החלטתו של המלך עבדאללה השני לא להאריך את תוקפם של נספחי הסכם השלום בין ישראל לירדן, הנוגעים בחכירת אדמות אלבאקורה ואלע'מר (נהריים וצופר), היא החלטה של מנהיג וריבון. ירדן מעבירה לישראל מסר ברור ונחרץ: חיסול פתרון שתי המדינות על ידי ישראל ומדיניותה המפלה והגזענית כלפי הפלסטינים, מנוגדים לעמדת הממשלה והעם בירדן, ולכן גם לאינטרס העליון של ירדן.
החלטה זו דורשת תמיכה עממית חזקה במלך ובממשלה והיא תצטרך להשקיע מאמצים גדולים במשא ומתן העתידי מול ישראל ליישום ההחלטה.
בשנת 1991 הסכימו סוריה, לבנון, ירדן ואש"ף להשתתף בוועידת השלום במדריד. לא מתוך אהבה לישראל, אלא מתוך תקווה לסיים את הכיבוש הישראלי ולהקים מדינה פלסטינית עצמאית על האדמה הלאומית שלהם. בכך, היו מתממשים האינטרס הלאומי הירדני והאינטרס הלאומי הפלסטיני.
כאשר גילו המשלחת הירדנית והמשלחת הפלסטינית, להפתעתן, על קיומם של מגעים חשאיים שהובילו להסכם אוסלו באוגוסט 1993, המלך חוסיין נפגע מאוד. הנשיא יאסר ערפאת לא יידע אותו כלל על המגעים החשאיים הללו למרות שלהסכם היו השפעות על ירדן. בהסכם היו פרצות מדאיגות, שהחשובה בהן הייתה דחייה בשנתיים של המשא ומתן על הסוגיות המהותיות של הסדר הקבע. מעבר לכך, ההסכם נכשל בהקפאת הבנייה בהתנחלויות.
אני זוכר כיצד ראש המשלחת הפלסטינית, ד"ר חיידר עבד א-שאפי, השתולל מכעס. במשך ימים ארוכים המתנו לשווא, אני ושאר חברי המשלחת, למשא ומתן בוושינגטון ולהנחיות מעמאן על אופן ההתמודדות עם ההתפתחויות. בסופו של דבר חש המלך חוסיין כי אין לו ברירה אלא לתמוך בהנהגה הפלסטינית ובסיכומים שהשיגה במשא ומתן מול ממשלת ישראל. בעולם הערבי סברו אז שחמש השנים שהוקצו בהסכם אוסלו להגעה להסדר קבע הן תקופה סבירה, שלא תביא לגידול משמעותי בהיקף של ההתנחלויות.
הייתי אז דובר המשלחת הירדנית. לא הייתי בקיא בפרטי המשא ומתן שהובילו אחר כך להסכם השלום בין ישראל וירדן, ולהסכמתה של ירדן לחכירת אדמות נהריים וצופר. אני מניח שאת הסיבה לכך אפשר לייחס לאמונה הרווחת אז, שהכיבוש הישראלי יסתיים עם חתימה על הסדר קבע בשנת 1999.
כרבע מאה לאחר הסכמי אוסלו והסכם השלום בין ישראל לירדן, כבר ברור לכול כי אין לישראל כל כוונה לסיים את הכיבוש. מספר המתנחלים בגדה המערבית ובירושלים הכבושה עלה מ-250 אלף בשנת 1993 ליותר מ-650 אלף כיום. ברור גם שהסיכוי לפתרון שתי המדינות אפסי. ההשלכות עלולות להיות הרסניות לירדן, משום שישראל אינה מעוניינת ברוב פלסטיני בתוך השטחים שבשליטתה ולכן היא תנסה ליישב את הסכסוך על חשבון ירדן.
בנסיבות הברורות הללו, החלטתו של המלך חשובה לא רק בהקשר של גאווה וכבוד לאומיים, אלא גם משום שהיחסים עם ישראל, שמוכיחה בהתמדה כי אין בכוונתה לסיים את הכיבוש, זקוקים לעיון מחודש. על כן, החלטתו של המלך אינה נוגעת לאדמות בלבד אלא מרמזת על מכלול היחסים בין ירדן לישראל.
הגיע הזמן לבחינה מחודשת, ממלכתית, של היחסים בין
המדינות. החלטתו של המלך היא צעד חשוב מאוד בכיוון זה, ויש בה גם נקיטת עמדה נגד עסקת המאה ונגד כל הניסיונות האמריקניים והישראליים לסיים את הסכסוך הישראלי-ערבי על חשבון ירדן.
אנו נכנסים עכשיו לשלב קשה של משא ומתן. ישראל תפעיל לחץ בכל אמצעי אפשרי כדי להאריך את זיכיון החכירה על אדמות נהריים וצופר, ונצטרך לגייס את כל המומחיות המשפטית מצדנו כדי להחזיר את השליטה המלאה באדמות הללו. עלינו להבהיר לישראל כי מדיניותה הגזענית תיתקל בהתנגדות ירדנית אפקטיבית, רשמית ועממית.
מרואן אלמעשר הוא מדינאי ירדני בכיר לשעבר, והשגריר הראשון של ירדן בישראל. מאמרו המלא התפרסם ביומון הירדני אל-ע'ד וביומון הפלסטיני אל-איאם. גרסה זו מתפרסמת במסגרת "אופק לתקשורת הערבית", פרויקט המשותף למכון ון ליר בירושלים ולמרכז אעלאם בנצרת. מערבית: ז'נאן בסול