"לא יהיה לכם יותר ניקסון לבעוט בו", אמר המועמד לכהונת מושל קליפורניה, סגן הנשיא לשעבר ריצ'רד ניקסון, כאשר שנתיים לאחר הפסדו בבחירות לנשיאות הובס גם במדינת הבית שלו, שאותה ייצג לפנים בסנאט. בכך הכניס למחזור מטבע לשון, שיקוף של מרירות המפסידן.
מהשבוע יש גם ניקסון ישראלי, ז'קי סבג מנהריה, עם אכזבתו מכפויי הטובה שהתנכרו לו. זה מעין "אני לוזר?" בטעם "אתם לוזרים". שוטים שכמותכם, מפונקים, את מי הענשתם, כשסירבת לחדש את החוזה הנצחי בינינו? את עצמכם. הרי בקרוב תתחרטו ותתחננו שאחזור. לשווא. אינכם ראויים לכך (אף שניקסון חזר, ונשאר ניקסון, והסוף המר ידוע).
המסקנה מתוצאות הבחירות בנהריה, כמו גם בחיפה, היא שאריכות ימים מופרזת בכיסא היא סגולה להפסד. המסקנה מתוצאות הבחירות בתל אביב, בחולון וביבנה היא שאריכות ימים נכבדת בשלטון היא סגולה לניצחון. המסקנה משתי המסקנות הראשונות היא שאין מסקנה. אפשר לנצח/להפסיד בזכות/בגלל/למרות. אילו רון חולדאי היה יונה יהב, ואסף זמיר היה עינת קליש-רותם, תל אביב הייתה חיפה.
הנקודות אינן מצטברות לכלל קו ברור, רציף ואחיד. כל יישוב וסיפורו, כל מערכת בחירות ופיתוליה. זה לא היה משאל-עם על בנימין נתניהו, אם כי דומה שכמשקיע בשוק המניות הפוליטי הוא בגרעון. לא עסקו בחוץ ובביטחון, למעט סביב עזה ואצל מסופחי סוריה בגולן, ואף לא בכלכלה הארצית. בבחירות המקומיות, כמו כמעט תמיד, המצביעים קרובים אצל עצמם.
כמעט יותר מעניין ממה שקורה בבחירות המקומיות, מה שלא קורה, בזיקה בינן לבין הפוליטיקה הארצית. זאת זיקה דו-סיטרית, מהמאגר הלאומי לעיריות ומהן לכנסת ולממשלה (ולעתים, כמו אצל אהוד אולמרט ורוני מילוא, גם להיפך). בשני ממדים אלה מסתמן קיפאון.
סוף עידן הגנרלים
תם עידן הגנרלים. הלהיטות לגייס אלופים פורשים נעלמה במקביל לדעיכת תהילתו של צה"ל כגוף ביצוע המפליא בהישגיו. ראשי עיריות בעלי רקע צבאי שהתמידו בתפקידיהם, כמו מאיר ניצן (לפנים) בראשון לציון או צבי גוב-ארי ביבנה, באו מתחומי האפסנאות או השלישות ולא מפיקוד קרבי.
המצביעים רצו מנהלים ולא מצביאים, אנשי משאבים ותחזוקה ולא משמידי שריון אויב, משחררי כתלים וצולחי תעלות. מפקד בסיס בחיל האוויר, כמו יעקב טרנר בבאר שבע בשעתו או חולדאי, הוא ראש רשות יותר מאשר מוביל טייסים למלחמה. לשלמה (צ'יץ') להט, האלוף שהשתחרר כראש אכ"א, הייתה הכנה טובה לעיריית תל אביב בתפקידו הקודם, כמפקד אוגדה 252 בסיני. לאוגדה היו אב ואם, פיקוד הדרום ומפקדת גייסות השריון, שנמצאו בסכסוך מתמיד על סמכות, אחריות ומשמורת; והרי התושב אינו יודע היכן מסתיימת הממשלה ומתחילה העירייה, כמעט בכל תחום, מחינוך ועד תחבורה.
התחליף המשטרתי לצבא, ניצבים בגמלאות, התגלה מרמת גן ועד חדרה כמועד להסתבך עם החוק לא פחות מלקוחותיהם הקודמים של השוטרים. ניצבים ורבי-ניצבים נוספים הדפו גישושים עירוניים והעדיפו לעבוד אצל יצחק תשובה.
מהעבר האחר, פחת זרם המתחילים בעיריות ומתקדמים לממשלה. החלוץ, השר לשעבר מאיר שטרית, השלים השבוע סיבוב כשהתמודד שוב הפעם, ללא הצלחה, על התפקיד שהזניק אותו בגיל25 לתודעה הציבורית. אחרי שטרית באו משה קצב, דוד מגן, עובדיה עלי ושאול עמור. מנגד, רק אלוף במילואים עמרם מצנע היה מראש עירייה ליו"ר מפלגת העבודה ומועמדה לראשות הממשלה.
ואיזה מסכנים הערבים
המפסידים הגדולים בבחירות, גם הפעם, הם התושבים הפלסטינים במזרח ירושלים, המתעקשים לוותר על זכות ההצבעה שלהם. זאת התנהגות ילדותית ואף מטופשת. השתתפות בבחירות המקומיות אינה מהווה הכרה בכיבוש ובסיפוח יותר מהנכונות לקבל את כספי הביטוח הלאומי של מדינת ישראל. לערביי ירושלים הייתה - ובסיבוב השני עדיין יש - הזדמנות מצוינת להשפיע על השיח הפוליטי בסוגיית עתיד ירושלים. אם, למשל, יקומו כאיש אחד ויצביעו בעד עופר ברקוביץ', והוא יתמוך בהסדר מדיני שבמסגרתו תקום הבירה הפלסטינית במזרח העיר, מה שככל הנראה ייכלל גם בתוכנית טראמפ, זה יהיה עופר שאסור להם לסרב לו. נחוצה להם מנהיגות אמיצה, שתבין שזהו גם המענה הנחרץ ביותר לחוק הלאום, כשהמציאות הדמוגרפית חזקה מאשליות החקיקה.
הבחירות המקומיות הוכיחו שנחוץ משרד פנים חזק, שיבלע את משרד המשטרה, המתקרא ביטחון הפנים, ובלבד שבראשו יעמדו שרים הגונים, רצוי לא מש"ס (עיין ערך אריה דרעי) או מהמפד"ל/הבית היהודי (עיין ערך יוסף בורג ו"תיק אפרסק", שבו נחשדו גורמים במפד"ל במעשי שחיתות בסוף שנות ה-70 וראשית ה-80). מיזוג כזה יהפוך את הפנים, לצד משרד המשפטים ובעקבות משרדי ראש הממשלה, הביטחון, האוצר והחוץ, לחבר במועדון חצי תריסר הבכירים. שר פנים רציני, נקי כפיים ובקיא בביטחון, שיהיה מתוקף תפקידו גם חבר בקבינט, יוכל לפעול לחסימת ההתערבות הרוסית ואולי גם האיראנית בבחירות הבאות - השב"כ חושש שזהו איום מהותי - ולהכין את הרשויות המקומיות, יחד עם פיקוד העורף שנועד במקורו להתאזרח, למטחי הטילים שיבואו.
עד שזה יקרה, אמור השר לביטחון הפנים, גלעד ארדן, להודיע סוף סוף מיהו המפכ"ל המיועד של המשטרה. ארדן מתח את ההשתהות עד קצה גבול סבלנותם של המועמדים. רב-ניצב רוני אלשייך אמור לסיים את תפקידו בעוד כחודש. ועדת המינויים הבכירים, בראשות השופט בדימוס אליעזר גולדברג, לא תתפנה לעסוק במפכ"ל לפני אמצע נובמבר. קודמים לו בתור נגיד בנק ישראל והרמטכ"ל, ולציבור ניתנת שהות של שבוע מיום פרסום מודעה הקוראת לו להשיג על כל מינוי, לפני שהוועדה ניגשת לשמוע את המיועד, הבכיר המכהן והשר הממליץ.
גולדברג שומר בקנאות על עצמאות הוועדה, במהות ולמראית עין. דיוניה ייעקרו ממזכירות הממשלה, שם ישבו ועדות קודמות, לאולם בגן הטכנולוגי במלחה. טרם הוחלט אם יהיו, לפחות בחלקם, פתוחים לנוכחות תקשורתית. ההודעה על מינוי פרופ' אמיר ירון לנגיד הניבה עד כה פנייה חסויה אחת, שמידת כוחה להפריע לאישור ידועה רק לחברי ועדת גולדברג. מודעת הרמטכ"ל התפרסמה בשבוע החולף ומודעת המפכ"ל, מותר להניח, רק בשבוע הבא, לאחר הודעת ארדן לגולדברג, במקביל להעברתה ב"מעטפה" - כינוי עתיק לחומר הנמסר לשרים במחשב בימי רביעי או חמישי, כהכנה לישיבה ביום ראשון - לחברי הממשלה.
לוח זמנים צפוף זה לא יאפשר חפיפה של יותר משבועיים בין אלשיך, האמור לסיים שלוש שנות כהונה ב-3 בדצמבר, לבין יורשו. אלשיך כבר אותת שלא יסרב להפצרה ממלכתית שיישאר שבועות או חודשים נוספים בתפקידו, בין ליישור קו ב-1 בינואר, כמו בחילופי הרמטכ"ל, ובין עד למועד סביר אחר, כדי לסייע בהעברה מסודרת של התפקיד. ארדן יכול אמנם לבקש מסגן המפכ"ל, ניצב זהר דביר, לכהן כממלא מקום בין פרישת אלשיך לכניסת המפכ"ל הבא (וסגנו), אבל זה יהיה פתרון מגושם, גם מפני שדביר הודיע על פרישתו בלי לממש אותה ולא היה בין המועמדים למפכ"ל, בניגוד לניצב בנצי סאו ב-2015. מובטח לארדן שאלשיך לא יהיה כפוי טובה לשר שהציע לו את התפקיד ובתום שלוש שנים התחרט.