איש הצללים ששמר בתעוזה - ובחוצפה - על סודות הכור בדימונה

כשהגיע אמש (שלישי) הדיווח על מותו של בנימין בלומברג (ורד), בגיל 95, ההנחה המתבקשת הייתה שהבוקר יפרסם משרד הביטחון הודעת אבל שתציין את מרכזיות פעילותו הביטחונית. מנכ"ל המשרד, האלוף במילואים אודי אדם, הרי היה לאחר פרישתו מצה"ל מנהל הקריה למחקר גרעיני נגב, או בכינוי שגור יותר, הכור בדימונה. אם לא אביגדור ליברמן, לפחות אדם אמור לדעת משהו על חלקו של ורד בדימונה. ההנחה התבדתה: ורד נשכח, גם במקומות החייבים לזכור, והאחריות לכך אינה על המנוח, שהפר רק לעתים נדירות את שתיקתו, אלא על הדור המתייחס כמובנים מאליהם לנדבכים שהונחו לפניו.

ורד, בכיר בשב"כ עד לסוף שנות ה-50', היה עשור וחצי ראש הלק"ם, הלשכה לקשרי מדע במשרד הביטחון. תפקידו הכפול היה קצין-הביטחון וראש מערך האיסוף המודיעיני של מיזם דימונה. מצד אחד, למנוע זליגת מידע מהכור, ומצד שני, לעודד זליגת מידע אליו. מידע, בהקשר שני זה, פירושו גם חומרים וטכנולוגיה.

בלי לינוק מניסיונם של אחרים וממשאביהם, לא הייתה ישראל של תקופות בן גוריון, אשכול וגולדה מסוגלת להגיע בזריזות כה רבה לאן שהגיעה. להישג היו שותפים רבים. בדרג הפוליטי, שמעון פרס מטעמו של בן גוריון. בדרג המנהל, אלוף מישנה מנס פרת ועמיתיו. בדרג המקצועי, מדענים, מהנדסים וטכנאים. בדרג הכספי, נדיבים ידועים ופחות ידועים בעולם. ובדרג האבטחה והמודיעין, בלומברג-ורד, שהכל הכירוהו כ"בנימין", כי קודמו בצמרת הביטחונית בעל שם זה, ראש אמ"ן בנימין גבלי, ירד לשולי הבמה בסעור פרשת לבון.

פרס הסמיך את בלומברג להקים למיזם דימונה מוסד-זוטא, כי ראש המוסד והשב"כ איסר הראל היה יריבם של פרס ודימונה גם יחד. אישית, ראה איסר בפרס מתחרה במאבק על תמיכת אדונם המשותף, ראש הממשלה ושר הביטחון בן-גוריון. רעיונית, התנגד לתוכנית הגרעינית וחשש שתקלקל את היחסים המתהדקים עם וושינגטון. אך גם כשאיסר נדחף החוצה - לא הביתה, רק למסדרון, מוכן בכל רגע לחזור לחדרו - ובמקומו התמנה האלוף מאיר עמית, חברו של פרס לחוג נאמני בו-גוריון בראשות משה דיין, נשארה היריבות הבין-אירגונית בעינה. למוסד היו עדיפויות משלו, מעל כולן התכוננות מודיעינית למלחמה הבאה, זאת שאכן באה ב-1967, ופרס לא רצה להיות תלוי בפירורי-חסד. הלק"ם היה מוכוון-מטרה, והמטרה האחת והיחידה הייתה דימונה.

מאז קצין הקומנדו הבריטי דייוויד סטרלינג ומעלליו בפשיטות עמוקות במדבר המערבי אוהבות יחידות נבחרות, כדוגמת סיירת מטכ"ל, להתהדר בסיסמתו "המעז - מנצח". זהו ביטוי קוסם אך כוזב. נכון יותר לומר, "המנצח - מעז", כי העזת יתר המתגלה כמופקרת ממיטה כישלון, ורק לפי התוצאה יודעים אם הייתה זו העזה או פזיזות.

בלומברג פעל בתעוזה, היו שאמרו בחוצפה - רק במובן המקצועי, כי בגינוניו היה נעים הליכות ונרתע מחיכוכים - וכמעט שלא נכשל. סייעו לו אלמונים, מבחירה, בארץ ובארצותיהם, וגם אישים ידועים למדי, כמו אליהו סחרוב (עדיין חד ופעיל וראוי להוקרה ממלכתית, בגיל 104) וארנון מילצ'ן. הבעיה נחשפה במלוא חריפותה לאחר שנאלץ לפרוש ממפעל חייו, כשאחרים המשיכו באותו מתווה מסוכן והתרסקו.

לאחר מלחמת יום הכיפורים, ואף ששרד התנגדות של שלושה ראשי מוסד, ספג בלומברג מכה מבית. פרס, שר הביטחון, ואיתו מנכ"ל משרדו יצחק עירוני, הסמיכו את ראש המחקר והפיתוח בצה"ל, תת-אלוף עוזי עילם, לבחון את פעילות הלק"ם. עילם, שמעמדו הנכבד בקהילה הביטחונית היפנה אליו בקשות דומות מהמוסד ומהמשטרה, הסתגר באחד מסופי-השבוע במלון ירושלמי וחיבר המלצה לפיצול המערכת של בלומברג: לק"ם לחוד, בראשותו, ואבטחה - המלמ"ב, הממונה על הביטחון במערכת הביטחון - לחוד. פרס אימץ את ההמלצה ומינה למלמ"ב נאמן אחר שלו, חיים כרמון. בלומברג התמרמר בשקט.

עזר ויצמן, שר הביטחון הבא, החליט שנחוץ ריענון בראשות לק"ם, לאחר כמעט 20 שנה, אך התפטר לפני מימוש כוונתו להיפרד מבלומברג, שנשאר בחדרו הצנוע בבניין משרדי אפור ברחוב הארבעה בתל אביב, מול מגרש הכדורסל של תיכון עירוני א'. זה היה סוף תקופת הוורדים - מזכירתו הנצחית של ורד הייתה שושנה.

אריאל שרון, שהגיע למשרד הביטחון אחרי שנת-גישור בראשות מנחם בגין, השתמש בכוונתו המוצהרת של ויצמן כדי לסלק את בלומברג ולמנות תחתיו את מקורבו רפי איתן, ידידו של בנימין עוד מימיהם בצוותא בשב"כ. ההמלצה של עילם נגנזה: איתן לא קיבל בחזרה את המלמ"ב, אבל נשאר בכובעו הנוסף, כיועץ ראש הממשלה למלחמה בטרור. הוא גייס והפעיל את ג'ונתן פולארד, גרם לחשיפת הלק"ם וכמעט גרם למפולת. המערכת התאוששה, חלקית, רק כשהועמד בראשה יחיאל חורב, שאותו ייבא בלומברג בתחילת שנות ה-70' מהוועדה לאנרגיה אטומית. במובנים אחרים, אין ולא תהיה התאוששות. גחלת החשדנות האמריקנית כלפי יהודים וישראלים, שנדלקה בפרשת פולארד, לא כבתה.

בנימין בלומברג-ורד השתייך לדור קודם של אנשי ביטחון ולמערכת ממשלתית שעוצבה בדמותם של בן גוריון ואשכול, גולדה ופרס, דיין ואיסר ועמית. הם זיהו חלונות הזדמנות ולעתים רבו ביניהם מי יפתח את החלון ומי ינפץ את הזגוגית, אך בסך הכול חתרו למטרה והגיעו אליה מהר. זה הדור של הרבע השלישי במאה ה-20. הדור של הרבע הראשון במאה הנוכחית, המתחזק מה שהם בנו, נחפז מדי לשכוח אותם.