מאחורי הדוכן במשרד הביטחון לשעבר וראש הממשלה בהווה, בקריה, ניצב הערב אדם החשוד בשוחד, מרמה והפרת אמונים, בשני תיקים פליליים, ושבעוד ימים מעטים תצטרף להמלצת המשטרה בעניינו בתיקים אלה המלצה שלישית, בתיק "בזק". למרבה החרפה, לא עובדה זו גרמה לשרי הממשלה - אביגדור ליברמן, נפתלי בנט, איילת שקד וכל השאר - להתפטר ממנה ולקרב את קיצה. זה נראה להם בסדר גמור, משעמם. ראש ממשלה חשוד בשוחד. ביג דיל.
היחיד שמתרגש מעובדה זו, מתחת למסכת האדישות, הוא בנימין נתניהו עצמו. הוא, שתמרן לפני חודשים מעטים באופן שנראה לרוב הפוליטיקאים והפרשנים כתשוקה להקדמת הבחירות, ידע אז כמו עכשיו שלאחר הבחירות עשוי בג"ץ לחסום את דרכו להרכבת הממשלה הבאה. הסיכוי היחיד שלו תלוי בהשלמת ההליכים עד אז - החלטת היועץ המשפטי לממשלה על הגשת כתב אישום והסדר חפוז, חוסך חודשי הכנה לשימוע וחודשים נוספים אחריו, שיכלול הרשעה אך לא קלון.
נתניהו, במופע של מגלומניה-דפרסיה, מחציתו שגעון גדלות של נביא שכל נבואותיו מתגשמות ומביסות את קטני-האמונה שכנגדו ומחציתו דיכאון של ראש ממשלה מתפוררת, שיחק בתפקיד עצמו בסרט "חיי ביבי", בדגש על מעלליו עד גיל 27. ארבעה עשורים אחר כך, והוא מר שחיתות, מקווה נתניהו שהציבור יתבלבל בין שר ביטחון למר ביטחון. שוב סיפורי סיירת מטכ"ל, ההסתכנות, הפציעות, כאילו ישראל נמצאת עדיין בשנות ה-70; כאילו הפוליטיקאי נתניהו לא הגיע לכנסת בבחירות שנערכו לפני 30 שנה ומאז, למעט שלוש שנים לאחר תבוסתו ב-1999 וחקירתו בפרשת עמדי, הוא שם; וכאילו ברוב ההחלטות הביטחוניות לאורך שנותיו שביקש לקבל לא התייצבו מולו הרמטכ"ל, ראשי אמ"ן, המוסד והשב"כ, מפכ"ל המשטרה ומקצוענים אחרים במערכת. כך בהרפתקאותיו בשטחים בשנות ה-90 וכך בחתירתו להפצצת איראן. מנהרת הכותל, פרשת משעל - פזיזותו הביטחונית המיטה צרה אחר צרה.
וכאן מגיע נחשול של סילופים. "הפלת ממשלת ימין" ב-1992 - הסיבה הייתה ועידת מדריד, שיצחק שמיר נאנס להשתתף בה, בניגוד מובהק למדיניותו המוצהרת, שהתנגדה לנוסחת שטחים תמורת שלום. הסיעות שמימין לשמיר פרשו על רקע בגידת הליכוד בעקרונותיו, אבל ההפסד בבחירות, למפלגת העבודה בראשות רבין, לא היה שייך כלל להקדמת מועד ההצבעה - בארבעה חודשים בלבד. הוא נבע מהפיצול בין הרשימות, שהביא לאובדן קולות; מהלחץ של הנשיא בוש, בסוגיית ההתנחלויות; ומהפיגועים ברחובות ישראל (עיין ערך הלנה ראפ).
"אסון אוסלו" - נתניהו לא התחייב בבחירות 1996 לבטל את תהליך אוסלו, רק לנהל אותו לאט, בזהירות ובהדדיות, מה שגם רבין הקפדן והחשדן, שלא ראה ביאסר ערפאת ידיד, היה עושה לולא נרצח. נתניהו מסר לפלסטינים את חברון. בוועידת וואי התחייב לתת עוד. בשובו ארצה התחרט.
"אסון האינתיפאדה (השנייה)" - תאריך התפוגה של תהליך אוסלו, אם לא יושג הסכם קבע, היה קיץ 1999, חמש שנים לאחר חתימת הסכם קהיר. מהומות הפלסטינים נגד ישראל נועדו להתחיל אז, בשנה הרביעית לשלטון נתניהו. הקדמת הבחירות בשנה עיכבה את האלימות, בעוד אהוד ברק מנסה למצות את התהליך. האלימות הייתה בוודאי פורצת כך או כך, לאחר כישלון ועידת קמפ דייוויד, אך עובדה היא שחוללה אותה עליית ראש הליכוד, אריאל שרון, להר הבית. ברק נשאר ראש הממשלה ארבעה חודשים נוספים בלבד. רוב ההרוגים הישראלים נימנו בתקופת הממשלה שבראשות הליכוד, זאת שמאמצע 2002 נתניהו היה בה שר (חוץ ובהמשך אוצר).
אשר להישגיו - האמיתיים - באוצר, נתניהו שכח שותף חשוב להן - שרון. בלי גיבוי מראש הממשלה, שום שר אוצר אינו יכול להצליח. ונתניהו פרש מתפקידו ומהממשלה בעיצומה של "תקופה ביטחונית רגישה", ההתנתקות מעזה ומצפון השומרון. כמובן, אין להשוות להתפטרויות אחרות של שרים. אצלם זו בריחה מאחריות.
מאבקו בהסכם הגרעין עם איראן פגע בביטחון ישראל. ההסכם, שהושג בזכות העיצומים הקשים שנתניהו לא אהב, בתחילה, בלם את ההתגרענות האיראנית ואיפשר לצה"ל יציבות תכנונית ותקציבית. בריתו של נתניהו עם דונלד טראמפ היא סכנה מוחשית לישראל.
בניגוד לאמתלת היסוד של נתניהו, המצב הביטחוני כיום אינו בעייתי במיוחד. עזה אינה החזית העיקרית; היא בדרך להסדרה. מה שהדליק אותה היה המבצע המודיעיני המיוחד שהשתבש. בתום שתי יממות של אש, שנכון לבחון בהן תפוקות (פגיעות) ולא תשומות (רקטות), חזרה השגרה - חוץ ממחאת התושבים, רבים מהם בוחרי נתניהו, המתכחשים לזיקות שבין הדבקות בהתנחלויות, סירוב נתניהו להידבר עם אבו מאזן, העברת השגרירות האמריקנית לירושלים, הפסקת שיחות הפיוס עבאס-חמאס וסוף שלוש וחצי השנים השקטות שמאז "צוק איתן".
מחדליו הביטחוניים רבים מספור. הוא היה אדיש למתחים בין שר הביטחון ברק והרמטכ"ל גבי אשכנזי ולמאבק על מינוי הרמטכ"ל שלאחר אשכנזי. על הסיאוב הכספי סביב הצוללות לא ידע - והוא אף מתגאה בכך. בפרשת המגנומטרים בהר הבית נכנע, לפי העדויות שגבתה המשטרה מאחד מעדי המדינה, ללחצי בנו יאיר. זה מר ביטחון, זה, או רק בעלה הכנוע של מרת ביטחון? "זה גבר, או סמרטוט", כשאלתו הנפלאה של ראש ממשלת רוסיה בשנות ה-90, ויקטור צ'רנומירדין, כשנתניהו ביקש ממנו באמצעות ראש "נתיב" ישה קדמי לאזכר את רעייתו.
במצוקתו כי רבה, מפיל נתניהו את עצמו למלכודת של שמעון פרס בעונת הבחירות (שהוקדמו, בדיעבד לטובת הימין) של 1996, ראש ממשלה שהתעקש להחזיק בתיק הביטחון והצטלם כמצביא בגליל המופגז במבצע "ענבי זעם".
כל ראש ממשלה, כל שר ביטחון ואף כל חבר בקבינט יכול, תמיד, לרמוז שיש אירועים ביטחוניים ומדיניים הסמויים מהעין והמשפיעים על ההתפתחויות, אך שלצערו אינו רשאי לחלוק עם הציבור. זהו תירוץ. שום פעולה מתוכננת אינה מספקת הסבר נחרץ למדיניות כלשהי - אפשר כך ואפשר אחרת, לפי גישת המחליטים.
ההחמרה היחידה במצב הביטחוני היא השארת הקבינט עם כמחצית מחבריו והגדלת שלטון-היחיד של נתניהו, הנואש דיו, בגלל מצבו המשפטי, לצאת להרפתקאות.
עכשיו הוא רוצה להשכיח את ליברמן, את בנט, את כל החגבים שהתיימרו להתמודד עם ענקיותו. הוא ינהיג סדר חדש במטכ"ל. איל זמיר לסגנות, ניצן אלון לוושינגטון, עם הבטחה לכהן כסגנו השני של אביב כוכבי. וינסטון ספנסר נתניהו מגיע. המיסדר יעבור לדום.
זה לא יועיל לו. הבחירות ב-2019 לא תיערכנה על הנושא שהפיל את הממשלה בנובמבר 2018. תהיה רק סוגיה אחת: השחיתות. שום הישג לליכוד, עם נתניהו בראשו או במצוות בית-המשפט רק בין חבריו, לא יוכל לכבס את החליפות המוכתמות. בקרב הזה עם מדינת ישראל נתניהו אינו יכול לנצח.