כשלושה שבועות אחרי גילוי גופתו על קרקעית הכנרת, נערכה ביום שלישי קבורתו של טייס חיל האוויר סרן יקיר נווה. הוא נמצא 56 שנה אחרי שהתרסק למים עם מטוס ה"פוגה" עליו הדריך את החניך עודד קוטון, שגופתו נמצאה שנה אחרי האסון. למרבה הכאב, תאונת הטיס הזאת היא אחת מכמה תאונות טיס קשות שאירעו במי האגם הלאומי.
כבר לאחר קום המדינה אירעה תאונת טיס קטלנית שבה נהרגו ארבעה חיילים, בהם שני טייסים. בעיצומה של מלחמת העצמאות, וזמן קצר אחרי הכרזת העצמאות, בחודש יוני 1948, הגיעו לחיל האוויר שזה עתה קם, שני מטוסי תובלה אמפיביים. שני המטוסים נתרמו לחיל האוויר על ידי המיליונר היהודי אמריקני-הולנדי, ברנרד ואן ליר. אחד המטוסים הוטס לישראל על ידי בנו של ברנרד, וים ואן ליר, שהיה חייל מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ). מדובר היה במטוס גראמן G -44 ווידג'ן ובחיל האוויר כונה המטוס "חמור".
ב-6 בדצמבר 1948 החל צוות של אחד המטוסים באימוני נחיתה במים, כחלק מהכשרה של פעולות חילוץ והצלה מהים. האימונים נערכו מול חופי תל אביב וחיפה. האימון מול מפרץ חיפה לא תואם עם הרשויות באזור וכשהמטוס נחת על המים נדמה היה לאנשים בנמל חיפה כי מדובר בנחיתת אונס וסירות רבות מיהרו לעבר המטוס, כדי להגיש עזרה לצוות. הטייס, שביקש להמריא שוב, נופף באקדחו כדי שמשיטי הסירות, שחסמו לו את נתיב ההמראה, יפנו לו דרך.
ביום שלאחר מכן עברו האימונים לכנרת. את המטוס הטיסו שני טייסי מח"ל - הטייס הראשי אוליבר הולטון והתלמיד ראלף מוסטר. הם היו שני יהודים אמריקנים שמלחמת הקיום של היהודים במדינה שזה עתה הוקמה, עוררה בהם דחף להגיע ולעזור.
הולטון, בן 34, הגיע לישראל עם ניסיון קרבי עשיר: במלחמת העולם השנייה שירת בטייסת של מתנדבים אמריקנים שלחמו בשמי בריטניה, בתקופת "הבליץ" הגרמני. באחד הקרבות מטוסו נפגע והוא נחת נחיתת אונס. אחר כך, בשני קרבות אוויר אחרים, הפיל שני מטוסים של חיל האוויר הנאצי. שלושה ימים לאחר מכן מטוסו הופל והוא נפצע קשה. אחרי המלחמה עבד בארצות הברית בתעופה אזרחית. בספטמבר 1948 הגיע לישראל והתנדב לסייע לחיל האוויר שרק עתה הוקם.
מוסטר, בן 24, מקנדה, שרת בחיל האוויר הקנדי וצבר ניסיון רב במטוסים קטנים. כששמע שצבאות ערב פלשו לישראל, מיהר להגיע למדינה שזה עתה הכריזה על עצמאותה. הוא הצטרף ליחידה משוריינת של הפלמ"ח והפגין גילויי גבורה בקרבות בהם לחם. לאחר מכן הצטרף לחיל האוויר שהוקם ולחם בטייסת שהפציצה בעזה, פלוג'ה ואל עריש. הוא התאהב בנגב והאמין כי יהיה זה אזור פורח. הוא חלם להשתקע בישראל וראה בה את עתידו.
לטיסת הניסוי בכנרת הצטרפו שני חיילים; חייל מח"ל נוסף, אלוין לוי בן ה-30, מכונאי בחיל האוויר של ארצות הברית, שעזב את אשתו ובתו והגיע לישראל כדי לסייע בהגנה על המדינה הצעירה. הרביעי היה לודוויג שטיינר, תושב תל אביב, בן 32, נשוי ואב לבת. שטיינר עלה מאוסטריה לפני מלחמת העולם השנייה ועבד במקצוע הפרוונות. במלחמת העצמאות גויס לשרת בשדה דב. באתר "יזכור" כתוב כי השתתף באותה טיסת ניסוי במקרה.
סמוך לשעה שלוש וחצי אחר הצהריים הגיע המטוס לכנרת, נחת על פני המים ואחר כך המריא. מול חופי טבריה ירד המטוס לנחיתה נוספת על מי הכנרת. אולם, מסיבה לא ברורה המטוס התהפך, ספג מכות שפגעו בחרטום ובאחת הכנפיים, והחל לשקוע.
שטיינר הצליח להתיר את החגורה שבה היה קשור ויצא מהמטוס. אולם ככל הנראה בשל פציעתו, טבע. שני הטייסים והמכונאי נמצאו מתים בתוך המטוס שנמשה מהמים ונגרר אל החוף. מדי יום איבד צה"ל לוחמים צעירים; באותו יום בו ארעה תאונת המטוס, נהרגו שבעה לוחמים נוספים בקרבות בנגב ובגליל.
שש שנים אחר כך אירע אסון כבד על שפת האגם: 17 בני אדם נהרגו ו-25 נפצעו כשמטוס קל התרסק לתוך קהל גדול, בטקס שנערך בקיבוץ מעגן שלחופה הדרומי של הכנרת. כ-2,500 בני אדם, בהם ראש הממשלה, משה שרת, וצמרת היישוב, הגיעו לטקס זיכרון לצנחני הישוב העברי שצנחו עשור לפני כן באירופה הכבושה בידי הנאצים.
טייס מטוס פייפר שהיה אמור להשליך איגרת ברכה, איבד שליטה על המטוס הקל והתרסק לתוך הקהל. טקס הזיכרון לשבעת הצנחנים שלא שבו מאירופה, גבה 17 קורבנות. אבל כבד ירד על המדינה הצעירה בעקבות התאונה המחרידה. 17 ההרוגים היו דמויות מובילות בתחומי החברה, החינוך, הצבא והחקלאות.
ההתרסקות, השעון האבוד - והקבורה
ביום 6 במאי 1962 התרסק בכינרת מטוס פוגה 60 ובו נספו סגן יקיר נווה ועודד קוטון. קוטון, פרח טיס בן 20, ונווה המדריך, בדרגת סגן, בן 23.
כשהיו מעל הכנרת התרסק המטוס למי האגם. למקום הוקפצו צוותים של חיל האוויר בניסיון לאתר את גופותיהם של השניים. במהלך החיפושים כמעט ונגרם אסון נוסף: מסוק סיקורסקי ועליו שני טייסיו, מכונאי, רופא וחובש, הגיע למקום והחל לחוג מעל המים, בניסיון לאתר את שברי הפוגה. לפתע החל לחץ שמן המנוע לרדת והמסוק החל לאבד גובה. הטייסים ניסו להגיע לחוף ולבצע נחיתת אונס, אולם במרחק 300 מטר מהחוף המסוק נחת במים והחל לשקוע. חמשת אנשי הצוות יצאו ללא פגע ושחו לחוף.
גופותיהם של נווה וקוטון לא נמצאו בחיפושים שנערכו. אחרי שנה נמצאה גופתו של קוטון באופן מקרי על ידי דייגים. כעבור חמש שנים, במהלך הקרבות לכיבוש ירושלים במלחמת ששת הימים, נהרג הצנחן, סגן אורי קוטון, אחיו של עודד. ליד הקבר של עודד, בבית הקברות של קיבוץ דפנה, נכרה קבר טרי, ובו הוטמן אורי.
37 שנים אחרי האסון, הוחלט לשוב ולחפש את שרידי גופתו של נווה. מדי שנה נוהל מבצע חיפושים שנמשך כל פעם מספר שבועות. בשנת 2009 איתרו המחפשים את השעון שענד נווה ובשנת 2014 אותרו חפצים נוספים שלו. אחיינו שנקרא על שמו ושרת גם הוא כטייס, השתתף בחיפושים אחרי הדוד שלא הכיר. לפני כשלושה שבועות אותרו שרידי גופתו וביום שלישי השבוע נערך טקס הקבורה בקריית שאול.
"איבדתי את המוביל שלי!"
ב-9 בינואר 1973 יצאו מטוסי פאנטום של חיל האוויר למשימת צילום בסוריה. לליווי והגנה על המטוסים המצלמים נשלחו ארבעה מטוסי מיראז'. אחד מארבעת טייסי הרביעייה היה מאיר רן. הוא נולד וגדל בקיבוץ יגור, בן 27, נשוי ואב לשניים. המשיך את המסלול בו הלך אחיו, שהיה טייס ומפקד בית הספר לטיסה. "בלונדי", מכנה אותו איתמר נוינר באתר האינטרנט שלו. נוינר היה אחד מטייסי הרביעייה וחבר של מאיר רן. "טייס טוב, שובב, תמיד צוחק" כתב על חברו. חודשיים קודם הפיל רן מיג 21 סורי בקרב אוויר.
כעת הרביעייה הצפינה לכיוון סוריה והגיעה לאזור הכנרת. נוינר מתאר באתר האינטרנט שלו את אותן שניות: "שרב, השמים לבנים וגם הכינרת לבנה וחלקה כמו זכוכית מלוטשת. אין כל אפשרות להעריך את גובה הטיסה מעל המים. לבן למעלה ולבן למטה. רק פס כהה של רמת הגולן מפריד ביניהם. זהו מצב קלאסי לאובדן התמצאות, לבלבול חושים, לוורטיגו. קורן ושליידר פונים צפונה, אנחנו אחריהם. אני מביט בבלונדי, מנסה לעקוב אחריו. אני רואה אותו על רקע לובן המים ולא יודע אם הוא נוסק, מנמיך או טס ישר. אני חש שאני נכנס לוורטיגו מסוכן ומחליט לעזוב את בלונדי ולעשות את הפנייה באופן עצמאי. אני מיישר את המבט קדימה, ש?ם את הכוונת על האופק, מריץ אותה על קו הרקיע של רמת הגולן ובודק במכשירים שאינני מנמיך אל המים הבלתי-נראים".
בהמשך נכתב: "כיוון צפון. אני מיישר כנפיים וממלמל לעצמי: 'אוף, זה היה קשה'. אני מזדרז לחפש את רן מאיר ו... לא מוצא אותו. שלושים שניות לפני משיכה לקרב, ואיבדתי את המוביל שלי! הלב מחסיר פעימה, ואולי אפילו שתיים. איפה הוא לכל הרוחות? מצא אותו מהר! בלונדי יושב בתאו עם המבט קדימה, בוודאי מחפש את הזוג הקדמי. גם לו היה קשה בפניה כאשר המים והשמים כל-כך דומים, וגם הוא התרכז בהטסת המטוס, ועכשיו הוא מחפש את המוביל. אנחנו מאיצים, טסים מהר, אוספים מהירות לקראת המשיכה. אני מקפיד על מקומי המדויק במבנה. מבטי נעול על רן מאיר. והוא עם הראש מורם, מסתכל קדימה".
"ופתאום", המשיך. "צל על המים, קרוב מתחת למטוסו של רן! ובשנייה אני מבין את העומד לקרות! אני לוחץ על כפתור השידור וצועק 'בלונדי...', אבל הוא פגע, והתרסק, ונדלק, ונהרג במקום. העולם נעצר".
"אני שוקע כאן אבל זורח במקום אחר"
ב-5 במאי 1991 יצאו סגן יובל גליק, בן 23, וסרן משה לשם, בן 30, בפאנטום, לטיסת אימון תקיפה ברמת הגולן. הם סיימו שני יעפים. מעל מרכז הכנרת המטוס הנמיך והחל לפנות לקראת יעף שלישי, לפתע פגע במים והתרסק. במשך שלושה ימים נערכו סריקות אחרי השניים, עד שנמצאו והובאו לקבורה. לשם הותיר אישה ובת. אחרי מותו נולדה בתו השנייה.
בין תחביביו של גליק היה גם הצילום. באוסף הצילומים הרבים שהותיר, מצאה אמו רחל צילומים מהופעה של אהוד בנאי. היא פגשה את הזמר וסיפרה לו על בנה. ביום השנה בנאי הופיע לזכרו בקריית גת.
כעבור שלוש שנים התקשרה שוב לבנאי, כפי שהוא מתאר את השיחה בספרו "זוכר כמעט הכל": "קרה לי משהו חשוב ואני רוצה לספר לך עליו. אני הגעתי מבולגריה לישראל בגיל ארבע עשרה והקליטה בארץ בכלל לא הייתה קלה בשבילי. התגעגעתי לירוק ולמים של מולדתי הישנה. יום אחד לקחו אותנו לטיול אל הכינרת. אני תמיד אזכור את הרגע ואת המיקום המדויק שממנו ראיתי את הכינרת בפעם הראשונה. הרגשתי שהגעתי הביתה. מאז, תמיד היה לי יחס מיוחד לכינרת. לפחות אחת לשנה הייתי נוסעת אליה ובכל פעם, באותו המקום, הייתי נזכרת בפעם ההיא הראשונה ומתרגשת מחדש".
בהמשך דבריה אמרה: "אחרי שקרה מה שקרה עם יובל הייתי ברוגז עם הכינרת. לפני שבוע, לקראת הטיסה שלי הלילה אל בתי שנמצאת בארצות הברית, החלטתי שהגיע הזמן לצאת למסע פיוס עם הכינרת. יצאתי לבד במכונית מקרית גת. זה לקח לי שעות. נסעתי ועצרתי ובכיתי ושוב נסעתי. כל הזמן הקלטת שלך התנגנה בטייפ של המכונית הלוך ושוב. כבר לא ידעתי מתי זה הסוף ומתי ההתחלה. אבל אז קרה דבר מה ששינה את הכול. ברגע שהגעתי אל המקום ההוא, ממנו ראיתי את הכינרת לראשונה, באותה השנייה ממש, שמעתי ברמקולים של המכונית: 'מה יש לדבר, מה יש לדבר, אני שוקע כאן, אבל זורח במקום אחר'".