים או בן משפחתם.
בראש הקבינט והממשלה יושב, כידוע, אדם שהמלצות המשטרה כלפיו חמורות אף יותר מאשר אלה שנגד דרעי. הכל מתקבל כשיגרה תקינה, הן בידי הפוליטיקאים האחרים, שרוממות ביטחון ישראל בפיהם, והן בידי היועץ המשפטי לממשלה, שזמנו אינו אץ לו, אלא כשנדרשת הגנה ציבורית על הפרקליט הצבאי הראשי, סגנו לשעבר וחביבו גם כיום.
לחשוד כמו דרעי, במצבו מאז הבוקר, גם אם הפסיקה ממתינה לסילוקו מהממשלה עד להחלטה על העמדתו לדין, אסור מוסרית לשבת בקבינט ולהחזיק בתיק הפנים, הקובע מי יתאזרח ומי מגורש, מי בשלטון המקומי יתוקצב ואיך יתנהלו הבחירות. אבל מי יסלק אותו, נתניהו? הוא יכול רק לשמוח לאידו של דרעי, כי החשש לצפייה באחוז החסימה מלמטה ידביק את ש"ס לממשלה.
ואשר לאפשרות שחזקת החפות של דרעי תתממש בפרקליטות, כתקוותו, אין לפסול אותה על הסף של ספסופה - בתנאי שבדיקה מיטכונדריאלית של התצהיר הכוזב שהגיש למבקר המדינה תגלה עליו שערה של אלי ישי.