ימות המשיח בוושינגטון: ממשל טראמפ משבח את ברק אובמה. בעצם, לא ממש ימות, אולי שניות, ולא הנשיא במו פיו, ושמו של אובמה אינו נזכר כלל. השבח מושמע בשפתיים חשוקות, יציאה עובדתית ידי חובה. האירוע, אתמול, היה יום תחילתו של עשור הסיוע הביטחוני האמריקני המובטח לישראל. מזכר ההבנה על כך נחתם לפני שנתיים, בקיץ האחרון של אובמה. בסך הכל, 38 מיליארד דולר, מהם חמישה המיועדים להגנה מפני טילים.
חלקו של טראמפ מצטמצם למימוש הבטחתם של אובמה והקונגרס, אך בהודעת משרד החוץ נחגגת תחילה "המחויבות האיתנה של הנשיא, הממשל הזה והעם האמריקני לביטחון ישראל", ורק אחר כך נאמר שהמיקוח על המזכר נערך בתקופת הממשל הקודם (ממשל? היה שם גם נשיא?) ושיקף את צביונה הדו-מפלגתי של המחויבות, כלומר לרפובליקנים היתה מחצית בבעלות עליה גם כשאובמה נשא באחריות הביצועית.
עוד בוואלה! NEWS:
בדרך למינוי רמטכ"ל ומפכ"ל: חברים חדשים הוצעו לוועדה למינויים בכירים
ההיערכות לביקור מרקל: חסימות צירים ופריסת מאות שוטרים
ראש ממשלת מלזיה: ליהודים יש אף ארוך, הם אשמים בבעיות במזה"ת
בהזדמנות זו של השקת עשור הסיוע, כהמשך לעשור הקודם של הנשיא ג'ורג' בוש, חזרה הודעת משרד החוץ על תיאור ישראל כבעלת ברית רבת ערך ויכולת, המתמודדת עם החסות שמעניק המשטר האיראני לאירגוני טרור, החותרים לתקוף גם אינטרסים אמריקניים. הבעייה היא "תפוצה מופקרת לאזור של מערכות נשק מערערות יציבות", המגדילה את סכנת המלחמה - רמז עבה כטיל לתוכנית שיפור הדיוק של איראן וחיזבאללה.
זאת עמדה מסורתית, מבורכת כשלעצמה, אך גם מלמדת עד כמה ישראל בהנהגת בנימין נתניהו מבודדת. היא יכולה לסמוך על וושינגטון, כפי שעשתה בימי קודמיו של טראמפ, אך יותר ויותר, שלא כבעבר, היא יכולה לסמוך רק על וושינגטון. זה לא מעט, אך לא מספיק.
נאום נתניהו באו"ם המחיש זאת היטב. התעלומה שהציג - מה היה באותם "15 קילוגרמים רדיו-אקטיביים" שהוצאו מהמחסן בטהראן - היא למעשה תעמולה. לפני ההסכם עם המעצמות, שטראמפ ונתניהו מקללים, היו לאיראן כמעט תשעה טונות של חומר גרעיני. היא השמידה, כמובטח, 97 אחוזים ונשארה עם 300 ק"ג. מה זה משנה אם יש לה 315?
נתניהו אוהב את ההאשמה "איראן שיקרה". לטענת רוסיה, ישראל שיקרה, בפרשת הפלת האיליושין בלטקיה. ישראל טוענת שרוסיה שיקרה. לפחות אחת משתיהן, אם כך, לא דבקה באמת. זה אינו מפריע להן להידבר. ונתניהו, עם טראמפ ועוזריו בעקבותיו כילדי גנון החוצים כביש בלוויית גננת, הם היחידים המבקשים להקיש מחטאי העבר של איראן שהיא חוטאת, או זוממת לחטוא, גם כיום.
הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) בדקה ומצאה שאיראן מצייתת בקפדנות למטלותיה בהסכם הגרעין. זה מתבקש - הרי האיראנים רוצים בקיום ההסכם ומניחים שהפרות שלו תתגלינה. אבל ישראל, שאינה צד להסכם ושגינתה אותו מלכתחילה מפי נתניהו, בניגוד לעמדת צה"ל, מינתה עצמה לשוטרת שלו וטוענת שסבא"א מועלת בתפקידה. ההתנגשות עם סבא"א שוב אינה רק מהותית ואירגונית - היא אישית, מתקפה על יושב הראש, יוקיה אמאנו.
זאת מהדורה חוזרת של סיפור היחסים בין ישראל לבין משלחת פקחי האו"ם, אונסקו"ם, בעיראק של סדאם חוסיין. ישראל תיארה את הפקחים ככושלים או אף משת"פים. המודיעין הישראלי המהולל ידע על עיראק אף יותר ממה שהיה בה. הטעות המקצועית היתה נסבלת ונסלחת, תוצאה של הונאה מתוחכמת, הרתעתית, שסדאם הפעיל גם כלפי מקורביו; אבל התוצאה האסטרטגית והפוליטית היתה שישראל נתפשה כמחרחרת מלחמה ומדרבנת את ממשל בוש לזנק לתוך צרה שאינו מצליח להיחלץ ממנה זה 15 שנה.
הפקחים של אמאנו, שבראשם סגנו האיטלקי מאסימו אפארו, נעלבים מהצגתם כחובבנים שהאיראנים מפליאים לשטות בהם. הסוכנות הודיעה היום כי בחנה את כל האתרים באיראן שהייתה צריכה לבקר בהם במסגרת הפיקוח שלה על הסכם הגרעין.
אם יש סיכוי להעביר להם קצה-חוט מודיעיני, שבעקבותיו יחשפו הפרה איראנית, אסור שיהיה לו חיבור כלשהו לישראל, ממש כשם שאין לצפות מישראל להסכים לחיטוט של סבא"א בשטחה בהמרצת איראן. המידע מוכרח לעבור הלבנה במכבסה זרה, אולי באירופה, כי זו האמריקנית חשודה; אבל מדינות אירופה הקשורות בהסכם הגרעין יירתעו משיתוף פעולה. ומשום מה, בנאומו של מנהל הוועדה לאנרגיה אטומית זאב שניר, בוועידה השנתית של סבא"א ערב יום הכיפורים, לא פורסם החשד הכבד כלפי איראן. הכל נשמר למופע של נתניהו, כי העיקר הרושם התקשורתי.
ההתרברבות של נתניהו בעליונות המודיעינית של ישראל, ההתיימרות לדעת הכל על טהראן ועל ביירות, אינה משיגה הרתעה. היא עלולה לחשוף מקורות ושיטות; אוי לעיתונאי שהיה מעז להקדים את נתניהו ולהדפיס או לשדר את גילוייו, ואילו הקפיד להעביר את הדיווח תחילה לצנזורה הצבאית, ודאי שהיה נפסל מחשש לסיכון הביטחון. גם האמינות נפגעת, כשהכותרת זועקת "אתרי הטילים" אך מתברר שהכוונה למקומות המיועדים לטילים שעדיין לא הגיעו. דאגתו הכנה של נתניהו לאזרחים בטהראן ובביירות היתה מרשימה יותר לולא מיקם צה"ל את מפקדתו, העלולה לספוג טילים, ליד בית חולים; התעשייה האווירית השתכנה - וטבעי שכך - ליד נמל התעופה לוד; ונס ציונה לא התברכה, בצמידות לשכונת מגורים, במכון ביולוגי.
אש"ף קדם לחיזבאללה; השאלה, בהקשר זה, היא האם נתניהו הוא יורשו המאוחר של מנחם בגין בחיפוש עילת הסלמה. מלחמת לבנון ב-1982 נפתחה בתקיפת חיל האוויר על קריית הספורט בביירות, שם אוחסן נשק פלסטיני רב. התגובה, הפגזת הגליל, היתה ברורה מאליה, כאמתלה למבצע הקרקעי. אלא שבינתיים, ב-2018, ישראל מורתעת מתקיפות בלבנון, והממשל האמריקני, עם כל אהדתו המוכרזת ותמיכתו בזכות ההתגוננות של ישראל, מגביל את מעורבותה הצבאית לשטח סוריה. השגרירה האמריקנית בביירות יצאה במופגן לגבול לבנון-סוריה, כדי לשבח את בלימת העברות הנשק ממזרח למערב, בתוכנית משותפת לצבא לבנון ולסוכנות צמצום האיומים (דטר"א) בפנטגון.
מטרתו טראמפ: הוצאת החיילים מסוריה
למרות הנאומים, המצב בסוריה סבוך מכדי להציגו כחזית אמריקנית-ישראלית נגד איראן ובאי-כוחה. יש גם רכיב כזה, אך הוא אינו יחיד, ואחרים משלימים וסותרים אותו גם יחד. עוזר שר ההגנה רוברט קארם, שביקר בחודש שעבר בישראל, מנה לפני שבוע בשימוע בקונגרס את המטרות האמריקניות בסוריה, בסדר זה - הבסה לאורך ימים של דאעש ואל-קאעידה; הרתעה מפני שימוש בנשק כימי, בלימת השפעתה מערערת היציבות של איראן, פתרון בדרכי שלום של הסכסוך בסוריה כך שיוגנו האינטרסים האמריקנים ולצידם גם ישראל וירדן ויישמר מאזן כוחות חיובי באזור.
טראמפ רצה לפנות את חייליו מסוריה ברגע שיוכרז הניצחון על דאעש. שר ההגנה ג'יימס מאטיס שכנע אותו שמוטב להימנע מקביעת מועד מחייב, שמא האויב ימתין עד אז ויחזור. עכשיו המדיניות היא, כדברי קארם, עוזרו של מאטיס, שלפנטגון תפקיד מוגבל בלבד בסוריה, נוכחות צבאית קטנה יחסית. "באמצעות, עם ודרך שותפים מקומיים". אמנם שוחררו 99% מהשטח שדאעש כבש, אך כוחו של הארגון עדיין גדול מזה שהיה לקודמו, אל-קעאדה בעיראק, כשהכוחות האמריקניים פונו משם בגמר משימתם ב-2011, מה שתרם להולדת דאעש. ההישגים נגד דאעש, חוששים בוושינגטון, מעודדים, אך גם פגיעים והפיכים, כי דאעש נמצא בתהליך הפיכה למחתרת העלולה להכות קשה.
מטוסי סוחוי-35 רוסיים הפועלים מבסיס חמיימים תוקפים בחימוש מדוייק (לפחות לפי ההגדרה הרוסית) יעדי מורדים ומאגרים של כלי טיס בלתי מאוישים מרחוק. כלים אלה גם מנסים לתקוף את חמיימים ומופלים בטילי קרקע-אוויר רוסיים; לא סומכים על הסורים. אלא שאויבי דאעש, הלא הם אסד ורוסיה, איראן - ששיגרה טילי קרקע-קרקע לתוך סוריה, נגד דאעש או שותפיו - וחיזבאללה, אינם בעלי-בריתם של האמריקנים בממדים האחרים של המשבר הסורי המתמשך.
המדיניות האמריקנית מתאמצת לתמרן בין כל האילוצים הללו, בהצלחה מילולית יותר מאשר מעשית. בפנטגון תומכים בהסכם רוסיה-טורקיה לכינון אזור מפורז באידליב, אך חוששים שההפוגה תנוצל להתעצמות משטר אסד לקראת המתקפה הבאה, בתמיכת רוסיה ואיראן. מכאן, אומרים לנשיא ארדואן, שאין הלימה בין האינטרסים הרוסיים והטורקיים בסוריה; מוטב לו לחזור הביתה, לקשר החמים עם חבריו מנאט"ו.
אשר לדאגה מהמעורבות הצבאית האיראנית, במישרין ובידי שליחים, הנוסחה האמריקנית היא "איננו חותרים למלחמה עם איראן, אך ננקוט באמצעים להתגונן". עם רוסיה הדגש הוא על מניעת חיכוך צבאי, בעיקר אווירי, בערוצים מקצועיים. ושוב, התמונה רב-משמעית: מנגנון הפרדת גיחות ההפצצה הצליח, טקטית, אך ההתנהגות הרוסית הכללית מנוגדת ליעדים האמריקניים.
לביטחון ישראל לא צמחה כל תועלת ממופעי נתניהו. דומה שהם מכוונים לקהל של אדם אחד ויחיד: היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, למען יראה כמה כוחו של נתניהו גדול בעמים, אין לו תחליף, ורק עוכר ישראל יעז לקעקע נכס כביר כזה בכתב אישום בסעיפי שוחד, מרמה והפרת אמונים.