משה דיין, יצחק רבין, אהוד ברק, שאול מופז, משה יעלון. מה משותף לכולם? רמטכ"ל שהיה לשר ביטחון, ומותר לרגע להתעלם מכך שרבין וברק כיהנו גם בראשות הממשלה, יחד עם תיק הביטחון או - רבין בכהונתו הראשונה - בלעדיו. מצב זה, של רב-אלוף בדימוס החוזר לצבא כדי להעניק לו השגחה עליונה, פוליטית, יצר את הדימוי של רמטכ"ל-על. הוא גם גרם לאלופים שקידומם נפסק לפני לשכת הרמטכ"ל (עזר ויצמן, אריאל שרון, איציק מרדכי) לשאוף לפיצוי על תסכולם, בדמות דילוג אל מעל לדרגה שאליה לא הגיעו.
ואז בא אביגדור ליברמן, שבעיקר עשה רוח ואיתה גם חלף, הערת שוליים בתולדות הביטחון, בסעיף "שונות" או "כמו כן". הוא כפה את עצמו על המערכת בחמש אצבעותיו, אלה של ישראל ביתנו שהעניקו לבנימין נתניהו רוב יציב בכנסת. לעתים יש ואדם מפתיע, צומח אל התפקיד, מגלה בעצמו ולסביבתו כישרונות ותעצומות בל נודעו. ובכן, זה לא המקרה של ליברמן. מה שרואים - זה מה שיש. מומחה במרקחת פוליטית, שותפו של אריה דרעי, אדון ליאון - אדונו של משה ליאון - ומי שחלם לעמוד כרב-חובל ליד הגה ספינת הביטחון של ישראל אך לא ידע מה לעשות בהגיעו לשם. כי לפעמים חלומות מתגשמים והמלחים מבליעים גיחוך ומתעלמים מהקברניט, כאילו היה נער שזכה ביום בילוי בספינת השיט "סבבה 5" בנמל יפו.
ליברמן לא היה רמטכ"ל-על. אצלו היוצרות התהפכו והרמטכ"ל, רב-אלוף גדי איזנקוט, נעשה בשנתיים האחרונות לשר הביטחון בפועל. כת צבאית לא השתלטה על המדינה. הכול התבצע לפי החוק הכתוב והסדר הטוב וכפיפות דרג לדרג. לרמטכ"ל, כמו לראשי שאר גופי הביטחון המשתתפים בהתייעצויות, אין מעמד רשמי בהחלטות. קורה אף שהקצינים והפקידים מתבקשים לצאת מהחדר כאשר השרים מתווכחים ביניהם וניגשים להצבעה. אך מאחר שהתוצאה המצטברת היא קבלת המלצותיו של הרמטכ"ל, בין שליברמן צידד בהן ובין שלא, לכל תכלית מעשית הצטמצם תפקידו של ליברמן לקצין קישור בין ראש הממשלה והרמטכ"ל; ואיזנקוט, שאינו תאב שררה, נשאב לריק שהותיר ליברמן.
למחרת הודעת ההתפטרות של ליברמן, עדיין לא הודיעו האחראים על הטקס באגף כוח-אדם לרב-נגד יצחק טאיטו מבה"ד 1 אם ייערך ברחבת משרד הביטחון והמטכ"ל מסדר פרידה מליברמן וקבלת פני השר הבא. ליברמן לא נלהב למסדר כזה; יתכן שיתרצה ויכבד את התקנון. רמטכ"ל או שר ביטחון שאינו מסיים את תפקידו בלי ברכת הדרך מטאיטו, שכולם היו בניו, צועריו, אלופיו ושריו, כמוהו כמי שעדיין נחבא שם למעלה, בקומה ה-14 של המגדלים, ליד הכספת הסודית שבתוכה מפקידים את העקרונות בכניסה לתפקיד ומגלים אותם מחדש כשמתפטרים מטעמי מצפון.
אבל כשמקלפים את סימני החשיבות, את המכונית השחורה והמאבטחים, את הקצינים הנעמדים מתוך כבוד למשרה אם לא למחזיק בה, את התמונות המסורתיות בחדר דיוני המטכ"ל כשמאחור מתרה בן-גוריון בצבא, שאוי לו פן לא "תדע כל אם עבריה..." - מה היא תדע, בעצם, שאיווט ליברמן הוא בן-גוריון החדש? שיהיה בסדר, אפשר לסמוך עליו? נשארים עם הפער הגדול שבין כוח פוליטי המייצר לאיש תפקיד לבין היכולת לתרגם את הכוח למדיניות ולביצוע.
אומנות תחזוקת הקיים
לישראל אין אסטרטגיה ואין מדיניות ביטחון. יש רק תחזוקה של הקיים, מיום ליום, משנה לשנה, מבחירות לבחירות. פוחדים לקבוע חזון ויעדים, כדי שלא לעורר התנגדות. בתעודת הזהות של ישראל, חלון התצלום ריק. עם השטחים (מ-1967 נותרו מזרח ירושלים, הגדה המערבית והגולן) או בלי חלק מהם, ואיזה, תמורת ביטחון ושלום? כמה מוכנים להקריב למען הנצחת הסכסוך? ההתעצמות הצבאית והפעלת הכוח אמורות להיות רק נגזרות מקביעות-על אלה, המודחקות כדי שלא לעורר התנגדות.
מבן-גוריון ועד רבין (אם כי משום מה לא עד ברק, שהזניח את כומתתו האדומה בשנה וחצי שלו בתפקיד הכפול), שרי ביטחון רציניים שהיו גם ראשי ממשלה העדיפו את המחצית הזוטרה של התפקיד על הבכירה. חקי, מעיל רוח, חיילים, גבול, תרגיל, נוער במדים; פלמ"ח כמו רבין או אנטי-פלמ"ח כמו בן גוריון, לא משנה, תמיד נעים יותר עם הזרוע המבצעת לתומה מאשר עם מי שמתקוטטים לאן לשלוח אותה ואיזה תקציב לתת לה.
התקלה הגדולה הראשונה במערכת הביטחון הישראלית נבעה מפיצול התפקידים בין שני פוליטיקאים מאותה מפלגה, אף לא אחד מהם המנהיג המוצהר - שר הביטחון פנחס לבון מול ראש הממשלה משה שרת, כשבן-גוריון דורך את הקפיץ שלו בשדה בוקר. לבון לא טרח לעדכן את שרת בכל הפעולות שמעבר לגבול, והיו רבות כאלה דרך שיגרה - כך, בסיורים שקטים או אלימים לירדן, התאמנו אז קורסי הקצינים - או לחיכוכים יזומים.
כך התהווה "עסק הביש" במצרים, רעיון ההבל של הפעלת רשת פיגועים נגד מטרות מערביות כדי לסכסך בין וושינגטון ולונדון לבין קהיר. כשהנחה את אמ"ן להכין את הפיגועים, בין שלבסוף נתן את הוראת ההפעלה ובין שטעה לחשוב שעודנה נצורה, חרץ לבון את גורלו הפוליטי. בזעיר אנפין, ובדחיסת זמן ואירועים לתוך יומיים וחצי ולא חצי שנה כמו ב-1954-55, זה מה שקרה השבוע, כשהפעולה בחאן-יונס השתבשה, הדרום התלקח וליברמן מצא או המציא נימוק להתפטרות.
על הנפילה
כשתיק הביטחון נלקח מראש הממשלה בפעם הבאה, ערב מלחמת 1967, סיכם לוי אשכול עם דיין, כלקח שרת-לבון, גבולות גזרה: מה מותר לצבא, באישור השר, לעשות במלחמות וביניהן, ומה מחייב את השר להעלות לאישור נוסף. הבעיה הייתה שדיין יצק לתפקיד שר הביטחון, לראשונה בתולדות המדינה, הילה צבאית שהאפילה על אפרוריותו של ראש הממשלה. אשכול ואחריו גולדה מאיר היו אזרחים קשישים בעליל, ילידי סוף המאה ה-19, מול המותג המנצח שתום-העין, בן 52 בלבד בששת הימים. הגולם איים לקום על יוצרו, בשתי פעימות. תחילה, הפוליטיקאים בוחרים מבין האלופים רמטכ"ל, שיהיה בהמשך למתחרה מסוכן שלהם (והנוגדן הוא כמובן חוק הצינון); ובשלב הבא מאדיר הרמטכ"ל שהתאזרח את שווי השוק שלו, כשהוא מקבל מראש הממשלה, מרצונו או בעל כורחו, את תיק הביטחון.
זה מתכון להתנגשות במורד הדרך ולהרחקת שר הביטחון. ויצמן, שתרומתו הגדולה לביטחון ישראל בממשלת בגין הייתה מדינית, במשא-ומתן עם מצרים, שגה באשליה הפזיזה שהתפטרותו, כביכול משום התנגדותו לקיצוץ בלתי-נסבל בתקציב הביטחון, תמסמר את ארונו של "המנוח", ככינויו לבגין. על טעותו חזר, במהדורה אחרת, מרדכי בממשלת נתניהו הראשונה. גם ליברמן לא יפיל את נתניהו ומכל מקום לא ליברמן הוא שייבנה מנפילת נתניהו, המסתמנת בהקשרים אחרים, פליליים כפוליטיים.
ליברמן הוא נקמן פוליטי ותיק, אך לא היחיד. סגנו לשעבר במשרד החוץ, דני אילון, ידע איך לגמול לו על הדחתו; שורשי החקירה המשטרתית בפרשת ישראל ביתנו מגיעים גם לשם; ויעלון, צרוב סילוקו מהביטחון לטובת ליברמן, נקם בנתניהו בלחישות שהגיעו לעיתונות וחוללו את פרשת הצוללות, אף שכמקובל אצל יעלון, הכרזותיו גדולות מראיותיו ואמינותו מאותגרת בהתאם. הטורפדו שיעלון ניסה לשגר לעבר נתניהו לא השמיד את המטרה, אבל הרסיסים ניקבו אותה, וגם זו לטובה.
פרשת הצוללות משקפת ירידה תלולה במעמדו של משרד הביטחון, במהות או לצורך בריחה מאחריות. בהודעת סיכום החקירה של המשטרה אין זכר לשרי הביטחון של התקופה הנחקרת, ברק ויעלון; למנכ"ל המשרד, האלוף במילואים אודי שני; ולמינהל הרכש, בראשות תת-אלוף במילואים שמואל צוקר, כמו גם לראש המטה לביטחון לאומי יוסי כהן, כיום ראש המוסד ומחביביו המוגנים של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, עמיתו לשעבר בלשכת נתניהו. זאת השמטה תמוהה, כי בחיל-הים טוענים שהוראות ההצטיידות בצוללות הגיעו בשרשרת מל"ל-שר הביטחון-מנכ"ל-רמטכ"ל-מפקד חיל הים, ושואלים גם לאן נעלם מנה"ר (מינהל ההרכשה והיצור), המופקד על הביצוע. תהיות אלה עוד יצופו בקו ההגנה של מי מחשודי הצוללות.
משרד הביטחון, בצניעותו כי רבה, איבד ממשקלו בתהליך קבלת ההחלטות ובתהליך מימוש ההחלטות גם יחד. לפנים השפיע משרד הביטחון גם על מדיניות החוץ של ישראל, כי לכל החלטה על קנייה (שתכופות הייתה כרוכה גם בפריצת אמברגו) או מכירה של מערכות-נשק, או על סיוע צבאי למדינה באסיה, אפריקה, אמריקה הלטינית ומזרח-אירופה, יש משמעויות מדיניות כבדות. השגת אישור אספקתם של מטוסי מיסטר ומיראז' וידע גרעיני מצרפת הייתה משימה עיקרית של משרד הביטחון בתקופת המנכ"ל הבולט ביותר בתולדותיו, שמעון פרס. כך קנה פרס גם את איבתם של שרי החוץ, שרת וגולדה. כיום אין מדיניות חוץ וביטחון, אין שר חוץ, אין שר ביטחון והכול מרוצים.
לצד האזרחי של משרד הביטחון הייתה עדנה מסוימת בתריסר השנים וחצי של נדנדת ארנס-רבין, מהדחת שרון באביב 1983 עד לרצח ראש הממשלה בסתיו 1995. משה ארנס הביא איתו מהשגרירות בוושינגטון נספח צבאי, דובר ושליש - האלוף מנחם (מנדי) מרון, נחמן שי ושמעון חפץ - כצוות השתלטות. מול המנכ"ל מרון ולאחריו ביתר שאת, לעשור שלם, האלוף במילואים דוד עברי, לשעבר מפקד חיל האוויר, סגן רמטכ"ל ויו"ר התעשייה האווירית, התקשו הרמטכ"לים משה לוי, דן שומרון וברק לטעון לסמכות צבאית עילאית. אמנם בהקשרים מבצעיים ובסוגיות מרכזיות של בניין הכוח (מטוס "הלביא") ניתנה למטכ"ל עדיפות, לרוב, אך היו גם חריגים בולטים, ביניהם הגלגול הראשון של רכש הצוללות מגרמניה, שנכפה על הצבא.
הסריס שהסתתר מאחורי כוח הגברא
בהקשרים האסטרטגיים דעך בהדרגה כוחו של משרד הביטחון. אגף התיכנון, שהוקם כאחד מלקחי מלחמת יום הכיפורים, כאשר הוכר הצורך בחיזור מעמדם של גורמי הערכת מאזן-הכוחות באגף המטה (שהתריעו מפני מגמת המלחמה, אך גומדו מול אמ"ן), היה משותף למשרד ולמטכ"ל. במהרה התברר שרמטכ"ל תקיף, מוטה גור, דוחף את התכנון לכיוונו. הפתרון של חלוץ ראשי אגף התכנון (אג"ת), האלוף אברהם (אברשה) טמיר, היה לייסד יחידה לביטחון לאומי, יל"ל, ככלי עזר לשר הביטחון מול עוצמתו המוסדית של המטכ"ל והאישית של הרמטכ"ל. יל"ל נולדה אצל ויצמן, צמחה אצל שרון והומתה אצל היריב של שניהם, ארנס. כיום האגף המדיני-ביטחוני במשרד, בראשות יוצא אמ"ן והמוסד זוהר פלטי, אינו שחקן משמעותי בזירה.
תקופת הזוהר של משרד הביטחון, כמשקל-נגד לצה"ל, הייתה בשנותיו של פרס כמנכ"ל וכסגן-שר שהתמודד בשוויון כוחות עם הרמטכ"ל, כאשר הרמטכ"ל לא השכיל לשתף איתו פעולה, ואחר-כך בשש השנים הראשונות מתוך השבע של דיין. רק בדיעבד, לאחר מלחמת יום הכיפורים, טען דיין שהיה זה זוהר מדומה, ושמאחורי כוח-הגברא שייחסו לו הסתתר סריס שנאלץ להסתפק ב"עצות מיניסטריאליות". כביכול, אם גולדה, השרים האחרים והרמטכ"ל, הסוגרים עליו מכל עבר, וחשבונותיהם עימם, יואילו להקשיב לעצותיו, מה טוב; אם יתנכרו להן, מי הוא ומה הוא להכתיב לצבא ביצוע של רעיונותיו, והרי הוא רק שר הביטחון.
בנאום התפטרותו ייחס ליברמן לעצמו הישגים כ"חיל טילים" - לא מקורי - ודף פייסבוק. הוא מחפש נואשות משהו חיובי שידבק בו, כמו "כיפת ברזל" בעמיר פרץ. אוי למיניסטר הנאחז בדף פייסבוק, על דרך השלילה - גלעד ארדן הלוכד מחרימים - או החיוב. חיל הטילים, מותר לליברמן להירגע, לא יקום ולא ינציח אותו, כי יש לו יריב מוחץ, חיל האוויר. המטוס הרב-משימתי, שממנו משוגרים טילי אוויר-קרקע (ופצצות), ימשיך לנצח את טילי הקרקע-קרקע והים-שטח, בקרב על המשאבים. הטילים הקרקעיים חושפים את ארץ שיגורם ואינם מאפשרים עמימות באחריות. הטילים הימיים מגלים את מיקומו של כלי-השיט החבוי ששיגר אותם והופכים אותו למטרה פגיעה.
אלה ואלה נחוצים כהשלמה למטוסים, שבסיסיהם יותקפו במלחמה, אך לא בהיקף שבחזון ליברמן. חיל האוויר, הנמצא במגמת נסיקה בשנים האחרונות, שנות מפקדיו אמיר אשל ועמיקם נורקין, יבלע את מערך הטילים, יעמיד בראשו תת-אלוף ויציב אותו לצד מערך ההגנה האווירית שלו, ככפוף ולא כמתחרה. אפשר גם שמפקדת העומק, כיום בראשות אלוף, תצומצם ללהק עומק בפיקוד תא"ל, יתכן מהכוחות המיוחדים בזרוע היבשה, כי מפקד חיל האוויר יוגדר גם כאלוף העומק. בתהליכים אלה, ליברמן ייזכר כהבהק רגעי שהופיע על צג המכ"ם ונמוג.
מכה, לא תרופה
שלוש שנים וחצי, מסוף "צוק איתן" בספטמבר 2014 ועד לתחילת ההתפרעויות בגדר במרץ השנה, הייתה גזרת עזה שקטה כמעט לחלוטין, בעוד צה"ל נבנה לפי התוכנית הרב-שנתית של איזנקוט. השקט הופר בגלל דונלד טראמפ והכרזתו, בדצמבר אשתקד, על הכוונה להעברת השגרירות האמריקנית מתל אביב לירושלים. ההכרזה, שהכתה קשות את אבו מאזן, חיבלה במאמצי הפיוס בין הרשות לחמאס, במישרין ובתיווך מצרי. טראמפ, שפגע בביטחון ישראל גם בפרישתו מהסכם הגרעין עם איראן, בעידודו הנלהב של נתניהו, אחראי לשרשרת האירועים בעזה, יחד עם נתניהו וליברמן וממשלתם, שנרתעה משינוי המדיניות לכיוון של הסרת תחושת המחנק מהאוכלוסייה הנואשת שם.
מפגיני הדרום, כגון תושבי אשקלון, שהצביעו בבחירות האחרונות בעד נתניהו (40%) וליברמן (15%) ונזכרו למחות עכשיו על אזלת-היד, מסרבים להכיר בזיקות הגומלין שבין סוגיות השלום והביטחון. הם מתעניינים רק בתוצאה המידית, שהשפעתה פגה במהרה בהכרח ללא טיפול בבעיות היסוד. הם רוצים מכה, לא תרופה, כי הטיפול הרפואי הנחוץ הוא ניתוח. הציבור הישראלי המרוחק מהם מזדהה עם מצוקתם, אך רק עד גבול ההקרבה העצמית, בחשיפת ישובים מרוחקים מטווח הרקטות ובסיכון חיילי חובה ומילואים בפעולה קרקעית שתאפס את המונה בתעריף דמים, אך לא תביא לתפנית מהותית.
נתניהו אישרר את גישת מערכת הביטחון בחלק המבצעי שלה, אך לא בחלק האזרחי, בגלל חששותיו הפוליטיים, מה יאמרו בוחריו על ההקלות לפלסטינים - "לפנק, לפנק, לפנק" - ועל שחרור מאות אסירים בתמורה לשרידי גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין ולהחזרת צמד הכלואים בחמאס. נתניהו, בהסבירו בקולו מדוע אין טעם במבצע פולשני בעזה, מאשר למעשה שהוא המקור להדלפת אותה מצגת של צה"ל, שהתבטאה באותו נוסח בדיוק, ב"צוק איתן". אפשר לחדש את החקירה שנגנזה בשעתה בהוראת היועץ המשפטי יהודה וינשטיין: נתניהו, בהיסח הדעת, נכשל בהפללה עצמית.
המצגת ההיא הוכנה בתקופת שר הביטחון, משה יעלון, והרמטכ"ל, בני גנץ, אך בעמדת צה"ל יש רציפות ועקביות. בהנהגת איזנקוט חותר צה"ל, גם בצפון, להרחקת המלחמה, למניעת הסלמה ולפגיעה הדרגתית ומצטברת בנכסים הצבאיים שישמשו את האויב (חמאס, חיזבאללה) לעת אותה מלחמה שמתאמצים להרחיק ולמנוע. זה תמהיל המחייב מינון מדויק ואיזון עדין, ולעתים, כמו השבוע בעזה, יש גם כישלונות, כי זה טבעו של ניהול סיכונים - אחת למאה או אלף פעם, הסטטיסטיקה מגיחה ממחבואה.
תיזמון מחושב
התפטרות ליברמן לא תקעקע את הליך אישורו של מינוי האלוף אביב כוכבי לרמטכ"ל. זה אינו צירוף מקרים, אלא תיזמון מחושב - ליברמן רצה לוודא שחתימתו תופיע על מינוי הרמטכ"ל הבא, לפני שמשיקוליו הפוליטיים נפרד מנתניהו. מאחר שנתניהו נגרר אחר ליברמן והודיע שכוכבי הוא המועמד הנכון, שוב לא יוכל לחזור בו רק מפני שהממליץ על כוכבי התפטר. אם נתניהו יחזיק לעת עתה בתיק הביטחון, כמו יצחק שמיר לרבעון ב-1990, אחרי שפרס הוציא את עצמו מהממשלה ואת רבין מהמשרד, אחד משני מזכיריו הצבאיים, אבי בלוט ועופר וינטר, יהיה מיותר.
המשולש ראש ממשלה-שר ביטחון-רמטכ"ל, או הצמד - אם ראש הממשלה הבא יחזיק גם בתיק הביטחון, יתייצב רק לאחר הבחירות; יתכן שכוכבי יהיה בו עד אז ותיק השותפים, כפי שהרמטכ"ל דני חלוץ היה לצד פרץ ואהוד אולמרט בלבנון, בקיץ 2006. ליברמן לא יהיה שם, גם לא כגעגוע. הוא כיהן לזמן-מה, באשמת נתניהו ולמרות הסתבכויותיו עם החוק, כנשיא כבוד של מערכת הביטחון, אם גם כבוד כציפוי, ללא תוכן, ולתואר, לא לאדם. מאחר שהאנשים - והארגונים - עושים את התפקיד ושהאיכות האמיתית צפה, סופו של ליברמן ששידרג את הרמטכ"ל ושינמך את שר הביטחון.
(עדכון ראשון 15.11, 17:00)