הפרות הסדר האלימות על הגדר ביום שישי, שבמהלכן נהרגו ארבעה פלסטינים מאש צה"ל, וירי הרקטות לעבר ישראל שבאו לאחריהם, ממחישים עד כמה תושבי הדרום הפכו לבני ערובה במסגרת מאבקי הכוח הפוליטיים בזירה הפלסטינית. את ההפגנות על הגבול בימי שישי, ובכל אחד מימי השבוע האחרים, כמו גם את הפרחת בלוני התבערה, ניתן להגדיר כניסיון ישיר של חמאס למנוע מהרשות הפלסטינית והפתח לעצור את העברת הכספים לעזה. כלומר, אומנם ניתן לקרוא את המסר של חמאס כמחאה נגד ישראל, אך בפועל הכתובת שלה היא אחרת - כלל הפעילויות של הארגון נועדו בעיקר כדי שישראל תלחץ על אבו מאזן לחדש במלואה את העברת הכספים של הרשות לרצועת עזה. בינתיים, אבו מאזן מסרב לחזור בו מהקיצוץ שכבר בוצע, והיום (ראשון) תתכנס המועצה המרכזית של אש"ף כדי להחליט האם להפסיק לחלוטין את העברת הכספים לרצועה בהיקף של 96 מיליון דולר.
יחד עם זאת, היעד הישיר של ירי הרקטות בסוף השבוע, שהג'יהאד האסלאמי אחראי לו, היה ישראל. בפועל, גם כאן המסר הלא ישיר נועד לחמאס ולמצרים. השניים ניהלו בשבוע האחרון שיחות מואצות בדבר הסדר הרגעה. משלחת של המודיעין המצרי בראשות אחמד עבד אל-חאלכ ביקרה בעזה ונפגשה שם עם צמרת חמאס, אלא שאנשי המודיעין המצריים לא נפגשו גם עם נציגי הג'יהאד, שהרגישו כי נותרו מחוץ לתמונה. הפעולה של ג'יהאד נועדה לאותת לקהיר כי עליה לקיים שיח גם עם הארגון שנהנה מתמיכה איראנית.
בנוסף לכך, הירי של הרקטות נועד גם לגנוב את ההצגה של חמאס. התחרות על מי יחזיק בתואר "אלוף ההתנגדות", או אם תרצו "נינג'ה פלסטין", היא שדוחפת את הג'יהאד האסלאמי לירות רקטות. המטרה היא בין היתר להביך את חמאס ולהצטייר כארגון היחיד כיום בעזה שמגיב להרג פלסטינים. אולם אין מדובר כאן רק בפעולת פנים-פלסטינית, הירי של הג'יהאד זוכה לגיבוי מלא של נותנות החסות שלו ובעיקר מאיראן. מדובר בארגון שכל הכנסותיו מגיעות מטהראן והיא גם זו שהייתה רוצה לראות את עזה בלהבות.
חמאס בינתיים נזהר מאוד שלא להצטרף לירי של הג'יהאד. על פי מקורות פלסטינים, הירי לא נעשה בידיעת שליטי עזה ולא על דעתם. אפילו לאחר שהחל צה"ל בהפצצות הנגד ברצועה, נמנע חמאס מלפתוח את חדר המבצעים המשותף לכל הארגונים שפועל בעזה. מעשה זה נועד להעביר מסר לישראל, למצרים ואפילו לציבור הפלסטיני, שפני חמאס אינם למערכה.
ביום שישי העריך שר הביטחון אביגדור ליברמן, כי אנו לפני סוף שבוע שקט. ליברמן טעה בלשון המעטה בהערכה זו, אך לזכותו ייאמר שהתפתחויות בשבוע האחרון יכלו לייצר תחושה אופטימית באשר לסיכויי ההרגעה. הדלק הקטארי החל להיכנס לעזה, שעות החשמל עלו בהדרגה, המרחב המותר לדיג שוב הוגדל והציפייה כי הדבר יביא להרגעת רוחות מסוימת, הייתה בגדר ההגיונית.
אולם, בישראל מפספסים את המורכבות של התמונה באשר להפגנות שעל הגבול. חמאס כבר אינו בשליטה מלאה על המתרחש בהן. ביום שישי האחרון הגיעו 16 אלף מפגינים לאזור הגבול וספק אם הארגון עדיין יכול באמת לשלוט בהם. אם ירצה חמאס שקט של ממש באזור הגבול, הוא יצטרך לעצור את ההפגנות הללו לחלוטין ולאסור על קיומן. אך הוא אינו מתכוון כלל לעשות זאת, לפחות כל עוד אין בידיו הישג של ממש. ומהו הישג מבחינתו? מן הסתם שוב - הזרמה של כל הכספים שנהגה הרשות הפלסטינית להעביר לעזה למשכורות או לסיוע.
כעת, על פי הדיווח ב"חברת החדשות" לפחות, חמאס דורש מישראל להבטיח את העברת הכסף הקטארי בסך 15 מיליון דולר בחודש, שמיועד לתשלום משכורות לכאורה. ולא, אין בכוונתו להפסיק את ההפגנות על הגדר או במילים אחרות - ישראל שוב תהיה כבת ערובה לענייני פנים פלסטיניים, אלא שהפעם היא נדרשת לאשר הכנסת כסף שיגיע גם לאנשי חמאס, ואם לא - ההסלמה תימשך. הבעיה לא מסתיימת כאן. הסדר שכזה מול קטאר, אם יתקבל, צפוי להוביל להחלטה קיצונית של אבו מאזן, באשר לעצירת הכספים המיועדים לעזה באופן מוחלט. מן הפח אל הפחת.