פתאום היום, פתאום מחר: ארוחות החינם של נתניהו מתקרבות לקיצן

להודעה הירדנית על סיום החכרת השטחים ולדיווח אודות הסיוע הביטחוני לישראל בעיני הנשיא טראמפ כמנוף לחילוץ ראש הממשלה מהאחיזה בשטחים יש מכנה משותף אחד: גמר האשראי. נתניהו, שנוהג לבזבז הון שאינו שלו, צבר חוב - עד שלבסוף נגזר עליו שהנושים מבקשים את החשבון

צילום: עריכה: יאיר דניאל

להודעת ירדן על כוונתה לסיים את החכרת השטחים לישראל ולדיווח בערוץ 10 על ראיית הסיוע הביטחוני האמריקני בעיני דונלד טראמפ כמנוף לחילוץ בנימין נתניהו מהתחפרותו בשטחים יש מכנה משותף: גמר האשראי. נתניהו נוהג לבזבז הון שאינו שלו כאילו אין מחר. החוב הולך ונצבר, הנושים מתעצבנים ולבסוף מגישים את החשבון לפירעון. ואז, תדהמה ברחוב בלפור: מה, מחר כבר הגיע? איך זה? והרי הוא לא היה כאן אתמול?

אפשר להיווכח בכך בפיסות רבות של התצרף, כולל בחשש לתגובה הבין-לאומית לפרשות חאן אל-אחמר ולארה אל-קאסם. כשיצחק רבין יצא בדרכו המהוססת לאוסלו לא היה BDS. רבע מאה אחר כך, כשברור לכל שנתניהו חלש או מפוחד מכדי להתקדם לשלום, המדיניות הישראלית - ולא מדינת ישראל או היהדות, בניגוד לכזב הרשמי - נדחקת לתבוסת מגננה.

עוד באותו נושא

ירדן על הארכת ההסכם: לא נדון עם ישראל על הריבונות בנהריים

לכתבה המלאה
סנוקרת כפולה. תחנת הכוח בנהריים (צילום: אלי אשכנזי)

ישראל פתחה במלחמת ששת הימים עם פסקול של משה דיין המכריז: "אין לנו מטרות כיבוש". לא היו לה מניעים של החזקת שטחים מעבר לקו הירוק ושל שלטון במאות אלפי פלסטינים. הכיבוש, במובנו הצבאי המקצועי, נועד לשמירת אסימוני ביטחון שיומרו בהסכמי שלום.

עם השנים וההתנחלויות השלתה ישראל את עצמה שהארעי יהפוך לקבוע באפס מחיר. היא התעוררה מתנומתה בצהרי יום הכיפורים 1973, קלטה את המסר המכאיב והחזירה את סיני תמורת שלום - הסכם נפרד, אבל עם כוכבית פלסטינית. במקום לטפל בה ולהסדיר את העניין הפלסטיני עם המלך חוסיין, התחכם מנחם בגין, הגחיך את מחויבותו - לכן התפטרו מממשלתו משה דיין ועזר ויצמן - ואף סיפח את רמת הגולן ופלש ללבנון. פתרון הסכסוך, שהיה בהישג-יד כהמשך של תהליך קמפ דיוויד, סוכל. החוב לא נמחק. להיפך, הוא הלך ותפח, בריבית ובהצמדה למדד.

על הזחיחות

מאז 2003, כשנתניהו היה שר בממשלת אריאל שרון ושותף לאחריות הקבוצתית שלה, מחויבת ישראל למפת הדרכים המובילה למדינה פלסטינית. שרון החשדן והספקן השתכנע שאבו מאזן הוא מנהיג מסוג אחר, תשליל של יאסר ערפאת, אולי גורבצ'וב או דה-קלרק פלסטיני; אבל שנה קצרה בלבד הפרידה בין מות ערפאת לשבץ של שרון, כשבאמצע פינוי עזה. המלאכה נקטעה בעיצומה.

נתניהו, בזחיחותו, האמין שיוכל להערים על הכול לנצח, ולא רק בהקשר הפרטי, הפלילי. לחתור נגד נשיא מהמפלגה הדמוקרטית בלי להישאר רק עוון הרפובליקאים; לחסום את אבו מאזן בלי לחזק את חמאס; לחבל במדיניות ההכלה של איראן בלי לפגוע בהיבטים אחרים של ביטחון ישראל; לציית לבני משפחתו הסוחטים ממנו הקצנה בזירה הירדנית בלי לספוג מעבדאללה סנוקרת כפולה בנהריים ובצופר.

סרק ראוותני. טראמפ, אתמול (צילום: רויטרס)

והוא עודד את טראמפ להעתיק את השגרירות לירושלים, מהלך סרק ראוותני (הממשל ממשיך להתנגד לסיפוח מזרח העיר; ירושלים כולה עדיין רשומה במשרד החוץ של מייק פומפיאו כישות נפרדת) שהוצג מראש כמחיאת כף יד אחת - והיד השנייה תסטור בפרצוף הישראלי.

במאמציו לקעקע את הסכם הגרעין עם איראן חבר נתניהו לסעודיה. קולו, שהרעים "איראן שיקרה", נדם כשמוחמד בן סלמאן שיקר בפרשת רצח חשוקג'י. גם הרצח עצמו, כמובן, לא הפיק ממנו גינוי, כי הרוצחים משתייכים ל"טובים" ולא ל"רעים", בחלוקה האנינה של ראש המוסד הנאמן לו אישית, יוסי כהן.

שוכח להדליק את הנר. נתניהו בישיבת הממשלה, השבוע (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית)

השקר הסעודי אינו מטריד את נתניהו, כי האמת היא אמנם נר לרגליו, אבל לעתים הוא שוכח להדליק את הנר (ואין מדובר בנרות הזיכרון לשנת האבל על שמואל בן ארצי, במימון המדינה). האמת היא חיילת בצבאו הפרטי של ביבי, "הסגן" כפי שקרא לו בלגלוג האלוף בדימוס שרון למראה מצגות חובקות עולם של המצביא נתניהו; וחיילים, ללא הבדל מגדר, אפשר לרתק או להקריב.

טראמפ, שותפו של נתניהו לעניין היחס התועלתני לאמת, מכיר רק נשק אחד - נשק הכסף. הוא ישלול סיוע ממי שיעליב אותו או ימרה את פיו. מקסיקו תממן את החומה. בעלות בריתו יוכו בכיסן. במונח אחד, בשתי מלים: קונס נכסים. במקום נכס, אפשר גם מכס. זה פועל לשני הכיוונים: אם הסעודים מבטיחים לקנות מהתעשייה האמריקנית בטקסס ובמיזורי נשק במאה מיליארד דולר - הרוב מתקופת ברק אובמה; כאילו יש להם ברירה אם ברצונם לזכות באספקה, תחזוקה והגנה איכותיות - זה חשוב יותר לו ולבוחריו מאיזה ערבי מת, שלמרבה הצרה גם כתב ב"וושינגטון פוסט".

דבש מדומה

ואם נתניהו, שנהנה מהדבש המדומה שהרעיף עליו טראמפ, יסרב לקבל את העוקץ, ישאל הנשיא את הקונגרס ואת הבוחרים, מדוע לעזאזל ישראל כה כפויית טובה. נכון, לאמריקנים יש מחויבות מוסרית למנוע שואה שנייה ושאיפה מעשית להרחיק את ישראל ממצוקה קיומית שתגרום לה להפעיל את נשק יום הדין ולחולל מהומה עולמית, אבל מה לזה ולהפניית הכסף שנחסך במתנות האף-35 והגנת הטילים להתנחלויות מסכלות הסדר?

המלצר מתקרב ועל פרצופו הבעה של מי שאינו מוכן לשמוע שוב שהארנק נשכח בבית. לא רק שאין ארוחות חינם, אפילו חמגשיות מחייבות תשלום. כמה נעים היה שלשום ואתמול. גם הבוקר האיר כאילו כלום ולא יהיה כלום. ופתאום - מחר.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully