"שלום אולטימטיבי"? טראמפ יגלה שבאזורנו יש שאלות שאין להן סוף

(בווידאו: נתניהו מתראיין ל-CNN אחרי הצהרת טראמפ על תמיכתו בפתרון שתי המדינות)

נראה שראש הממשלה בנימין נתניהו לא הופתע במיוחד מאמירתו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בשולי שיחתם באו"ם, לפיה פתרון שתי המדינות "סביר יותר מכל הצעה אחרת" (וזו האמירה החשובה, לא הפירואטה המתקנת של טראמפ: "מדינה אחת או שתיים, מה שהם ירצו"). נתניהו לא הופתע מפני שכמי שמשוחח באופן קבוע עם הנשיא בנושא הפלסטיני ונפגש תכופות עם הצוות האמריקני של גרינבלט, קושנר ופרידמן — כיווני המחשבה בבית הלבן בוודאי אינם זרים לו. סביר גם שתפיסותיו של טראמפ וצוותו חופפים באופן כללי גם לעמדותיו שלו עצמו, לאמור: לא לשלוט בעם זר, לאפשר לפלסטינים לנהל את חייהם בעצמם, לא לספח את רוב "השטחים" למדינת-ישראל, ולא "מדינה אחת לשני העמים" — אך סמכות ביטחונית בלעדית בכל השטח מהירדן ועד הים בידי ישראל.

כפי שאומר נתניהו, לא התווית חשובה, אלא המהות. גם השגריר פרידמן שהוא חבר מן המניין בצוות האמריקני, אישר בראיון עם גאולה אבן-סער בתאגיד השידור הישראלי שהסמכות הביטחונית של ישראל היא בעיני ארה"ב אבן הבוחן לכל נוסחת הסדר. זו, אגב, העמדה הישראלית הקבועה מאז וועידת קמפ-דייוויד ב-1978 ואף לפניה. אמנם, לא הנשיא טראמפ ולא שגרירו בירושלים ממש הרימו את המסך מעל לפרטי תכנית-השלום האמריקנית המתוכננת, אך הם נתנו להבין שיום פירסומה הולך ומתקרב, ואולי עוד לפני תום השנה הנוכחית. ברם, הנשיא שמתייחס לתכניתו כ"שלום האולטימטיבי", כלומר הטוב והמושלם ביותר, עלול לגלות תוך זמן לא רב שלא זו בלבד שלמילה "אולטימטיבי" יש פירושים שונים, אלא שלסוגיות מדיניות רבות, ובפרט באזורנו, אין בהכרח התחלה וסוף.

כפי שהניסיון מוכיח, גם לו התכנית של טראמפ הייתה הולכת כברת דרך ארוכה מאוד לקראת הפלסטינים בנושא הפליטים, ירושלים, הגבולות וכו' — כפי שעשו לפניה הצעותיהם של גורמים בינלאומיים וישראליים שונים — אין כל סיכוי, כפי שאפשר היה ללמוד שוב מההצהרות הקיצוניות של אבו-מאזן בעצרת האו"ם, שההנהגה הפלסטינית תיאות לוותר על עמדותיה היסודיות בכל הנושאים האלה, ובפרט לא על סירובה האידיאולוגי להכיר בזכותו של העם היהודי למדינת-לאום. במילים אחרות, אמירתו של טראמפ כי "הדבר החשוב ביותר הוא שישראל והפלסטינים יסכימו למתווה מסוים" היא אמנם נכונה, אך סיכוייה להתגשם קלושים. מה לעשות שהסכסוך איננו על נכסי דלא ניידי כפי שסבור טראמפ, אלא על מאבק אידיאולוגי והיסטורי של שני עמים על אותה כברת ארץ — כשהצד האחד, הפלסטיני, דבק בסירובו המוחלט להתפשר.

עם זאת, אין, כמובן, כל פסול בגישתו האופטימית והפרו-אקטיבית של הנשיא טראמפ, אדרבה, כישלונה הצפוי יבליט ביתר שאת את סרבנותם של הפלסטינים לכל הסדר המבוסס על הבנה הדדית — ויחד עם זאת תשאיר דלת פתוחה להסדרים בעתיד, ולו זמניים או חלקיים. הצד הפלסטיני ממילא פסל מראש את תכניתו של טראמפ מבלי להכיר את תוכנה כי עצם הסכמתו לדון בה הייתה מחייבת אותו לסגת, ולו במשתמע, מעמדותיו הפונדמנטליסטיות הקבועות.

גישתו השקולה של טראמפ, כפי שבאה לידי ביטוי גם בהצהרותיו בניו-יורק, חושפת פעם נוספת את החד-צדדיות והעוינות של ממשל אובמה כלפי ישראל. שר-החוץ הרוסי לברוב גילה בימים אלה בראיון לאתר החדשות "ספוטניק" שהנשיא האמריקני הקודם תכנן להביא למועצת הביטחון של האו"ם פתרון כפוי לסכסוך הישראלי-פלסטיני על בסיס מתווה למו"מ מלאכותי שתוצאותיו תיקבענה מראש.

מאחר שרוסיה התנגדה ליוזמה הזאת, לדברי לברוב, ממשל אובמה נקט מהלך אחר שניתן לפרשו כצעד ראשון לקראת הסדר כפוי, כאשר ארה"ב סירבה להטיל ווטו על הצעת החלטה 2334 שגינתה את הבנייה הישראלית בהתנחלויות ובירושלים וקבעה שעל מועצת הביטחון לחזור ולדון בנושא אחת לארבעה חודשים. מזכיר המדינה ג'ון קרי טען בזמנו שהעמדה שהממשל נקט במועצה זהה להצבעות של ממשלים אמריקניים קודמים, אך בפועל ממשל אובמה חרג מהעמדה האמריקנית המסורתית שכל פתרון חייב להתבסס על מו"מ ישיר וללא תנאים מוקדמים בין הצדדים. במילים אחרות, כוונת אובמה אכן הייתה לקבוע מראש את הסטטוס של ירושלים ושל שטחי יהודה ושומרון — ללא מו"מ בין הצדדים.