רק הסתיימה מלחמת ששת הימים, ובתי הספר התיכוניים הצטוו לחזור למתכונת ששובשה בגלל שבועות הכוננות והקרבות ולקיים את בחינות הבגרות של שנת הלימודים תשכ"ז - 1967. כרגיל, כביכול, אך למעשה אחרת מאשר בכל שנה, כי משגיחים רבים נעדרו מפאת שירות מילואים, ומורים נרגשים, שעמדו להיפרד מהתלמידים העומדים להתגייס ושזכרו את חבריהם מהשנתונים הקודמים, ששירתו ושהיו ביניהם גם מי שנפגעו, פרקו כל עול וסייעו לנבחנים, מי בעצימת עין ומי בכתיבת התשובות המבוקשות על הלוח. זה לא היה תקין, אבל בנסיבות המיוחדות ההן, זה היה נכון.
כשמבינים את הלך הרוח המיוחד ההוא, של מדינה שנחלצה ממצור אך תמשיך להילחם על קיומה, מבינים גם מה המריץ אנשים כמו בנימין בלומברג-ורד ואליהו סחרוב, שהלכו יחדיו בפעילות ביטחונית חשאית בשנות ה-60 וה-70 ושהלכו גם כמעט יחדיו לעולמם, בתוך שבועות זה מזה. ישראל, מחתרת עם ממשלה, חסמב"ה במערה החשמלית כשהבריטים סורקים למעלה, התמחתה בקיצורי דרך, בעיגולי פינות, במציאת ידידים שיסכימו לעצום עין ולסייע לה להעתיק בבחינת הבגרות.
הם היו אנשים שונים זה מזה, מופנם ומוחצן, פקיד ותעשיין, דל-תגמול ועתיר-נכסים. סחרוב רעב זה שנים להכרה שנמנעה ממנו משום מה, בדמות פרס ישראל למפעל חיים. ורד שתק, עד שלקראת הסוף, מאוחר מדי, התרצה והסכים שראוי להשאיר מורשת לדור הבא. חיברה ביניהם עבודת הלשכה לקשרי מדע (לק"ם), נחלת בנימין. בלומברג, מבכירי השב"כ בסוף שנות ה-50, הקים את הלשכה ועמד בראשה שני עשורים, עד שהתבשר בשיחת טלפון שזמנו עבר, לדעת שר הביטחון אריאל שרון, ושידידו רפי איתן מתמנה תחתיו.
במותו, השבוע, היה סחרוב, יליד 1914, מאחרוני הראשונים. מעטים מאד, ספורים, הישראלים שהספיקו כמותו לחיות כאן תחת השלטון העותומני ולראות את הבריטים באים והולכים. הוא היה בשר מבשרה של אצולת הישוב - כלכלית, חברתית וביטחונית. רשימת פטרוניו, עמיתיו, קשריו, בני חסותו וחבריו נפתחה באליהו גולומב, שאול אביגור ולוי אשכול, המשיכה ליגאל אלון, למשה (ובמיוחד רות) דיין ולחיים בר-לב ולא הסתיימה. הוא שיכלל שיטה ייחודית, לכתוב זכרונות ("מעש בצל") על תקופתו ב"הגנה", ברכש ובייצור הנשק והתחמושת; לשלוח אותם לתפוצת מכריו; לבקש שיוחזרו לו; ואז להפיץ את המכתבים שנלוו למשלוח החוזר. זה היה קצת גנדרני, אבל המכתבים מנשיאים, מראשי ממשלות ("טוב שכתבת", שיבחה אותו גולדה מאיר כשהציע משהו בעניין תקציב הביטחון, "יש לך יתרון על אחרים העוסקים בכך"), שופטים ואלופים ומלומדים היו בעצמם למקור מעניין.
חלקים חשובים בתיעוד של סחרוב נותרו מסווגים, כי נזכרו בהם מעשים רגישים ואישים העלולים להסתבך, הם או שאריהם אחריהם או עסקיהם. דומה שהפעילות מהסוג שהתנדב לבצע שייכת לתקופות אחרות, כאשר ישראל נחשבה קטנה, מתגוננת, אמיצה וממזרית. רבים מהזרים שהיו מוכנים אז להסתכן למענה ולעבור על חוקי ארצותיהם יירתעו כיום, אם יעמדו בפני ברירה כזו.
הרבה לפני שדוד בן-גוריון הטיל על מנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס לרכז את הטיפול במיזם הכור בדימונה, הקרייה למחקר גרעיני - נגב, וממילא גם שנים לפני שפרס מינה את בלומברג למנהל הלק"ם, שמע סחרוב את חזון בן-גוריון בתחום ההרתעה האסטרטגית. סחרוב היה אז, בסמוך לתום מלחמת תש"ח, סגן-אלוף, דרגה שמעליה רק אלוף ורמטכ"ל. בן-גוריון שיבח אותו ואת עמיתיו במאמץ השגת הנשק והתחמושת, ברכש ובייצור, כשווי ערך ללוחמים; ואכן מפקדי צה"ל העידו כי לולא הנשק שהגיע בעוד מועד באביב 1948, בעיקר מצ'כוסלובקיה, יתכן שהמדינה המוקמת היתה מוכרעת במהרה.
"באחת הפגישות שנועדה לדון בסדר היום של תע"ש ובהקמת חיל המדע, חמ"ד, קידם בן-גוריון את פנינו בהרצאה סדורה ומושכלת על ההכרח העליון ללמוד את כל הכרוך בבניין ופיתוח כלים מתקדמים ומתוחכמים", כתב סחרוב בזכרונותיו. "הוא גולל את הרקע הגיאו-אסטרטגי של האזור שסביב מדינת ישראל, רקע עתיר סכנות ואיומים המחייב לדעתו הצטיידות בסוגי נשק אלה". בין המשתתפים המרכזיים בתוכנית האמריקנית, ציין בן-גוריון, היו יהודים ומכאן שהמוח היהודי מסוגל לפעול במהירות לפיתוח נשק מתקדם. "זה היה במחצית השנייה של 1948, בשנה שלפני הניסוי הגרעיני הסובייטי הראשון".
שותפו של סחרוב בהנהלת התעשיה הצבאית, חיים סלבין, שהתנגד להקמת חיל המדע שקדם לרפא"ל, מחשש לכירסום בתע"ש, הגיב בביקורתיות ובספקנות וטען שבן-גוריון אינו מהנדס וחסרים לו הנתונים והכלים ליוזמה כזו. רעיון הנשק המתקדם דמיוני, הוסיף סלבין. בן-גוריון ענה שאמנם אינו מהנדס, אבל הוא "מהנדס למהנדסים" (ובגרסה שגורה יותר, "לא מומחה, אבל מומחה למומחים").
במימשל האמריקאי, חלוץ ההצלחה בפיתוח הנשק הגרעיני, נוסחה בתחילת שנות ה-50 תורת לחימה של איום בגמול גרעיני כנגד היתרון הסובייטי העצום בכוחות משוריינים וממוכנים באירופה. זה היה אתגר, פוקר גרעיני, שנועד לפצות את המערב על הנחיתות הכמותית בזירה העיקרית של מלחמת העולם השלישית: מאחר שאין סיכוי להתמודד עם הטנקים של הרוסים ובעלי בריתם, כל פלישה תיענה בזינוק לקצה הסולם.
מה שאמר בן-גוריון לסחרוב נשמע כתרגום לעברית של גישה זו. רק מאוחר יותר הופיעה, בעולם ובאזור, גישת ההרתעה ההדדית בין מעצמות המחזיקות שתיהן בנשק השמדה. ההתחלה הייתה פשוטה יותר: מחשבה על סיכול מהדורה חוזרת ומסוכנת של פלישת צבאות ערב לישראל, עם הקמתה.
בנקודה זו יצא סחרוב מהמשחק של דימונה ושב אליו לאחר עשור ומחצה, בעקבות שיחה אקראית עם ראש השב"כ עמוס מנור, שהפנה אותו לבלומברג, כדי לנצל את קשריו הענפים של סחרוב בקרב תעשיינים ויצואנים באירופה. המטרה היתה עזרה ללק"ם להעתיק בבחינת הבגרות האסטרטגית של ישראל, כי ההעתקה נחשבה חיונית לחיסכון בזמן, בכסף ולבסוף גם בדם.
לא אזכיר שמות, אבל
בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, היה אבי הנהרות. ממנו התפצלו ואליו הובילו פלגים שונים - צה"ל (משה דיין), משרד הביטחון (פרס), השב"כ והמוסד (איסר הראל), הוועדה לאנרגיה אטומית (ארנסט דוד ברגמן). בנו, עמוס בן-גוריון, היה ניצב במשטרה, סגנו של המפכ"ל יחזקאל סהר - אחיו של אליהו סחרוב.
בגלל התנגדותו של הראל לדימונה, שנבעה מחשש לשיבוש היחסים עם וושינגטון, הקים פרס את הלק"ם כמוסד פרטי משלו. כך גם לא נזקק במבצעיו לחסדי המוסד, שכמיטב המסורת הארגונית היה בוודאי ממקם את משאלות פרס בתחתית סולם העדיפויות שלו. אף שהמתח האישי ביחסים התפוגג עם התפטרות הראל, הפריעה פעילות הלק"ם גם לראש המוסד הבא, מאיר עמית, שתחתיו חתר הראל. קיומו, רמז עמית, נגזר משאיפותיו של פרס.
"אישית, הערכתי את בנימין בלומברג", כתב עמית לסחרוב. "היינו חברים ושכנים, הוא בגבעות זייד ואני בקיבוץ אלונים. איני מתייחס לבנימין, האדם, שהערכתי מאד, אלא לתופעה של הקמת 'מוסד' מקביל, שלא היו לו כל האמצעים והניסיון של המוסד הראשון. אין לי ספק שהייצור הזה הוקם לא מתוך דאגה לנושא, אלא מתוך נקודת מבט אנוכית. היה לו ייעוד ברור וחשוב, אלא שהוא היה צריך להיות במסגרת גוף מתאים - כוונתי למוסד - ואז לא היינו מתגלגלים למצב שגוף זה הפך למוסד מספר 2 ועסק באיסוף מודיעיני, במקום בעניינים שהיו ייעודו. הסיבה לכך נעוצה במידה רבה במנהיגים שעשו מניפולציות בין שירותי המודיעין. לא אזכיר שמות, אבל אתה יודע בדיוק למי אני מתכוון".
סחרוב לא היה מעורב בתככים פנימיים אלה. "הרבה בעזרתך, שהייתה כדרכך בהתנדבות אישית, הצלחנו יחד בכמה מבצעים חשובים מאוד, המשמשים את המערכת עד היום", שיבח אותו בלומברג. "אני לא בטוח שהייתי מצליח, לולא עזרתך".
במגעיו באירופה, לקניית חומרים חיוניים, היתמם סחרוב ודיבר על "מחקר אטומי לצרכי שלום" ועל "התפלת מי ים". במזכר שחיבר בדצמבר 1965 לאחר פגישה עם ראש הממשלה ושר הביטחון אשכול, סגנו במשרד הביטחון צבי דינשטיין (שהתמנה כשפרס חבר לבן-גוריון ונאלץ לפרוש) ובלומברג, תיאר את סגנון המיקוח שלו: "כדי לשוות להתעניינותי ולעסקה כולה אופי עיסקי מובהק, סיפרתי לו שניתן להשיג ציוד זה גם ממקורות אחרים, והשיקולים שיכריעו הם שניים - מחיר הציוד, שיקול עסקי רגיל שעליו אין צורך להרחיב את הדיבור, ואי התניית הרכישה בפיקוח של מקור האספקה, כי הציבור הישראלי רגיש במיוחד לכל התערבות מבחוץ ולפיקוח מצד גורם זר על המתרחש בישראל. איש הקשר התרשם בשיחה עם אחד ממנהליה הבכירים של החברה שהיא מעוניינת מאוד במכירת הציוד שהצטבר בידיה ומטיל עליה עול כספי כבד, בהתחשב באפשרויות המכירה המוגבלות מטעמים מדיניים. המנהל הבכיר הבהיר שהיחיד בחברה המוסמך להחליט על מכירת החומר הוא המנכ"ל. התברר שאחד ממנהלי הבנקים בבירת המדינה הוא ידידו הקרוב של המנכ"ל. נעזרתי באחד מידידי, שהוא לקוח נכבד של אותו בנק ואף ידידו של מנהל הבנק. הצגנו את הבעיה בפני מנהל הבנק ומאחר שיחסו לישראל אוהד הסכים לבקשתנו לגשש מה יהיה יחס המנכ"ל לעניין ואף לזמן פגישה בינינו, בתנאי שמיד עם סיום הפעולה ייצא מנהל הבנק מהתמונה כליל, מחשש לפגיעה במעמדו ובשמו הטוב אם פעילותו תיחשף".
שרשרת שלמה - איש קשר, מנהל בכיר בחברה המייצרת את הציוד החיוני, המנכ"ל שלו, מנהל בנק, לקוח נכבד של הבנק המיודד עם המנהל - שסחרוב הפעיל כדי להשיג את הציוד. "לפי התרשמותי האישית", אמר לאשכול ולעוזריו, "אני יכול לקבוע בביטחון שהמעורבים בדבר הם אנשים רציניים, המבינים במה דברים אמורים, וכי אין מקום לשער שמישהו מהם מתכוון להוליכנו שולל, שלא לדבר על טמינת מלכודת. כמובן, אין פירוש הדבר שאני רואה את העסקה כמונחת בקופסה. אני ער לכך שעוד עלולות לקרות תקלות ותהפוכות, הן בשלבי המשא ומתן והן בתהליך הביצוע, אלא שאנו מחוסנים מסיכון של נזקים כספיים כי הסכום כולו ישולם לחברה רק לאחר שהסחורה תוטען לאנייה ויהיה בידי החברה שטר מטען. נטלתי על עצמי התחייבות בפני הגורמים הנוגעים בדבר שההכרעה תתקבל ללא שהיות מיותרות".
בנוסף לשיקולים הביטחוניים, הכספיים והמקצועיים שעמדו בבסיס העיסקה שהצליח סחרוב לקשור, היה למאמץ להשגת הציוד גם ממד פוליטי. בן-גוריון האשים את אשכול ב"מחדל ביטחוני" מסתורי, שהתפרש בציבור כהזנחת דימונה. סחרוב לימד את אשכול לנהוג, לא בהצלחה מלאה, והיה מיודד איתו עוד משנת 1940. לאשכול, שלא הסתיר ממנו את תסכולו, לנוכח הפגיעה בסמכותו הביטחונית, היה חשוב להוכיח לשותפי הסוד שכוחו אינו נופל מזה של בן-גוריון, שהכתיר אותו כיורשו רק על מנת להתנפל עליו, בקולו ובלחישות פרס. בלומברג, כמשרת ציבור שנחשב עד אז מקורב לפרס, נמצא בתווך. כשהצלחת סחרוב הייתה להצלחת אשכול, ניצל סחרוב את חיבתו של ראש הממשלה לשידולו למנות לרמטכ"ל, לאחר יצחק רבין, את בר-לב, ששהה מתוסכל בצרפת ואיים לפרוש מצה"ל משום הערכתו שעזר ויצמן הוא המועמד המועדף על אשכול.
בעזרת גורמים ידידותיים בממשלות, בנמלים ובצמתי מפתח אחרים עברו הרפתקאות בלומברג וסחרוב ללא חשיפה הרסנית. על אחד מאותם מצבי "סף אסון" כתב סחרוב, "נוצרה תסבוכת בפעילותינו בגרמניה המערבית בעקבות חשיפת אחדים מאנשי המפתח בחבר הפעילים שלנו, שנחקרו בידי שירות הביטחון הגרמני, 'המשרד להגנת החוקה', על מעורבותם באחדים ממבצעינו. עלה אז בידינו לקטוע את החקירה באיבה, באמצעות אישים גרמנים מרכזיים, שהופעלו למטרה זו".
ב-1975, בהיות פרס שר הביטחון, הוגדרו תפקידי הלק"ם במסמך ששלח מנכ"ל המשרד יצחק עירוני לבלומברג, לראש המוסד יצחק חופי ולראש השב"כ אברהם אחיטוב. תחומי הפעילות של הלשכה הם "איסוף מידע מדעי/טכנולוגי מסווג, הערכות מודיעין בנושאים אטומיים-ביולוגיים-כימיים ובנושאים אחרים, סיוע בהכוונת המוסד ואמ"ן בנושאים אלה".
לק"ם, שתוארה לעתים גם בשם "המועצה הלאומית למחקר ופיתוח במשרד ראש הממשלה", אספה מידע מסווג, לבקשת "לקוחות בצה"ל ובמערכת הביטחון", אך לא במדינות ערב ובמזרח אירופה; כיוונה את השב"כ לאיסוף חשאי של מידע מדעי וטכנולוגי וארגנה, על פי פרסומים זרים, מבצעי רכש עקיף במגמה להסוות את העובדה שהלקוחה היא ישראל ולעקוף בכך חוקי חרם ואמברגו. היא תעמוד, הורה פרס, בקשר ישיר עם כל גורמי מערכת הביטחון, כולל צה"ל, המוסד והשב"כ.
מסמך עירוני לא הרגיע את הסכסוכים הייצריים. "סיפורי הלק"ם (משנות ה-60) אינם ידועים לי", כתב לימים הרמס"ד חופי לסחרוב, "אולם כשהייתי בתפקיד הייתה לי ביקורת חריפה על דרך פעולתם, ואף הבעתי אותה במשרד הביטחון".
התרסקות לק"ם באה לאחר ששרון סילק את בלומברג ומינה את איתן. "תמיד חשבתי שהגוף הנוסף מיותר ומזיק", רטן על כך מאיר עמית, "אבל אריק שרון, בהיותו שר הביטחון, רצה מוסד פרטי משלו. התוצאה היתה פרשת פולארד, שאת נזקיה אנו סופגים עד היום". לחופי הייתה דעה דומה, אופיינית לראשי המוסד: "פרשת פולארד - עצם ההחלטה לגייסו ולהפעילו ודרך הפעלתו - הינה שערוריה אמיתית".
בנוסח דומה כתב לסחרוב האלוף במילואים שלמה גזית, ראש אמ"ן בתקופת מסמך עירוני. סחרוב התמרמר על העוול שנגרם, לדעתו, ללק"ם ולאנשיו. גזית, שתיאר את עמדת סחרוב כ"כתב הגנה על הלק"ם", שיבח את "שיתוף הפעולה המבורך שהיה לך עם בנימין בלומברג. הכרתיו, כמובן, והערכתי ביותר את פועלו. יש אצלנו הנאה סדיסטית של 'זריקת התינוק עם המים'. אני חושב שההסתבכות בפרשת פולארד לא הייתה תקלה, אלא שערורייה. אסור היה לנו אז, וגם היום, להיות מעורבים בריגול בתוך מערכת הביטחון האמריקנית. ההישג המודיעיני לא יכול היה בשום פנים להצדיק את הנזק המדיני. אלא שמנהיגות אמיצה הייתה מטפלת בפרשה נקודתית ולא מחסלת את הלק"ם, על מכלול הישגיו המבורכים".
המים שגזית האמין שצריך לשפוך בלי התינוק היו כבדים מכדי שמדינת ישראל תוכל לשאת. עד גבול ההבלגה של המורים ושל המפקחים אפשר להעתיק בבחינה, אבל פריצה לחדר המיטות של המנהל כדי לכייס מהמעיל שלו את טופס השאלון - זה כבר מאתגר את הסלחנות. לבלומברג ולסחרוב זה לא היה קורה.